בעוד שתכונות רבות בגופנו מוסברות על ידי השוואות ביולוגיות בין מינים שונים, הסנטר נותר מקרה בודד – ללא מקבילה, ללא תצפיות מתכנסות, וללא תשובה מוחלטת

הסנטר – הבליטה הקטנה בקדמת הלסת התחתונה – אולי נראה כפרט שולי בפנינו, אך הוא אחד המאפיינים המסתוריים ביותר בגוף האדם. פרופ’ מקס טלפורד, מומחה לזואולוגיה ואנטומיה השוואתית מאוניברסיטת UCL, מקדיש לנושא פרק שלם בספרו החדש, שבו הוא עוקב אחר השאלות הגדולות של תורת האבולוציה דרך מבט על עץ החיים כולו.
הספר, המתאר מסע בן ארבעה מיליארד שנה בהתפתחות החיים, שוזר בין סיפורי מאובנים, מוטציות, יחסי מינים ובחירה טבעית – ובין חידות שלא נפתרו עד היום. אחת הבולטות שבהן: למה דווקא אנחנו – ולא אף יונק אחר, כולל קרובינו הניאנדרטלים – נושאים סנטר?
האבולוציה זקוקה להשוואות – וכאן אין לה
ברוב המקרים, ביולוגים אבולוציוניים מצליחים לבסס הסברים תפקודיים לתכונות אנטומיות באמצעות עיקרון של אבולוציה מתכנסת – הופעה של אותה תכונה בענפים שונים של עץ החיים. כאשר תופעה מופיעה בנפרד אצל מינים שונים, אפשר להשוות ולגלות את הגורמים הסביבתיים או ההתנהגותיים שגרמו לה להתפתח.
כך למשל מוסבר הקשר בין גודל האשכים לבין התנהגות רבייתית: בקרב יונקים שונים, מינים בעלי רבייה פוליאנדרית (נקבות שמזדווגות עם זכרים מרובים) נוטים לאשכים גדולים – בעוד שמינים מונוגמיים מחזיקים באשכים קטנים בהרבה. זהו דפוס אבולוציוני ברור שניתן לבדוק, למדוד ולכמת.
אבל הסנטר? הוא נמצא רק אצלנו. לא מופיע אצל שימפנזים, לא אצל גורילות, לא אצל אורנגאוטנים – ואפילו לא אצל הניאנדרטלים. אין השוואה. אין התכנסות. ולכן, אין דרך לאמת אף אחת מההשערות הרבות שהוצעו:
במהלך השנים הוצעו כמה וכמה השערות באשר לסיבה האבולוציונית לקיומו של הסנטר האנושי, אך אף אחת מהן לא זכתה לאישוש חד-משמעי.
אחת הסברות הפשוטות יותר גורסת כי מדובר בחיזוק מכני ללסת – מבנה גרמי שתומך בעצמות הלסת התחתונה בעת לעיסה, דיבור או תזוזת הלסת. לפי תפיסה זו, הסנטר הוא לא תוספת דקורטיבית אלא אלמנט פונקציונלי שמייצב את אזור הפה בפני מאמצים חוזרים ונשנים.
השערה אחרת טוענת כי הסנטר הוא שריד מבני, תוצאה של תהליך ארוך שבו הלסתות שלנו הלכו וקטנו בעקבות המעבר ממזון גס וקשה למזון מעובד ורך יותר, במיוחד לאחר המצאת הבישול. כתוצאה מכך, חלקים מסוימים בלסת איבדו מתפקידם – אך הסנטר נותר כמובלעת גרמית שלא נעלמה.
בגלל הזקן
תיאוריה שלישית מציעה כי הסנטר התפתח כסמן מיני, בדומה לנוצות טווס או לזנבות ארוכים בבעלי חיים אחרים. על פי השערה זו, הסנטר – ובמיוחד כאשר הוא מלווה בזקן גברי – הפך לאות מובהק של מיניות גברית, והיווה יתרון אבולוציוני בזירה החברתית-המינית. הזקן, שצומח בדיוק מעל הסנטר, מדגיש את קיומו ומחזק את התפיסה שלו כתכונה מושכת. תיאוריה רביעית, ומופשטת יותר, מצביעה על כך שהסנטר אינו תוצאה של בחירה טבעית ישירה אלא תוצר לוואי של שינויים מורכבים בהתפתחות הפנים במהלך ההריון. לפי גישה זו, שינויים גנטיים ומורפוגנטיים במבנה הגולגולת והפנים בעובר האנושי יצרו, באקראי או כתגובה לשינויים אחרים, את צורת הסנטר שאנו מכירים כיום – מבלי שתהיה לו פונקציה ברורה.
אבל כאמור, בלי נקודות השוואה – כל ההשערות האלה נותרות בגדר ספקולציה בלבד.
למה זה חשוב?
הסנטר מייצג את מגבלות המדע האבולוציוני במצבים בהם אין דגמים חוזרים בטבע. הוא מדגים שלא כל דבר ניתן להסבר באמצעות בחירה טבעית פשוטה, במיוחד כאשר מדובר בתכונה ייחודית ללא מקבילות.
כפי שטלפורד כותב, "בעוד שעץ החיים עוזר לנו למפות את הרקע האבולוציוני לרוב תכונות גופנו, לעיתים אנחנו נתקלים בענף בודד שאין לו אח או שכן – והענף הזה, לעיתים, הוא אנחנו."
עוד בנושא באתר הידען: