סיפורה המזעזע של מריה בת אלעזר

על אחת הזוועות ממלחמת האחים העקובה מדם שקדמה למרד הגדול

בשנת 69 לספ', ערב ניהול מלחמת המצור הרומית על ירושלים ועם סיום דיכוי המרד, או המעין-מרד בגליל, עושות דרכן לירושלים קבוצות של קנאים גליליים, כגון  אלו של שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב והנוראים-ההזויים מכל – בני "הפילוסופיה הרביעית", כפי שיוסף בן מתתיהו מכנה אותם, שהיו קנאים פנאטים, שכל חפצם היה להשליט את מלכות אלוהים על הארץ ולגרש את הרומאים. החבורות הללו נמלטות לעבר ירושלים, כשהילה של גאולה, של משיחיות ושל אפוקליפסה אופפת-עוטפת אותן, כי הנה-הנה קוראת האם ירושלים לבניה, והם מתגייסים מידית לעזרתה.
בעקבות בואן של הקבוצות לירושלים, כשכל אחת מהן מאמינה שלה-לה יש הזכות להוביל את המאבק, נגררת ירושלים למלחמת אחים קשה ועקובה מדם. הפליאה מכל באלימותה, בקנאותה ובהתאכזרותה היתה קבוצת הסיקריים, שלא בחלה בשום אמצעי, ובכללו הרס, גזל ורצח כדי לממש את מאווייה. קבוצה זו בצעה מהלך תמוה ואכזרי של שריפת אוצרות המזון בעיר, כנראה, כך דומה, כדי לעורר את כל תושבי העיר, שרובם בחלו בהתנגדות לרומא, לאחוז בלית ברירה בנשק ולמרוד ברומאים. סיפור זה על שריפת המזון ותוצאותיו הקשות, כפי שמגולל יוסף בן מתתיהו, זוכה לאימות מעניין בספרות חז"ל, כשבאחת הגירסאות של יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים, פונה ריב"ז לאבא סיקרא, "ריש בריוני דירושלים", ותמה כיצד גורמים הקנאים לרעב כבד מנשוא בעיר הנצורה עד כדי תמותה רבה באוכלוסיה.
מהלך זה ובכלל מלחמת האחים הנוראה בירושלים הפילו על העיר רעב נורא ו"בכל בית קמה מלחמה לעת נראה שם צל דבר אשר יאכל, והאוהבים ניצו יחדיו בזרוע וטרפו איש מידי אחיו את הפרורים הדלים, למען החיות את נפשם" – מספר יוסף בן מתתיהו בספרו "מלחמות היהודים" (ספר ו' פרק שלישי) – וממשיך בתיאור הזוועה: "גם בגוועים לא האמין איש, אשר אין להם כל, והשודדים (הקנאים) התנפלו על הגוססים ובדקו בהם, פן טמן איש בכנף-בגדו דבר-מאכל והוליך אותם שולל בהתחפשו כנוטה למות. מגודל הרעב פערו האנשים את פיהם ככלבים שוטים, וכשיכורים מתהוללים בסובאם ניפצו את הדלתות, ובאבוד מהם כל עצה פרצו בבית אחד שתים או שלוש פעמים. המחסור אילצם לשום כל דבר בין שיניהם, והם אספו את הדברים, אשר בחלו בהם גם החיות הטמאות, ולא נמנעו ללעסם ולבלעם. לאחרונה לא משכו ידיהם גם מהחגורות ונעלי העור הישנות, אף קרעו את העורות מעל המגינים ולעסו אותם".
אלא, ועל כך מעיד יוסף בן מתתיהו, כל העדויות הנ"ל מתגמדות מול סיפור נורא, שכל השומע אותו יסמרו שערות ראשו. ומעשה שהיה כך היה: אשה אחת עשירה ונדיבה מעבר הירדן ושמה מריה בת אלעזר מכפר בית אזוב הגיעה לירושלים בכלל זרם הפליטים ממזרח לעיר ועימה רכושה הרב. הקנאים לא חמלו על נכסיה והרבו לבזוז אותם ולהותירה חסרת כל. בזעמה ובשברון לבה לקחה את תינוקה וקראה אליו: "הוי עולל אומלל! למי ולמה אשמור עליך הפעם? הנה השונא (הכוונה לרומאי) עומד מחוץ, והרעב וריב האחים משכלים מבית. הן בית עבדים הוא נחלתנו בידי הרומאים, אם גם תהיה לנו נפשנו לשלל, והרעב ישית לנו קציר בטרם נעבוד את אלה, והמורדים קשים לנו משני השפטים האלה יחד. מות! היה לברות לאמך ולרוח רעה לעריצים, וגם למשל ולשנינה בפי החיים, כי רק הדבר הזה נשאר למלא את סאת יסורי היהודים". (מלחמות היהודים, ו' ג').
בתום דבריה הנסערים, שהכילו האשמה כבדה כנגד המורדים ולמה שגרמו בירושלים, הרבה יותר מאשר הרומאים שצרו על העיר, המיתה את בנה, צלתה אותו ואכלה את מחציתו, ואת השאר הניחה למשמרת. משנודע הדבר למורדים הקנאים בקשו לראות במו עיניהם את הזוועה, אך מיד ברחו מהמקום, אחוזי חלחלה ובעתה. ספור הארוע שפשט בכל העיר הביא, כך לדברי יוסף בן מתתיהו, עליה במספר המתאבדים.
זוועות ממין אלה באו לידי ביטוי, אם כי אליגורי משהו, בספרות החיצונית ובספרות חז"ל אשר נערכו ונכתבו לאחר המרד. בחיבור ברוך הסורי מביא הכותב את אווירת האימה שלאחר החורבן בנוסח זה: "אשרי האיש אשר לא נולד, או אשר נולד וימות, ואנחנו החיים, אוי לנו, הרואים במצוקת ציון … אתם האיכרים אל תזרעו עוד … ואתם החתנים אל תבואו לחופתכם … ואתן הנשים אל תתפללנה ללדת … אחרי אשר האם הזאת (ירושלים והמקדש) שוממה ובניה בשבי הלכו" (י' ו-ז). בספרות חז"ל מסופר על רבי יהושע בן חנניה שנודע לו על קבוצות של מתנזרים לאחר החורבן, שגזרו על עצמם סגפנות חריפה בתחום התזונה (תוספתא סוטה, ט, יא-טו).
תופעות ממין אלה לאחר החורבן היו הגיוניות וטבעיות אמנם, אך בכללן מסתתרת ביקורת נוקבת כלפי המרד והמורדים, ועד למידה כזו שמוצאים פה-ושם גם התרסה כלפי האל, כיצד איפשר לזוועות החורבן להתנהל. אין לדעת האם סיפורה של מריה בת אלעזר התחולל, או היה זה מפרי שיכתובו של יוסף בן מתתיהו. בכל מקרה הוא מלמד על הזוועה האמיתית של המרד, מפניו התריע אגריפס השני בנאומו המרגש, שביקש למנוע את התחוללות המרד, והיא – מלחמות האחים ותוצאותיהן. אין מדובר במאבק בין תומכי המרד למתנגדיו, אלא בין הגורמים הפנאטיים שחוללו את המרד וכמו ניזונו משפך הדם שהם עצמם יזמו. 

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

6 תגובות

  1. לרם עמית שלום

    א) הכיתוב במקורותיו של יוסף בן מתתיהו הוא "מרים" ולא "מרים". אין כל קשר בין מריה זו לבין מריה הבתולה, אם ישו, או אחת מהמריות המופיעות בברית החדשה. לידיעתך בברית החדשה הן נקראות מרים. מקור השם הינו מצרי דמוטי ומשמעו – אדון האל, בחיר האל.

    ב) לו קראת בעיון, ואפילו ברפרוף את רשימתי, היית מוצא את הסתייגותי ההיסטוריוסופית המסויימת מאמינות נאומו של אגריפס. עם זאת זה כלל לא רלוונטי, ואף אם הנאום הוקדח במוחו היוקד של יוסף בן מתתיהו והתנסח לאחר החורבן, בבחינת fait accompli, אין זה כלל משנה את אימת האווירה שהובלחה בירושלים הנצורה בעצם ימי החורבן.
    ואגב, מסתתרת סתירה בדבריך – מחד את טוען כי אין לאמינות אינדיקציה היסטורית, ומאידך אתה מגדיר מלכתחילה את הסיפור כפיקציה.
    אגב, אם נלך לשיטתך, הרי יוסף בן מתתיהו כלל לא בגד לאחר המצור ביודפת, שהרי האירוע מופיע בכתביו שלו.
    ואולי-אולי כל הסיפורים על החורבן בירושלים לא היו אלא פיקציה.
    ואידך זיל גמור!

  2. כמה הערות:
    א. מדוע מריה ולא מרים? יוסף בן-מתתיהו, בכל אופן, מכנה אותה מרים.
    ב. מן הראוי לציין כי, לצד העובדות ההסטוריות, יוסף בן-מתתיהו גייס גם את כשרונו הספרותי (הגדול!) ואת השקפותיו האישיות כדי לברוא כמה וכמה נאומים וחילופי-דברים ב"מלחמות היהודים". אין שום אינדיקציה מהימנה לכך שנאומו של אגריפס אכן נישא בפועל בנוסח המופיע בספר. מי שניגש לגזור מסקנות פוליטיות עכשיויות ונחרצות, ומצפה ליחס רציני מן הקורא – טוב יעשה אם ינהג יתר-כבוד באבחנה שבין עובדות הסטוריות לפיקציה.

  3. מה שקובע : פיתוח ועידכון חוקים ומשפטים .

    בתנאים נורמלים , במסגרת הניסיונות להתמודדות עם חילוקי דעות בחברה כלשהיא , נעזרים בכללים וחוקים ; וגם בנסיבות אלו , מתפרצות מעת לעת מגמות קיצוניות , שיכולות לערער את אותה חברה ; ובמידה והחברה מספיק חסינה , מצליחה בדרך כלל להתמודד עם קיצוניות מסוג כלשהוא .

    בתנאים שלפני המרד הגדול , כאשר השסע בחברה היהודית הלך וגבר , עקב התיסכול שנגרם בין היתר גם על ידי הרומאים ( סיבות נוספות בהמשך ) ; החברה היהודית היתה חסרת אונים עד כדי הקריסה הסופית , ועד כדי תופעות קשות כמתואר במאמר .

    מהסיבות הנוספות :

    הרעיונות שבאו לידי ביטוי במקרא , ששיאם עשרת הדיברות בספר דברים , היו כה מוצלחים לתקופה , עד שהופנמו לאמונה דתית עמוקה , עד כדי קדושה שאין לשנותה .

    אבל ההתרחשויות ההיסטוריות , הוכיחו כי רעיונות יהיו מוצלחים ככל שיהיו , הם מוקצבים בזמן , ואחרים מוצלחים יותר , מכתיבים את ההתפתחויות ההיסטוריות .

    ואומנם ההתפתחות המרשימה שבאה לידי ביטוי באתונה הדמוקרטית ( שינוי חברתי מהפכני לתקופה ) , הוכיחו יכולות המשך התפתחות בנושאים רבים , הרבה מעבר למה שהיה ידוע לפני כן , ובנוסף שימשו השראה לרומאים , שהחליטו לא לפגר, ופיתחו מערכת משפטית , במושגים של מדע המשפט , בתקופה של כאלף שנה , והכתיבו היסטוריה לתקופה היסטורית ארוכה .

    הערה : היכולות שפותחו אצל העמים שאימצו פיתוחים חברתיים , קרסו בעיקר בנושאי ביטחון ומדיניות חוץ כבר בהתחלה , כאשר הופסק פיתוחם של הערכים החברתיים .

  4. לדורון שלום,

    אינני מנסה לרמוז או לכוון לנתיב מוטווה כלשהו, ובוודאי שלא בהקשר לעידן המודרני. אני שייך לאותה אסכולה של היסטוריונים המתנגדת והמסתייגת מיצירת גזירה שווה בין אירועים המגושרים על פני כמה שנים, קל-וחומר כשמדובר על אלפי שנה.
    עם זאת, צפה לראות באחד ממאמראי הבאים התייחסות, אם כי שולית לנושא "שנאת חינם" בזיקה לחורבן הבית.
    לנושא שנאת חינם התייחסתי כבר באחד ממאמרי באתר זה.

  5. למה אתה מספר את הסיפור הזה באתר?
    האם אתה מנסה לרמוז למשהו? אולי להזהיר ?

    כן אומרים כי הבית נחרב על שינאת חינם
    היום העניינים הולכים אחרת..

    דורון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן