הכהונה כפי שלא הכרתם – פרק יב': הכהונה מתעסקת בבגדים

המלך אגריפס, נכדו של הורדוס, ששלט ביהודה בין השנים37 ל-46 לספירה פיצל את תפקיד הכהן הגדול בין מספר אנשים * ד"ר יחיעם שורק התארח היום (ו' 8 במאי 2009) בתוכניתו של דב אלבוים "מקבלים שבת" בערוץ הראשון וסיפר על הכהונה ובר-כוכבא לקראת ל"ג בעומר. שידור חוזר במוצ"ש

בגדי הכהן הגדול. איור לב השמיני. מתוך ויקיפדיה - תמנוה שזכויות היוצרים עליה פגו
בגדי הכהן הגדול. איור לב השמיני. מתוך ויקיפדיה - תמנוה שזכויות היוצרים עליה פגו

הרשימה הקודמת נחתמה בחילופי הכהונה בימי הנציב ויטליוס, והנה מיד אחר כך מספר יוסף בן מתתיהו כי אותו ויטליוס נטל מיונתן את הכהונה הגדולה ומסרה לתיאופילוס אחיו. היה זה לאחר מלחמתו בנבטים ובמהלך נאצל מבחינתו, כשמנע מצבאו לעבור ביהודה בשל האיקונין (האינסיגניה – סמלי הלגיונות, הדגלים של פעם) כדי לא לפגוע ברגשות היהודים. ועוד מספר יוסף בן מתתיהו כי ויטליוס, הורדוס אנטיפאס וידידו עלו לירושלים להקריב קרבן לאלוהים, וכי העם קבל את ויטליוס ברוב הדר ופאר, ותוך כדי שהייתו במקום לשלושה ימים ביצע ויטליוס את חילופי הגברי בכהונה הגדולה, כנראה בלחץ הציבור ובהסכמתו.

בין השנים 37 ל-46 לספ' הוכתר מלך חדש ביהודה, בהסכמת הרומאים ומטעמם, והוא לא אחר מאשר נכדו של הורדוס ושמו אגריפס בן אריסטובולוס (נכדם של הורדוס ומרים החשמונאית). אגריפס התחנך בצעירותו ברומא והיה מקובל על בית הקיסרות. העם ביהודה אהבו מאוד, הן בשל מוצאו וייחוסו והן בשל פעולותיו החיוביות. אגריפס לשם משל השתדל בכל כוחו להעביר את רוע הגזירה של הקיסר קליגולה, מי שדרש למצב את פסלו במקדש שבירושלים. אגריפס הקל מעול המסים, הפך את ירושלים לעיר ממלכתו וחיזק את מעמדה.

משבא לירושלים מרומא דרך אלכסנדריה הקריב קרבנות תודה בבית המקדש, הסדיר שם כמה עניינים מנהליים ובכללם – "העביר אגריפס את תיאופילוס בן חנן מהכהונה הגדולה וחלק את משרת הכבוד של זה לשמעון בן בייתוס, שהיה לו כינוי – קנתירא. היו לו לשמעון שני אחים ואב, בייתוס, שהורדוס המלך נשא את בתו … הכהונה היתה איפוא לשמעון יחד עם אחיו ועם אביו, כשם שהיתה קודם בימי שלטון המוקדונים … לשלושת בניו של שמעון בן חוניו" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יט, 298-297). למהלך זה היה תקדים, אך בהקשר ההיסטורי של אותם ימים נחשב בהחלט לחריג. כלומר פיצול מעמד הכהונה הגדולה בין כמה בעלי תפקידים. מהלך זה התקבל בהבנה בקרב הציבור היהודי, אם כי כיווץ מאליו את יוקרתה של הכהונה הגדולה. סביר להניח שהעם לא הסתייג מכך בשל ההערכה הרבה שייחס לאגריפס. בכל מקרה משקף צעד זה את העצמת כוחו של אגריפס באישור הנציב הרומי.

זאת ועוד, מהלך זה שיקף בכלל את החלשות כוחה של הכהונה הגדולה מלאחר פטירת הורדוס, שטביעת האצבעות שלה כלל לא מורגשת על התגלגלות האירועים השונים ביהודה. לא חלף אלא פסק זמן מאוד קצר ואגריפס העביר שוב את הכהונה הגדולה משמעון קנתירא ליונתן בן חנן (מי שקדם לו), "והודה שהוא ראוי יותר למשרת כבוד זו. אולם יונתן בן חנן לא ראה (בכך) דבר של שמחה, לשוב ולקחת משרת כבוד זו, וסרב כשהוא אומר את הדברים הבאים: 'שמח אני על הכבוד שנתכבדתי על ידך, המלך, והנני שומר בלבי את המתנה הזאת שנותן לי רצונך, אף על פי שאלוהים לא חשב אותי כלל לראוי לכהונה גדולה. הריני מסתפק בזה שלבשתי פעם את הבגד הקדוש, שכן התעטפתי בו אותה שעה ביתר קדושה משאקח אותו שוב עכשיו. ואם רוצה אתה שזה שראוי ממני יקבל עתה את המתנה, צא ולמד: אחי טהור מכל חטא לפני אלוהים ולפני המלך. הריני מליץ עליו שהוא ראוי למשרת כבוד זו'. המלך שמח על הדברים האלה ונהג ביראת כבוד ביונתן על החלטתו, ונתן למתי אחיו את הכהונה" (קדמוניות היהודים יט, 316-313).

כיצד ניתן לנמק את סרובו של יונתן בן חנן? האם נעלב שפעם הודח (אם כי על ידי הנציב הרומי בסוריה) וכעת התבקש לשוב ולחזור למשרה הכהונתית? האם משום שחש כי המשרה הולכת ומתרוקנת מתוכנה? האם חש כי אגריפס נקלע למבוכה באשר למינוי? האם ביקש לקדם את אחיו בתחום זה? אין לדעת. הדחיה בכל מקרה אינה מצביעה על מעמדה הראוי של הכהונה. וכמו לאשש הנחות אלה מספר יוסף בן מתתיהו כי אגריפס העביר את מתי ממשרתו והעבירה לידי אליועיני בן קנתירא (כינויו של שמעון בן בייתוס).

סוגיית בגד השרד של הכוהן הגדול עולה שוב לאחר פטירתו של אגריפס. בשעה שהגיע מרומא הנציב קוספיוס פאדוס לשרת ביהודה (44 לספ'). הוא זימן אליו את הכוהנים הגדולים ואת ראשי ירושלים "ויעץ להם" (כנוסח המרוכך של יוסף בן מתתיהו, בבחינת "הצעה דון-קורליאונית") להפקיד שוב את העיל הארוך ואת בגד השרד של הכוהן הגדול במצודת אנטוניה למשמורת רומית כפי שהיה בעבר. הנחיה זו היתה, כך דומה, על דעתו של הנציב הסורי קסיוס לונגינוס. הפעם התייצבה חזית יהודית אנטי-רומית ובקשה לשגר מחאה לקיסר ודרישה להשיב חזרה את הבגד למקומו. להפצרה זו התגייס גם אגריפס הצעיר, בנו של אגריפס שנפטר, שהיה בעל קשרי ידידות עם הקיסר קלאודיוס, והעניין בא לסיומו הטוב, מבחינת היהודים. הפעם, באופן חריג, שיגר קלאודיוס אגרת להנהגת ירושלים (אם כי האגרת התעלמה מנוכחות הכהונה הגדולה, ויש בכך כדי ללמד על השחיקה הרבה שחלה במעמדה) ובה הוא מבטיח להשיב הן את הבגד והן את הנזר למשמורת יהודית. באגרת נאמר גם כי ניסוחה יישלח אף לנציב יהודה פאדוס.

באותו זמן ובאותו הקשר בקש הורדוס מכאלקיס, אחיו של אגריפס הראשון, מקלאודיוס הקיסר, להיות אחראי על בית המקדש ועל כספי ההקדשות ועל בחירת הכוהנים גדולים. הוא ניצל את עובדת פטירתו של אגריפס, שהיה אחראי על המקדש, מינוי הכוהנים וכספי ההקדשות, שיצרה בעיה דתית-פולחנית בעלת משמעות פוליטית. בקשתו נענתה בחיוב והיא נשמרה לו ולבניו אחריו עד לחורבן הבית בעת המרד הגדול (70 לספ'). הורדוס ניצל את האישור הרומי (כשהקיסר קלאודיוס מניח כי האישור עשוי לשרת את האינטרסים הרומיים) והעביר מן הכהונה הדולה את קנתירא והעמיד תחתיו את יוסף בן קמי. מהלך זה נועד לרכך את מערכת היחסים בין היהודים לרומאים, זו שהחריפה מעת לעת ותזין אחר כך את פרוץ המרד הגדול. הורדוס בקש לקיים לעצמו את ניהול המקדש והפונקציונרים שבתוכו, שאחרת הסיכוי לפרוץ מרד מיידי יהפוך לוודאי. עם זאת ברור היה כי ניהול המקדש בידי הורדוס עורר בקרב הציבור היהודי בירושלים תרעומת הן בשל מוצאו של הורדוס והן בשל ריחוקו מירושלים.
הורדוס מכאלקיס מימש את מעמדו והעביר מהכהונה הגדולה את יוסף בן קמי ומינה תחתיו את חנניה בן נדבי.

בתקופתו של הקיסר הרומי קלאודיוס חל מפנה בהנהגת יהודה בדמות עלייתו של אגריפס הצעיר, בן למשפחה החשמונאית וההירודיאנית, לאחר מותו של הורדוס מכאלקיס, ב-41 לספ'. אגריפס הצעיר, שנקרא מאז אגריפס השני, היה איפוא למלך יהודה בהרשאת הרומאים עד שנת 44 לספ'. תקופתו, שעליה כמעט אין מידע, מהווה עידן של חייץ בין תקופת הנציבות הרומית הראשונה לנציבות השניה. אותו זמן התנהלו עימותים חריפים בין יהודים לשומרונים על רקע רצח עולי רגל גליליים שעברו באזור שומרון בדרכם לירושלים. קבוצות קנאים החליטו בתגובה "לסגור חשבון" עם השומרונים. הקנאים, ובראשם אלעזר בן דיני, פשטו על כפרים שומרוניים באזור עקרבה שליד קיסריה שחטו את תושביהם והעלו את הכפרים באש. הנציב הסורי קוואדראטוס מצווה לחסל את הפורעים "ואת אנשי חנניה הכוהן הגדול ואת האסטרטגוס חנן אסר ושלח לרומא, שיתנו את הדין לפני קלאודיוס הקיסר על מעשיהם" (קדמוניות היהודים, כ, 131). מהלך זה מציג, אולי לראשונה מאז הכיבוש הרומי, את הכהונה הגדולה כמעורבת במעשי חתרנות ומרדנות. בספרו "מלחמות היהודים" מספר יוסף בן מתתיהו כי יחד עם חנניה הובהלו לרומא גם יונתן, שהיה כוהן גדול ובנו של חנניה – חנן. תיאור זה, החסר ב"קדמוניות היהודים" שופך אור מעניין על כמה נקודות: ראשית – תפקדו, אולי באופן חריג, שני כוהנים גדולים, שמא בבחינת "הפרד ומשול" רומי, או שמדובר על חילופי גברי בכהונה, מה שהתחוור לנו בכל התקופה הנידונה; שנית – חנן, "האסטרטגוס" (על פי "קדמוניות  היהודים"), היינו – מכהן בתפקיד אדמיניסטרטיבי בכיר בהרשאת הרומאים, הינו הבן של הכוהן הגדול (ללמד על התחזקות מעמד הכהונה), ועל כן הזדעזע הנציב מהעובדה שפקיד זה תמך במהלכים הקשים כנגד השומרונים.

כאן מן הראוי להזכיר בהקשר זה את המימצא הארכיאולוגי הבא: התגלה שבר מכסה של סרקופג (ארון קבורה) ועליו כתובת בכתב מרובע, כתב המאפיין את ימי הבית השני, כנראה בין שנת 30 ל-70 לספ', ועליו כתובת: " … בן הכוהן הגדול". מדובר באזור אמיד ויוקרתי, בו התגוררו כוהנים רבים. על-פי המסורת נהוג היה להעביר את מטה הכהונה הגדולה מאב לבן, אלא אם כן היה הכוהן הגדול חשוך בנים, או שבנו בכורו היה זאטוט, או שאישיות בכירה, כפי שראינו לעיל, היתה מתערבת בתהליך הירושה הנ"ל. אין לדעת איזו אישיות נטמנה בסרקופג. שיוכה למעמד הכהונה הגדולה הינו בהחלט מעניין.

מתקופה זו הולכת הכהונה הגדולה ומדרדרת תוך כדי שיחות מידותיה, ועל כך ברשימה הבאה.

סדרת מאמרי "הכהונה שלא הכרתם" מאת ד"ר יחיעם שורק

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

9 תגובות

  1. ד"ר שורק. האם מתאים לך לפרסם משהו בעקבות דבריו של נדב העצני על מרד בר כוכבא שפורסמו היום במדור דעות במעריב?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן