תפישות מוטעות בנושא האבולוציה – חלק ב' – מי הגה את הרעיון לראשונה?

האם האבולוציה אקראית והאם רק "החזקים והכוחניים שורדים"?

סמדר רייספלד | מגזין גליליאו

גוסטב צל, זיקיות. מתוך תערוכת דארווין שהתקיימה בפרנקפורט בחודשים פברואר-מאי 2009
גוסטב צל, זיקיות. מתוך תערוכת דארווין שהתקיימה בפרנקפורט בחודשים פברואר-מאי 2009

לחלק א'

דוגמא לשינוי אקראי ניתן לראות בספר " דארווין באיילון דרום"
"ושינוי קטן כזה קרה גם לחלבונים שמהם אני [הביולוג] מתפרנס, הקריסטלינים. איש לא היה שׂם לב אליהם, לחלבונים המשעממים האלה, חוטבי העצים ושואבי המים של התאים, אלמלא חל בהם שיבוש יום אחד, קרתה מוטציה באחד הגנים שאחראי על הייצור שלהם בעין. טעות קלה ביותר, שלא פגעה אפילו בגן עצמו אלא רק בקצהו, במקום שבו כתובות הוראות ההפעלה שלו, אך בגללה התחיל הגן להשתולל, ובמקום בכמות הרגילה, המתונה, הוא התחיל לייצר עוד ועוד קריסטלינים, שהלכו והצטברו ונערמו בעין. וכפי שקורה פעמים רבות כשחומר מצטבר, הוא התחיל להתגבש וכך נוצר גביש שקוף שהפך לעדשה הקדמונית של העין.
האבולוציה לא היתה רעיון מקורי של דרווין. הוא היה זה שסיפק מגוון גדול של ראיות המאוששות אותה מתחומים שונים

בהתחלה, יש להניח, היא היתה אמורפית למדי. היו דרושות מן הסתם עוד מיליוני שנים כדי ללטש את העדשה לצורתה הנוכחית, אבל גם בצורה הקדמונית, הגסה, היא ריכזה אליה במידה כלשהי את קרני השמש כך שנוצרה תמונה. ומטושטשת ככל שהיתה, התמונה הזאת אפשרה ראייה טובה יותר ממה שהיה קודם.

שינוי קטן בכמות, אלתור על מה שכבר קיים, ודבר חדש נוצר. משחק, כבר אמרתי."

(מתוך "דארווין באיילון דרום")

"דרווין הוא הוגה רעיון האבולוציה"

דרווין לא היה הראשון שהגה את רעיון האבולוציה. כבר סבו, ארסמוס (1802-1731), שם לב לדמיון בין יצורים שונים והאמין שלכולם מקור משותף, שממנו הם התפתחו בכיוונים שונים. אמנם ארסמוס מת לפני שצ'רלס נולד, אך דמותו הססגונית השאירה אחריה את טביעות רעיונותיו המקוריים. נוסף להיותו רופא מבוקש שרשם סקס כתרופה להיפוכונדריה, מדען שגילה כיצד נוצרים עננים ומהנדס מוכשר, הוא היה גם משורר.

אבל אפילו ארסמוס לא היה הראשון שהגה את רעיון האבולוציה. הרעיון, שמינים-ביולוגיים אינם קבועים אלא משתנים עם הזמן, נהגה מאות שנים קודם לכן. הפעם הראשונה היתה ב-550 לפני הספירה לערך, אז טען הפילוסוף היווני אָנָקְסִימַנְדֶר שצורות החיים הראשונות נוצרו בקרקעית הים והתפתחו למינים חדשים שעלו ליבשה. ברור שהאדם התפתח מבעלי חיים קדמוניים, טען אנקסימנדר, מכיוון שבתנאים ששררו על כדור הארץ בראשיתו לא ייתכן שהאדם יכול היה להסתדר בצורתו הנוכחית.
במהלך האבולוציה הקנו הסימפתיה והחמלה יתרון לאדם: חברה שכללה חברים בעלי רגשות כאלה שגשגה, טיפחה צאצאים רבים יותר ולכן שרדה

במשך השנים העלו אנשים נוספים את רעיון האבולוציה, אך כולם הציעו אותו כהגיג פילוסופי, בדרך כלל גם תיאולוגי, ולא כטענה מגובה בעובדות מתחום המדע הניסויי. מבחינה זו יוצא דופן הוא הרוזן דה בופון (de Buffon, 1707-1788), שחקר, בין היתר, סוגים שונים של קופים. לאור הדמיון המופלג שמצא ביניהם לבני האדם הוא הציע להם מקור משותף, ונוסף על כך, בהסתמך על מציאותם של איברים שרידיים שאין להם שימוש, הוא קבע שבעלי חיים לא נוצרו בבריאה מתוכננת אלא התפתחו מיצורים קדומים יותר.

האבולוציוניסט המפורסם מכולם לפני דרווין היה ז'אן בטיסט למארק (Lamarck, 1774-1829), שנהוג ללגלג עליו כי האמין בהורשת תכונות נרכשות. למארק טען, שבעלי חיים משנים את תכונותיהם בזכות שאיפתם להשתנות ובעקבות שימוש מאומץ או אי-שימוש באיברים מסוימים, ואז מורישים את התכונות הנרכשות לצאצאיהם. הדוגמה המפורסמת ביותר שלו היא צווארן הארוך של הג'ירפות שהתפתח, לטענתו, בשל מאמציהן למתוח אותו בניסיון להגיע לענפי העץ הגבוהים. לזכותו של למארק ייאמר, שזו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמישהו הציע מנגנון לאבולוציה, וגם אם היה שגוי, למארק ניחן בהבנה שהכוח המניע של האבולוציה הוא הסתגלותם של יצורים חיים לסביבה. אגב, גם דרווין האמין בהורשתן של תכונות נרכשות, כמו כל בני התקופה שלפני גילוי חוקי התורשה של מנדל, וראה בה מנגנון המשמר את השונות העומדת בבסיס הברירה הטבעית.

המחיר הגבוה של המצדדים באבולוציה

ב-1844, 15 שנה לפני שדרווין פרסם את "מוצא המינים", התפרסם באנגליה בעילום שם ספר שכותרתו "עקבות ההיסטוריה הטבעית של הבריאה". הספר הציג את האבולוציה כמסבירה הכול: את התפתחות כוכבי הלכת, את הופעת האדם ואפילו את ראשית החיים. מבחינה מדעית היה זה ספר רע: לא כל העובדות בו היו מדויקות ולא הוצגו בו ראיות לקיומה של האבולוציה, אך הוא הציג את הרעיון באופן כה סוחף, עד שהפך לרב מכר והודפס ב-12 מהדורות. דרווין, שתיאוריית האבולוציה היתה אמנם כבר מגובשת בדעתו, אך טרם פרסם אותה, נחשף אז למחיר הגבוה שנאלץ לשלם מי שצידד בגלוי באבולוציה.

ההתקפות על הספר היו חסרות תקדים: יש "למחוץ את ראשו של היצור המעוות הזה ולשים קץ לזחילותיו" אמר על הספר אדם סדג'וויק (Sedgwick), גאולוג שהיה מעמודי התווך של קיימברידג' ומכר של דרווין. "זלזול חסר פשרות ולעג, אלה הם כלי הנשק שיש להשתמש בהם נגד דברים כאלה שימיטו הרס וחורבן על הכול", אמרו אושיות קיימברידג' האחרים. ההתקפות, אגב, רק קידמו את מכירותיו של הספר, והפיצו אותו בקרב כל שכבות החברה: אנשי מעמד הפועלים, מהפכנים רדיקלים, מדענים וויגים, אנשי כנסייה טורים ואף המלכה עצמה.

מוציא לאור בשם צ'יימברס התגלה לבסוף ככותב הספר, וכששאלו אותו מדוע פירסם את הגדולה שבעבודותיו בעילום שם, הוא הצביע על ביתו שבו גדלו אחד-עשר ילדים ואמר, "יש לי אחת-עשרה סיבות".

האבולוציה לא היתה, אם כן, רעיון מקורי של דרווין. הוא היה זה שסיפק מגוון גדול של ראיות המאוששות אותה מתחומים שונים: אקולוגיה, אנטומיה, פליאונתולוגיה, אמבריולוגיה ואתולוגיה − אך עיקר תרומתו היה בהצגת המנגנון העומד בבסיס האבולוציה. המנגנון שהציע − הברירה הטבעית – היה מנגנון מטריאליסטי שנובע מחוקי הטבע, כלומר מתחום עיסוקו של המדע, ולא מתחום האמונה בכוחות שמעל הטבע.

"החזקים והכוחניים שורדים"

נכון שלעתים החזק שורד, אבל לפעמים דווקא ההפך הוא הנכון. למשל, במקרה של נגיף האיידס. לכאורה הנגיף החזק הוא אכן השורד: נגיפים תוקפים, מתרבים ומעמידים צאצאים, ומבין כולם שורד האלים ביותר, היעיל, זה שהצליח על פני האחרים, המתונים יותר. ואמנם, כשהגיעו נגיפי האיידס למערב, כנוסעים סמויים בדמם של מטיילים שחזרו מאפריקה, פעלה הברירה הטבעית לטובת החזקים. ככל שהנגיף היה תוקפני יותר, הוא גבר על מתחריו והחל להתפשט במהירות.

וכאן בדיוק חל המהפך. נגיפי האיידס מועברים כידוע במגע מיני, וההדבקה בהם מתרחשת לפני התפרצות המחלה, כשהאדם התמים אינו יודע עדיין שיש נגיף בדמו. הוא ממשיך בחייו הרגילים, לפעמים במשך שנים, ומדביק עוד ועוד אנשים. כאשר השתלטו על האוכלוסייה בדרך הברירה הטבעית הנגיפים התוקפניים, היעילים מכולם, החלה המחלה להתפרץ במהירות, עד שלעתים קרובות היא התפרצה עוד לפני שהחולים בה הספיקו להדביק אנשים נוספים. כך מצאו את עצמם המנצחים של פעם, דווקא הנגיפים האלימים מכולם, נכחדים, ומה שהתחיל כיתרון הפך עם הזמן לחיסרון. הנגיפים האלימים יותר הדביקו פחות ופחות אנשים, ודווקא המתונים, שהמתינו לשעתם בלי לחולל מהומות, עברו מאדם לאדם ושרדו.

ולכן, לא תמיד החזק מנצח ולאו דווקא המהיר, היפה או הגבוה. האבולוציה אינה מעדיפה דבר מראש, והברירה הטבעית פועלת אד-הוק: היום ישרוד החזק, ומחר אולי המתון יותר; עכשיו הראוותן ובעתיד דווקא הצנוע. שינויים מתרחשים כל הזמן, ולכן מה שהיה הוא לא שיהיה. מי שהצליח היום אינו בטוח מחר, כי מה שקובע הוא רק מידת ההתאמה של היצור החי לסביבה בכל רגע נתון. אם כן, הניסוח הנכון הוא שהמתאימים שורדים, לאו דווקא החזקים, ביטוי שבאופן אירוני, לא נטבע על-ידי דרווין, אלא על-ידי הרברט ספנסר (Spenser), מאבות הדארוויניזם החברתי.

זה המקום לטפל בתפישה השגויה, שלפיה דרווין הניח את היסודות לתיאוריה חברתית זו. כשהוא נסמך על תיאוריית האבולציה בטבע גורס הדארוויניזם החברתי, שמלחמת הקיום מתרחשת גם בין בני אדם, ושאין להתנגד למהלכה של הברירה הטבעית הפועלת לסילוקם של היסודות החלשים בחברה לטובת החזקים יותר.

אלא שלא רק שדרווין לא גזר טענות אלה מתורתו – הוא חשב שאפשר לגזור ממנה דווקא את ההפך. הוא האמין, שדווקא בני המעמדות הנמוכים ימצאו באבולוציה השראה, צידוק למאבק, למלחמת הקיום שלהם כדי לשרוד, כי הסדר הקיים ניתן לשינוי ובעצם טבעי שיישתנה. ואכן, בתקופתו פרצו מהומות באנגליה. עניים, מובטלים ושאר אנשי המעמדות הנמוכים יצאו לרחובות ועלו על בריקדות כדי לשנות את הסדר החברתי הקיים, תוך שהם מאמצים גישות אבולוציוניות של קִדמה ושינוי.

כשסוקרים את כתביו של דרווין ואת הביוגרפיה שלו אפשר לראות, שדעותיו ופרשנותו את הברירה הטבעית היו כמעט הפוכות לאטימות של הדארוויניזם החברתי השולל, למשל, מעשים של צדקה וחסד. האיש, שהעז להציץ מתחת למעילה של התרבות האנושית ולחשוף את טבעו החייתי של האדם, טען בחום שהתכונות הטבעיות ביותר לאדם הן הרגש המוסרי והעזרה ההדדית.


הסימפטיה והחמלה טבועים במין האנושי

"ההכרה בכך הכתה בו כאשר ראה, לראשונה בחייו, קוף. לגן החיות של לונדון הגיעה קופה − אורנג אוטן. הוא שם לב שכאשר שומר הכלוב לא הסתכל, עשתה הקופה דברים אסורים ומיד היתה מסתתרת. כשציפתה לעונש − מלקות מידי השומר − היתה מתכסה בשמיכה, וכאשר אחד המבקרים בגן נתן לה חתיכת לחם, היא הביטה בשומר כדי לוודא שהוא מרשה לה לנגוס בה. התנהגותה האנושית של הקופה − שיקול דעתה, יכולתה להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור, רגש הבושה שאולי ניחנה בו והציפייה לעונש נגעו ללבו של דרווין ועוררו בו מחשבות על שורשיו הקדומים של המוסר האנושי.

רגשות מוסריים, הוא אמר, הם עניין טבעי לחלוטין וטבועים במין האנושי ממש כשם שאינסטינקטים טבועים בדבורי הדבש. שורשיו של המוסר נטועים בהיותנו יצורים חברתיים. הקבוצה מקנה לחבריה יתרון הישרדותי גדול: מציאת מזון במשותף, התגוננות מתואמת מפני טורפים, העברת מידע חיוני ולמידה זה מזה. כאשר קיומם של הפרטים תלוי בהשתייכותם לקבוצה, יש חשיבות עצומה לעזרה הדדית ולמתן עונש למי שפגע באחד מחבריה. משום כך, אמר דרווין, קשה להגזים בחשיבותם של הרגשות המשמעותיים ביותר שהתפתחו בהקשר הזה: הסימפתיה והחמלה. יכולתנו להזדהות עם שמחת הזולת ועם כאבו וכתוצאה מכך להושיט לו יד, מאפשרות לנו להגיש עזרה לחברי הקבוצה, גם לחלשים, לנכים ולחולים.

במהלך האבולוציה הקנו הסימפתיה והחמלה יתרון לאדם: חברה שכללה חברים בעלי רגשות כאלה שגשגה, טיפחה צאצאים רבים יותר ולכן שרדה. חברות אחרות, לעומתה, הובסו. משום כך, אמר דרווין, סימפתיה וחמלה אינן ישויות אלוהיות. הן התפתחו במהלך האבולוציה, בהדרגה ובאופן הטבעי ביותר, כחלק מאנושיותנו הצומחת.

וזה מה שהפעים את נעמה. כיצד השכיל דרווין להעמיד את הסימפתיה כגולת הכותרת של הטבע האנושי? לא האהבה העזה, הגורפת, המופיעה בסערה. דווקא הסימפתיה, אותו רגש צנוע המביא אחריו מעשה פשוט וחם. אותו רגש אנושי המושיט את ידו ואומר, קח". (מתוך הספר "דרווין באיילון דרום")

ד"ר סמדר רייספלד היא סופרת, מחברת הספר "דרווין באיילון דרום" (כתר, 2007). בעבר שימשה כתבת לענייני מדע ב"ידיעות אחרונות".

באותו נושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

9 תגובות

  1. היכולת החברתית היא תוצר אבולוציוני ?
    מה פתאום.

    היכולת החברתית הוא תוצר מוסר והכרה אמיתית בערכים.
    אל תורידו כל דבר לרמה של אינסטינקט ואובלציה.

    שלכם, הגזען.

  2. נראה לי שהכי נכון להגיד: השורד – שורד.
    עובדה שיש גם אנשים טיפשים/חלשים/מוגבלים וכו', וכל זמן שהם מצליחים לשרוד – הם שורדים. פשוט, לא?

  3. אורן, מסכים איתך שסימפתיה או אמפתיה צריכים להיות יותר מושרשים בחינוך שלנו אם אנחנו רוצים לשרוד בתור מין ,אני רואה את על עצמי ,לפעמים שאני נותן כמה שקלים לקבצן אני די נבוך ומרגיש חריג, הייתי רוצה לחיות בחברה שמי שלא עוצר רגע ועוזר למישהו אחר באיזשהי צורה הוא החריג והוא זה שיהיה מובך
    אבל אסור גם לשכוח שהרבה אנשים נלחמים על השרדותם וקצת קשה להיות סימפתי עם בטן ריקה

  4. למעשה אהבה היא יותר טבעי
    שכל בנאדם נולד לאהוב
    כי כשתינוק נולד לרוב הוא לא גודל בסביבה לא מטפחת ואוהבת
    זה לא שהוא נולד להורים שרוצים אותו וגודל במקום שהוא לא רצוי
    הוא לרוב לומד לאהוב

    סימפתיה מצד שני זה לא הצד החזק שלנו
    אני לא מבין למה אומרים לתינוקים אתם "הכי" חמודים או "הכי" יפים
    אפשר פשוט לאמר להם שהם חמודים ויפים
    אלא שישר מטפחים להם את האגו ואחר כך הם לא מסוגלים להכיר בעובדה
    שיש עוד ילדים יפים וחמודים ושגם להם מגיע סוכריה
    לכל בנאדם לרב יש סימפתיה רק לסביבה שלו
    ולסביבה שלו יש סימפתיה אליו
    מכאן שאגו צריך להיות בנוי על עקרונות אחרים

    ובושה זה עניין של אגו

    כמובן שיש המון יוצאים מן הכלל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן