סיקור מקיף

הכהונה כפי שלא הכרתם – פרק יא': יש חיים אחרי הורדוס

לאחר מותו של הורדוס איבדה יהודה את עצמאותה המדינית ולפיכך אנשי הדת – הכוהנים – היו אלו ששלטו בהם למעשה

שיחזור דגם של ארמון הורדוס בהולילנד, כיום במוזיאון ישראל בירושלים
שיחזור דגם של ארמון הורדוס בהולילנד, כיום במוזיאון ישראל בירושלים

הרשימה שלפני האחרונה (התשיעית במספר) פרשה בפנינו את קורותיה של הכהונה הגדולה בימי הורדוס, כזו שטולטלה מספר פעמים בשל טיבו של המלך והתנהלות שלטונו הריכוזי, והיה זה רק שאלה של זמן מתי תתעצם הכהונה מחדש לאחר ימי הורדוס, כשהתשובה ניתנה ברשימה האחרונה – הכהונה וישוע הנוצרי – בשעה שזו היתה מעורבת בסילוקו, תרתי משמע, של ישוע מעל במת ההיסטוריה היהודית.

ארכילאיוס, בנו הבכור של הורדוס, שאמור היה לרשת את מעמדו של אביו ואת שטח שלטונו, המתין לאישור הצוואה המלכותית על ידי הרומאים כמקובל בנוהל האימפריאלי, ובינתיים נמנע מלהיקרא בשם מלך ובודאי מלהניח כתר על ראשו. תקופת ביניים זו נוצלה על ידי גורמים בכירים שונים ביהודה, שדרשו מהיורש, בין השאר, שידיח את הכוהן הגדול שנתמנה על ידי אביו, הורדוס, "ויבחר באיש ראוי יותר על פי התורה וגם טהור לשמש כוהן גדול" (קדמוניות היהודים יז, 207). ארכילאיוס, שאצה דרכו להפליג לרומא, בחר להשהות את תשובתו עד שיבתו, מחוזק כמלך באישור הרומאים.

ארכילאיוס שב מרומא כשחצי תאוותו בידו – הרומאים לא אישרו את מלכותו אלא מינוהו לאתנרכיס (מעין נשיא) וקיצצו כמחצית משטח ריבונותו של אביו הורדוס. מהלכים אלה שיקפו את דאגתה של רומא ממצב ביטחון הפנים דאז ומהעדר כישורי ההנהגה הראויים (כך דומה, בהשוואה לאלו של הורדוס). גורמים שונים ביהודה, בעלי תאוות שלטון במסווה כזה או כזה, אידיאולוגי ודתי-משיחי, אפוקליפטי, עוררו מוקדי מרידה פה-ושם והצריכו מעורבות רומית מיידית. אף אחד לא תאר לעצמו כי מהלכים אלה יוליכו לבסוף את התפרצותו של המרד הגדול ברומאים, אחרת היתה מתארגנת ביהודה חזית מלוכדת של ארכלאיוס עם האצולה הירושלמית והכהונה הגדולה, וזאת כדי להסיר את רוע ה"גזירה".

בשעה שחזר ארכילאיוס ליהודה מרומא ומעל ראשו מתנוסס נזר האתנארכיה (הנשיאות) "נטל את הכהונה הגדולה מיועזר בן בייתוס, בהאשימו אותו שהתחבר אל המורדים ומינה את אלעזר אחיו תחתיו" (קדמוניות היהודים יז, 339). גם אלעזר לא התמיד זמן רב בתפקידו. הוא הודח על ידי ארכילאיוס ותחתיו התמנה ישוע בן שי.

ארכילאיוס מסיים את פרק חייו בשנת 6 לספ', והרומאים שלא היו מוכנים לחדש את ימי המלוכה ההירודיאנית, מינו תחתיו פקיד בכיר מטעמם, קונסול לשעבר, רומאי ממעמד הפרשים, בשם קוויריוניוס, שממנו ואילך תתחיל ביהודה תקופת הנציבות הרומית. מהלך זה סימל את הפיכתה של יהודה לפרובינקיה הכפופה במישרין לקיסרות הרומית. הפעולה הראשונה שהתבקש הנציב הרומי לבצע ביהודה היתה עריכת מיפקד (קנסוס) על מנת לקבל את האומדן האוכלוסייתי ולצידו את כמות הנכסים על מנת לתכנן כראוי את גביית המיסים מהמקומיים ובכדי להדגיש את היספחותם לאימפריה.

מהלך זה עורר, כצפוי, התנגדות בקרב הציבור מטעמי חשש להרעה במצבם הכלכלי, אלא שלטובת יישום הנוהל הרומי הנידון התייצבה הכהונה הגדולה ובראשה יועזר בן בייתוס, ובזכות השתדלותה ופנייתה לציבור נרגעו הרוחות והיהודים התכוננו למיפקד. את הרוחות האנטי-רומיות הלהיטו והלהיבו קנאים ובראשם יהודה הגלילי, או יהודה איש הגולן, ועימו צדוק הפרושי. הללו ביקשו להמריד את העם כנגד הרומאים בטענה כי המיפקד אינו אלא מהלך השתעבדותי מביש וכי גם האלוהות מתנגדת לו. יהודה הגלילי לא היה דמות בלתי ידועה, שאת קנאותו האנטי-רומית ינק עוד מאביו, חזקיה הגלילי, שמרד בזמנו בהורדוס (מושל הגליל), ושילם על כך בראשו, תרתי-משמע.

יהודה הגלילי, או הגולני, עמד בראש כת קיצונית שנקראה בפי יוסף בן מתתיהו "הפילוסופיה הרביעית" (קבוצה שפרשה מן הפרושים) ושפיתחה שנאה עמוקה לרומאים ולמעשה לכל שלטון בשר-ודם. היא קראה מדי פעם לחולל מרד כנגד הרומאים ולכונן ריבונות יהודית מוחלטת בארץ ישראל. הדמויות הנערצות על אותה חבורה היו פנחס המקראי (אבי הקנאות) ואליהו ויורשם מתתיהו החשמונאי. הכניעה לשלטון הרומי נתפשה בעיני קנאי יהודה הגלילי וצדוק הפרושי כחטא דתי המשול לא פחות ולא יותר לכפירה.

בפרספקטיבה הרבה יותר רחבה ניתן לראות את ראשיתו של העימות האידיאולוגי והמעשי בין כת הצדוקים, שחבריה היו הכוהנים, לבין כת הפרושים. בעוד שאת נס המרד המקבי, ממש כירושת הקנאות של פנחס ואליהו, נשאו הכוהנים הקנאים, ומולם התייצבו הכוהנים הגדולים המתיוונים, ואחרי הראשונים החרו-החזיקו המלכים לבית חשמונאי, ממשיכים כעת, בעידן הרומי הבתר הירודיאני, לתמוך ברומאים ומשיקול פרגמטי ופרקטי. מולם מתייצבים הפרושים, שגיבשו עם הזמן אידיאולוגיה אנטי-רומית ומרדנית. שני ערוצים אלה יפעלו במקביל עד להתפרצות המרד ברומאים בשנת 66 לספ'.

הנציב הרומי הראשון, זה שהופקד על הקנסוס, נהג שלא בתבונה כאשר ביצע חילופי גברי בכהונה הגדולה – הוא הדיח את יועזר בן בייתוס ומינה את חנן בן שת לכהונה הגדולה. יוסף בן מתתיהו מנמיק את המהלך במחלוקת שפרצה בין תושבי ירושלים לגבי מעורבותו של יועזר בן בייתוס בנושא המיפקד, כדי, כך דומה, להשיג שקט תעשייתי בציבור. ואולי התנהלה ההדחה בד בבד עם השינויים הדרמטיים בירושת הורדוס, פרי החלטה רומית "מגבוה".
בכל מקרה התערבותו של הנציב במינוי הכוהנים הגדולים מצביעה על שינוי משמעותי מהנוהג שהיה מקובל בימי המלך הורדוס, שהוא-הוא הממליך כוהנים גדולים ומדיחם. צעדו זה של הנציב ביטא איפוא פיחות נוסף במעמדה של יהודה.

בימי יורשו של קוויריניוס, הנציב קופוניוס, התחולל אירוע מדאיג, שסימל את המתיחות בין היהודים לשומרונים. נהוג היה בימות הפסח לפתוח את שערי המקדש מחצות הלילה, מה שאיפשר לקבוצת פרובוקטורים שומרונים לחמוק בהסתר למקדש ולפזר עצמות אדם בלשכות על מנת לטמא את האתר הקדוש. כתוצאה מכך ננעלו שערי המקדש והכוהנים הורשו לתגבר את המירה במקום.

אחד הנציבים הבאים, ולריוס גראטוס (26-15 לספ'), ביצע מספר חילופין תכופים, ארבעה במספר, בכהונה הגדולה, ועל כך מספר לנו יוסף בן מתתיהו בחיבורו: "הוא (הנציב) שם קץ להונתו הגדולה של חנן ומינה את ישמעאל בן פיאבי לכוהן גדול. כעבור זמן לא רב הדיח גם את זה ומינה לכוהן גדול את אלעזר בן חנן. כעבור שנה הסיר גם את זה ומסר את הכהונה הגדולה לשמעון בן קמחית. לא חלף גם על זה זמן יותר משנה אחת (מאז) החזיק במשרה, ויוסף, הוא כיפא (קייפא), ירש את מקומו" (קדמוניות היהודים יח, 35-34). מהלך זה נראה על פניו ברור מבחינת שליטת הנציבות בכהונה ומתוך כך בחברה היהודית סיבה נוספת הנובעת מכך היא שחילופי הכוהנים התבצעו על רקע בחינתו של כל נציב האם ובאיזו מידה משרת הכוהן המועמד את האינטרסים הרומיים.

מניע נוסף היה כספי – הכהונה הפכה להיות משרה הנקנית בכסף, ועל כן, אגב, היתה לנחלת הצדוקים והבייתוסים, ומתוך כך יכולה היתה התכיפות בחילופי המועמדים להזרים מזומנים לכיסו של הנציב. חילופים אלה היו לצנינים בעיני הפרושים שגיבשו עמדה אנטי-רומית מובהקת ומאבקם בצדוקים ובבייתוסים היה ממילא לשם דבר באותם הימים.

הנציב הבא, פונטיוס פילאטוס (36-26) לספ', היה הקשה והגרוע מכל בעלי התפקידים הרשמיים שקדמו לו. הוא הכניס, פרובוקטיבית, את הפרוטומות (רישומי הפנים והאיקוניות) של הקיסר הרומי שהיו מוצמדות לניסי הלגיונות, לירושלים. פילאטוס ביקש להתקין אמת מים חדשה לירושלים במימון מאולץ של כספי המקדש ולהציב בארמון הורדוס מגיני זהב שהוקדשו לכבוד הקיסר טיבריוס, מה שעורר התנגדות עקרונית על שום החשש (אם כי הבלתי מוצדק) שמדובר על "צלם" ו"תמונה".
בחיבוריו של יוסף בן מתתיהו לא נאמר דבר וחצי דבר על תגובת הכוהנים בנושא הפרובוקציות הללו, וזאת למעט התנגדות עממית, נקודתית משהו. העדר התגובה הכוהנית מצביעה על המשך דרכה של הכהונה הצדוקית שבחנה פרגמטית את יחסי הכוחות והגיעה למסקנה מתבקשת כי כל עימות עם הרומאים רק יחולל מפנה לרעה הן במעמדה והן במעמדה של יהודה בכלל. מדיניות זו מצטיירת היטב לגבי פרשת ישוע וצליבתו, כפי שמופיעה בברית החדשה. הכוהן הגדול קייפא הוא-הוא התומך בתגובה הרומית החריפה לתופעת המשיחיות וההתנבאות.

מהלכיו הקשים של פילאטוס מחד והתמיכה הכוהנית ברומאים מאידך הביאו, כך דומה, את הנציב הרומי העליון בסוריה, ויטליוס, לבקר ביהודה ולפקוד את ירושלים מתוך מחווה של רצון טוב ולהראות פנים אחרות למקומיים. ויטליוס מבקר בירושלים במועד חג הפסח, כשהוא מנצל את הנוכחות הרבה של עולי הרגל בירושלים מכל קצווי האימפריה הרומית. הנציב מתקבל בברכה ובחגיגיות ומודיע מיד על ויתור על המיסוי ממכירת הפירות ועל מסירה מחודשת של בגד השרד של הכוהן הגדול למשמרת והשגחת הכוהנים כפי שהיה נהוג לפני שנים רבות. עד אותה עת נשמרו בגדי הכוהן הגדול בידי הנציב במצודת אנטוניה הסמוכה למקדש, בבחינת סמליות השיעבוד הרומית בכלל והמרות על ההנהגה היהודית בירושלים בפרט. הכל החל בימי יוחנן הורקנוס הראשון, המלך החשמונאי, שנחשב, כאבותיו לבן הכהונה הבכירה (ואצל יוסף בן מתתיהו הוא מופיע ככוהן "סתם" – "כשבנה אחד הכוהנים, הורקנוס הראשון"), והוא שהקים את ה"בירה" (באריס) סמוך למקדש – והוא "ישב בה רוב הזמן ובה הניח והחזיק את הבגד (בגד השרד של הכוהן הגדול), כי הוא היה שומרו, הואיל ולו בלבד ניתנה הרשות ללובשו. ובשעה שירד העירה לבש בגד של הדיוט. דבר זה השתדלו לעשות בניו ובני-בניו של זה. וכשמלך הורדוס בנה בהוצאות רבות את הבירה הזאת, השוכנת במקום נוח, וקרא לה אנטוניה על שם אנטוניוס ידידו, והחזיק בבגד כמות שמצאו מונח מופקד כאן, משום שהאמין שהעם לא יתמרד נגדו בגלל דבר זה. בדומה למעשהו של הורדוס עשה גם ארכילאיוס בנו, שנתמנה למלך אחריו. ולאחר שקבלו הרומאים את שלטונו לידם השתלטו על בגד הכוהן הגדול, שהיה מונח בחדר בנוי אבנים תחת חותמם של הכוהנים ושל שומרי האוצר, ומפקד המבצר היה מעלה שם נר בכל יום. שבעה ימים לפני החג (פסח) היה הבגד נמסר לכוהנים על ידי מפקד המבצר, והכוהן הגדול השתמש בו לאחר שטוהר, ויום אחד אחרי החג החזירו שוב אל הבית, שבו היה מונח קודם לכן. דבר זה נעשה בשלוש הרגלים של כל שנה ושנה ובצום. וויטליוס הניח את הבגד (בידינו כפי) מנהג אבותינו, וציווה על מפקד המבצר שלא ישגיח על כך באיזה מקום מונח הבגד ומתי יש להשתמש בו. לאחר שעשה זאת לתועלת העם והרחיק מהכהונה את הכוהן הגדול הקרוי כייפא, מינה את יונתן בן חנן הכוהן הגדול. אז יצא לדרכו חזרה לאנטיוכיה" (קדמוניות היהודים יח, 95-90).

השליטה על בגדי השרד של הכוהן הגדול היתה איפוא בעלת משמעות רבה מעבר לכל אפקט חיצוני ולא בכדי היה זה מבבת עיניהם של החשמונאים מזה ושל הורדוס מזה לשלוט על הבגד. הנציב ויטליוס ממשיך כקודמיו למנות ולפטר כוהנים גדולים כחלק אינטגראלי מאפקט השליטה והשיעבוד, מעבר לאופי התנהגותם של הכוהנים, אלא שהפעם הוא מחליט כצעד נאצל של מחווה להניח את הבגד בידי היהודים בבחינת אינדיקציה למידת נאמנותם והשקט שהם מפגינים כלפי הנוכחות הרומית. צעד זה שמט את הבסיס של ההשתררות הדתית-פולחנית שלהרומאים על זו היהודית וחיזק ממילא את מעמדם של הכוהנים, הן בעיני עמם והן בעיני הרומאים. הכוהנים בדרך-כלל שתפו פעולה עם הרומאים ונחשבו כגורם מתון בחברה היהודאית, וזאת מול האופוזיציה הפרושית, ובעיקר הקנאית שצמחה מתוכה, אשר סכנה את הנוכחות הרומית באזור בבחינת מנופי התמרדות.

סדרת מאמרי "הכהונה שלא הכרתם" מאת ד"ר יחיעם שורק

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

7 תגובות

  1. במאפייני ההישרדות הביולוגית בטבע , אין שום סיכוי שתוצר ביולוגי כלשהוא ( פרט לבני האדם ) , יאמץ במקביל למאמצי ההישרדות שלו , גם את השאיפה להנציח צמיחה , בפרט כאשר מדובר בצמיחות עיוות ,ועד כדי מוכנות לאבדן עצמי ( וזאת עדיין מבלי לקחת בחשבון את הנזקים ) .

  2. הישרדות של עוצמה מדינית :

    במשפט אחד אפשר לסכם מגמה היסטורית חוקית :

    עוצמה של מדינה צומחת על מסד חברתי חדשני ביחס , ושורדת כל זמן שמסתגלת לשינויים המתחוללים בהקשר למסד הנ"ל .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן