הכהונה כפי שלא הכרתם פרק כ' – צדיק אחד בסדום, או דברים שרואים מכאן לא רואים משם

יוסף בן מתיתיהו היה דמות מפתח בתקופת המרד הגדול. באוטוביוגרפיה שלו, חיי יוסף, הוא מדגיש את היותו נצר למשפחת כוהנים מהמכובדות ביותר

נעשה גם הפעם אתנחתא קלה ונבחן את מעשיו והגיגיו של יוסף בן מתתיהו בגליל, והפעם מתוך חיבורו האישי, האוטוביוגרפי – חיי יוסף, אותו הוא פותח בהתוודות נרגשת – “אני, לא בן-בלי-שם הנני, כי אם צאצא משפחת כוהנים עתיקה (בספרו “נגד אפיון” א' ז' מבליט יוסף בן מתתיהו את ייחוסם של הכוהנים בזו הלשון: “מימות עולם שמו אבותינו לב לבל יתערב גזע הכוהנים באחרים, רק ישאר בטהרתו”) שונה הוא מוצאו של מעמד האצילים אצל עמים שונים, ואצלנו נחשב לאציל מי שמוצאו מזרע כוהנים. אולם משפחתי איננה ממוצא כוהנים פשוטים, אלא מהמשמר הראשון של עשרים וארבעה משמרות הכוהנים – החשוב אצלנו מאוד ומן המשפחה המיוחסת ביותר אשר במשמר הזה (משמר יהויריב). מצד אמי הנני מגזע מלכים, כי היא ממשפחת החשמונאים, אשר העמידו לעמנו כוהנים גדולים ומלכים במשך זמן רב מאוד. מוצאי הוא זה: אבי-אבותי היה שמעון המכונה המגמגם (כינוי יווני – פסילוס – שהיה נפוץ בימי בית שני), בזמנו כוהן בכהונה הגדולה, בנו של שמעון הכוהן הגדול, הורקנוס, הראשון בשם זה בין הכוהנים הגדולים …” (חיי יוסף א').

יוסף בן מתתיהו מונה אחד לאחד את רשימת היחס של משפחתו וחותם אותה במשפט הבא: “הצעתי פה את שלשלת היחס שלי כפי שמצאתי בתעודות רשמיות ודוחה אני בבוז את האנשים אשר יהינו להוציא דבת שווא על מוצאי”.

מדוע חשוב ליוסף בן מתתיהו להציג את מוצאו וייחוסו באופן מאוד בולט ואולי אפילו, לכאורה, מוגזם? ראשית – משפחות כהונה ובעיקר המכובדות שביניהן שמרו בקנאות על ציון שושלתן הן משום כבודן והן כדי לגונן על תפקידן החשוב; שנית – הספר המדובר – “חיי יוסף” – הינו חיבור אוטוביוגרפי וראשיתו ציון קורות המחבר; שלישית – יוסף בן מתתיהו מבקש להכין את קוראיו להמשך העיון בחיבורו, שהוא בעייתי מבחינת המשימה שנטל המחבר על עצמו מראשית המרידה ברומאים ומה עלה בגורלה; רביעית – ובהמשך לנקודה הקודמת – מנימוק אפולוגטי – להציג את יושרו ויושרתו; חמישית – לדחות את טענותיהם של מתנגדיו ומבקשי נפשו, לאור המשך דרכו בהנהגת המרד.

בפרק הבא מציין המחבר את כבודו ויושרו של אביו מתתיהו ומבליט את כישוריו בתחום הלימודים, הזיכרון, התעוזה האינטלקטואלית ולבטיו לגבי התחברות לאחת הכיתות ביהודה, ולבסוף בחר בפרושים משום שזו דמתה לאסכולה הסטואית שבאתונה.

יוסף יצא לרומא על מנת לחלץ מהכלא קבוצה גדולה של כוהנים אשר נאסרו בפקודת הנציב פליקס (מי ששרת ביהודה בין 61 ל-63 לספ'). מסעו מאוד התארך והוא שב ליהודה לאחר שהצליח במשימתו בשנת 66 לספ', ממש אל תוך המהומות שליוו את ראשית המרד. יוסף ניסה להניא את האוחזים בנשק המרידה, כשהוא מבקש להבהיר להם מול מי הם מעיזים להתקומם, אך לשווא, וכדבריו: “כי רוח עיוועים תקפה את האנשים המיואשים אשר אוהבי המדון הוליכו אותם שולל (חיי יוסף ד').

משימתו החשובה הבאה של יוסף בן מתתיהו היתה לצאת לגליל, מיד לאחר מפלת קסטיוס גלוס הרומי, כשהמרד החל להתפשט ולהתרחב, ויחד עימו שני נציגים ישרים מזרע הכוהנים, כדי להניא את הגליל מלמרוד. ההנהגה בירושלים שמה לב כי חלק גדול מתושבי הגליל מתנגדים למרד ועל כן שיגרה לשם את המשלחת הקטנה הנ”ל. הנקודה האורבנית הראשונה היתה ציפורי ושם מלאכתו של יוסף היתה קלה משום שהעיר היתה מיוונת ורוב תושביה תמכו ברומאים.

בטבריה נכונה ליוסף משימה קשה. העיר התפצלה לשלושה מחנות – האחד שהונהג על ידי האריסטוקרטים, וממילא תמך ברומאים, השני – העממי הונהג על ידי הקנאים והשלישי היה נאמן למנהיג בשם יוסטוס שבחר למרוד ברומאים ובמלך אגריפס הפרו-רומי.

יוסף נכשל גם במשימתו בגוש חלב ובגמלא, ועל כן שיגר לסנהדרין שבירושלים ובקש ממנה הוראות להמשך דרכו ויעדו בגליל. תשובת הסנהדרין היתה קצרה, לקונית ונתונה לפרשנות: 'עליך לדאוג לביטחון הגליל'. יוסף בן מתתיהו תרגם זאת כמשימה לדאוג לכך שהגליל לא ייסער, או במלים אחרות, שלא יטפח פרטנזיות מרדניות כנגד הרומאים.

תמונת מצב זו נראית על פניה תמוהה וסותרת את אשר יוסף כתב במו ידו בספרו “מלחמות היהודים”, שם התמנה לפקד על הגליל. זו כנראה היתה התמונה האמיתית ששיקפה את התגלגלות קורותיו של יוסף בגליל.
מיד בהמשך אנו מתוודעים לתפנית המסויימת שחלה אצל יוסף. הוא ידע להגדיר את יעדיו של יוחנן מגוש חלב כמסוכנים מאוד ולכן נטל על עצמו את הדאגה לשלום הגליל – “כי בראש וראשונה” – מצהיר יוסף – “נתתי את לבי להשליט שלום בגליל” (חיי יוסף, י”ד).

יוסף נחשף להטרדות והצקות של המחנות המתלהמים בטבריה, המשתוקקים לצאת למלחמה, ובמהלך תקופה לא קצרה מתעסק יוסף בהרגעת רוחות המלחמה של אותם מחנות. גמלא ומרכזי יישוב שונים באזור כמו סלאוקיה וסיכני בקשו מיוסף סיוע כספי, פיזי (פועלים) וצבאי לחמש ולבצר את עצמם. יוסף התלבט ולבסוף שיגר את הסיוע המבוקש, יותר מאמונתו ותחושתו כי מדובר ברצונן למרוד באגריפס, שליט הגולן, ולא ברומאים, אם כי הא בהא תליא.

אז מה מסתבר מכאן? יוסף עולה לגליל לא כדי להכינו למרד, אלא כדי לדאוג לשלומו ולביטחונו. עניין זה ברור ומחוור על רקע העדר ניסיון ומיומנות טקטית ואסטרטגית. נראה יותר שיוסף נשלח לגליל על מנת להרגיע את הרוחות ובפרט אלו שהתמזגו עם נטיותיו ההזויות, הקנאיות, הקיצוניות של יוחנן מגוש חלב.
ואכן בפרק הבא פותח יוסף את התוודותו כדלקמן: “שנאת יוחנן בן לוי (מגוש חלב) אלי עצמה וגדלה, כי לא יכול לשאת את הצלחתי. הוא שאף בכל מאמצי כוחו להסירני מעל דרכו ובנה חומות מסביב לגוש חלב, עיר מולדתו, ואת שמעון אחיו ואת יונתן בן סיסנה ועימם כמאה חמושים שלח לירושלים לרבן שמעון בן גמליאל ובקשתם – לשכנע (לפתות) את ההנהגה בירושלים ליטול מיוסף בן מתתיהו את השליטה בגליל ולהעבירה לידיו (של יוחנן מגוש חלב)” (חיי יוסף ל”ח). לטענת יוסף התפתה לכך בחיוב רבן שמעון בן גמליאל הן בשל הקרבה האישית בינו לבין יוחנן והן משום היותו פרושי ואילו יוסף, למרות הזדהותו כפרושי היה מזוהה יותר, בשל כוהניותו, עם הצדוקים.

כדי לאותת על כוונותיה הרציוניות של ההנהגה הירושלמית היא ציידה את משלחת ההדחה בכסף רב ובכוחות צבא.

נראה מוזר ותמוה על רקע אווירת הקדם-מרד, אך מסתבר כי בגליל ניטש עימות על בסיס מהותי ואישי בין יוסף לבין יוחנן, כשהמפנה מוסבר על רקע מאוד אישי – הקירבה בין יוחנן לבין נשיא הסנהדרין.

יוסף התכונן לעזוב את הגליל ומשנודע הדבר לגליליים הפצירו בו חזור ובקש שלא יפקיר אותם בידי הקנאים ההזויים, השודדים (הליסטים) כלשונו. גלי גלים של תושבים מהגליל באו לפקוד את יוסף ולהתחנן בפניו שישקול שוב את צעדיו, “וכפי הנראה עשו זאת לא מרוב אהבתם אלי, כי אם מחרדתם לנפשותיהם, כי חשבו שלא יאונה להם כל רע כל זמן שאני אשאר על משמרתי” – מתוודה יוסף בחיבורו האוטוביוגרפי (חיי יוסף מ”א).

מדהים כמה שעניינים אלה נעלמו מעל דפי ההיסטוריה הנלמדת בבתי הספר וגם באקדמיה, ולכל היותר מפטירים המקטרגים, כי הדברים עולים מתוך חיבור אוטוביוגרפי, שהוא, מטבע הדברים טעון הגיגים אמוציונליים. הללו שוכחים כי גם ספריו הידועים – קדמוניות היהודים ומלחמות היהודים לא נכתבו אלא מפי של אותו סופר ללא אפשרות של הצלבה היסטוריוגרפית (בהתייחס לדמויות ולא למבנים). דווקא החיבור האוטוביוגרפי נראה הרבה יותר אמין, משהו מעין יומן אישי, כמשיח האדם עם עצמו. זאת ועוד ספרות חז”ל ששותקת כספינקס לגבי אירועי המרד הגדול פורצת דווקא בקילוח שוצף מול הטרגדיה הנוראה שהסבו הקנאים ליהודה בכלל ולירושלים בפרט, ומגמה זו דווקא מאששת את חיבורו האוטוביוגרפי של יוסף.

ונחזור לענייננו – לבסוף נכנע יוסף ללחצי הקהל הגלילי שפקד את משכנו ללא הרף והחליט להישאר נאמן למשמרתו. התגובה הירושלמית לא אחרה לבוא – יוסף הפך לדמות נרדפת על ידי ההנהגה בירושלים, וכמו פושע ניתן פרס על ראשו. מאחורי צעדים אלה ניצב נשיא הסנהדרין רבן שמעון בן גמליאל והכוהן הגדול חנן בן חנן. יוסף זומן לפגישה עם הנציגות הירושלמית מתוך כוונה זדונית וערמומית לתופסו ולאסרו ולשפוט אותו כאוייב העם, עבירה שדינה מוות.

יוסף שיגר לירושלים מכתב חמקני בנוסח של “אבוא לכשאסיים את משימתי פה בגליל”.
ובינתיים מנסה יוחנן מגוש חלב להמריד את הגליל כנגד יוסף בן מתתיהו. לפנינו איפוא מין “קדימון” טראגי למלחמת האחים שעתידה בקרוב לפרוץ בירושלים. יוסף זוכה באהדת הגליליים ואף דוחק ביוחנן ואנשיו להרפות בשלב זה מהסכנה להתפרצות מלחמת אחים.

העיר ציפורי, בירת הגליל שנודעה, ואף בתקופות מאוחרות יותר, בידידותה לרומאים, שיגרה בקשה לנציב הרומי קסטיוס גלוס, שיבוא וישתלט על העיר או שישלח סיוע צבאי לגונן עלה מפני הקנאים, ותופעה דומה התחוללה בטבריה. יוסף הרגיע את הרוחות מכיוון שידע כי זעם תושבי הגליל כלפי שתי הערים הללו עלול לחולל התלקחות נוראה של מלחמת אחים. בינתיים נשלח סיוע צבאי לציפורי ויוסף נאלץ לסגת תחילה אך מתעשת ומניס את התגבורת הצבאית.

פרשה זו נראית תמוהה מכיוון שיוסף מוצא את עצמו מסייע בעקיפין לכוחות המרד, הן מול הנציב והן מול המלך אגריפס. יוסף אינו מסגיר לנו, הקוראים, את הסיבה לכך. זו נראית, תוך כדי בדיקת צעדיו מרגע פרוץ המרד, כעולה בקנה אחד עם המשימה שנטל לעצמו – לשמור על הגליל. מצד אחד פועלים בגליל כוחות קנאים, מצד אחר קמים מחנות פרו-מרדניים כמו בטבריה, מאידך הרומאים שוקלים התערבות צבאית ברמה מתונה, אגריפס המלך מעוניין לאייד את ניצני המרידה בגליל, ציפורי מעוניינת בסיוע רומי והגליליים מבחינתם שמים את יהבם על יוסף בן מתתיהו. ובכן, כשהוא בוחן את כל הנתונים הללו מכיר יוסף בחשיבות איחוי הקרעים בין הניצים השונים ועל כן איננו מחד מנופף בחרבו ומאידך אינו מניח אותה בנדנו. הוא בוחן כל מקרה לגופו ומגיב בהתאם.
לא נתפלא איפוא אם נאמר כי עברו הכוהני, הציבורי וכישוריו הם שהביאו אותו לנהוג כך בגליל הבעייתי.

יוסף אינו מדלג כלל על הקטע הבעייתי של מצור יודפת וכיצד הפך מלוחם ומפקד לשבוי בידי הרומאים, ובל נשכח, כל האינפורמציה הזאת ידועה רק ממנו, והוא בהחלט יכול היה להעלים אותה, ל”כבס” אותה ולהציגה באור שונה לחלוטין, ודווקא העדר התעלמותו מוכיח על יושרתו, אמינותו ואומץ לבו.

לאחר נפילת ירושלים והמקדש הסכימו הרומאים בשל התערבותו והשתדלותו של יוסף לשחרר נשים וילדים שנכלאו במקדש וכן כמאתיים איש, מקרוביו ומרעיו, אחד מהם אף ניצל כשהוא מורד מעמוד הצליבה.

הנה כי כן, הודות לספרו האוטוביוגרפי, ניתן בידינו לסרטט את דמותו של יוסף, בן הכהונה הגדולה, שאכן נשלח לגליל, אלא שמשימתו היתה שונה – לא להילחם ברומאים, אלא להיפך, לעשות הכל כדי להרגיע את הגליל ה”נברוטי” בחלקו, ולהגיע, במידת האפשר, לכלל משא-ומתן עם הרומאים, אלא שהדברים נתגלגלו קצת אחרת, בעיקר על רקע המתחים בין יוסף לבין יוחנן מגוש חלב, המחנה האגרסיבי בטבריה והיפוך המגמה מטעמה של ההנהגה הירושלמית.

מעבר לבעייתיות של המונו-כרוניקה, מעניין להציג פן קצת שונה באישיותו ובדמותו של יוסף בן מתתיהו, לא כפי שלמדנו להכיר, מטעמים שונים.

סדרת מאמרי “הכהונה שלא הכרתם” מאת ד”ר יחיעם שורק

• חלק א' – סוף בית ראשון וגלות בבל
• חלק ב' – שיבת ציון
• חלק ג' – התקופה ההלניסטית
• חלק ד' – הכהונה במערומיה
• חלק ה' – הכהונה עושה שרירים
• חלק ו' – מתתיהו מתהפך בקברו
• חלק ז' – הכהונה מתחילה לאבד גובה
• חלק ח' – תקופת מלכות הורקנוס
• חלק ט' – הורדוס בוחש בכהונה
• חלק י' – הכהונה וישו הנוצרי
• חלק יא' – יש חיים אחרי הורדוס
• חלק יב' – הכהונה מתעסקת בבגדים
• חלק יג' – הלשכה לחשיפת שחיתויות
• פרק י”ד – הכהונה במי במול
• פרק טו' – הכהונה בפולחן השמש ובתרועת המלחמה
• פרק טז' – יוצאים להלחם ברומאים
• פרק יז' – המרד הגדול והכהונה
• פרק יח' – בלאגן טוטלי בירושלים
• פרק יט' – למקומות, היכון, צא!