ל”ש שואלת “האם סיפור הברווזון המכוער אפשרי מבחינה ביולוגית?”
הברווזון המכוער הוא סיפור תלאותיו של ברבור שבקע בקן של אווזה. האם יתכן שברבורה תטיל ביצה בקן זר? התשובה, למרבה ההפתעה, חיובית.
כאשר גילה אדוארד ג’אנר (מי שהיה הראשון לחסן בני אדם ממחלת האבעבועות) את סודה של הקוקיה התקבל הגילוי בתדהמה ובתיעוב בקרב בני זמנו והיה מי שטען כי האלוהים לא התכוון שבני האדם ידעו פרטים מביכים כאלו על יצירתו. כיום ידוע כי בערך אחוז אחד ממיני העופות (כ-100 מתוך 10,000) הם טפילים מוחלטים שאינם מקננים כלל. הידועה שבהם היא, כאמור, הקוקיה שעל אורח חייה לומד כל ילד מ”דירה להשכיר” של לאה גולדברג
“..קוקיה מפקירה הבנים
כל בניה גדלו בקנים זרים,
כולם עזובים , כולם מופקרים, …”
קינון הוא מטלה כבדה ואם אפשר, למה לא לתת למישהו אחר לעשות את העבודה. ואכן, מחקר אבולוציוני העלה כי “טפילות ביצים” הומצאה מחדש 7 פעמים בהיסטוריה של בעלי הכנף. פרט למין מוזר אחד, כל מיני הציפורים הטפילות בוקעות כגוזלים הדורשים טיפול צמוד והאכלה ממקור למקור. נראה שעבור מי שמתחיל את חייו לא כגוזל עירום אלא כאפרוח המנקר בעצמו את מזונו הרווח מטפילות קטן בהרבה. בין הקוקייה לבין המאמצים בעל כרחם התפתח מירוץ חימוש המרתק את הביולוגים. הקוקיה מוציאה ביצה מקורית כדי לפנות מקום לביצה שלה, העובר מתפתח במהירות ודואג, ברוב מיני הטפילים להשליך או להמית את אחיו החורגים.
אפילו מבנה השלד של גוזל הקוקיה מותאם למשימה האכזרית הראשונה המוטלת עליו, שקע בגב מעצם השכמה ומטה מאפשר לו אחיזה נוחה בביצים כשהוא דוחף אותן אל מחוץ לקן. הגוזל מצוייד בסימנים המעוררים את אינסטינקט ההאכלה אצל בעלי הקן וכאשר נדרשים לשם כך ציוצים הוא מפיק עצמה קולית השקולה כנגד מה שהיו אמורים כל הגוזלים המקוריים ז”ל לצייץ יחדיו. הצורך של הציפור הטפילה להתאים עצמה להתנהגות המארחת מביאה לפיצול מואץ של אוכלוסיית הטפילים לזנים ולמינים מתמחים חדשים. המארחים מצידם מתגוננים באמצעות סימני היכר קשים לחיקוי של הביצה. מינים המועדים לתקיפה טפילית מטילים ביצים המשתנות מקן לקן אך דומות מאוד זו לזו באותה תטולה כך שביצת הקוקיה תבלוט.
באופן לא מפתיע הציפור מתקשה במתמטיקה: הציפור תזהה ביצה זרה רק אם הונחה בקן לפני שהיא עצמה החלה להטיל ולא תחשוד אם יהיו בקן לפתע ארבע ביצים במקום שלוש. ההתגוננות בפני קוקיות קשה, הדרך היעילה ביותר היא לשמור על הקן לרחף סביבו ולתקוף פולשים אלא שטקטיקה כזו מפרסמת את מיקום הקן לטורפים ואינה מותירה זמן לליקוט מזון. כשהיא מזהה ביצה טפילית הציפור תנסה לעיתים לנקר אותה והקוקיה, כתגובה, מייצרת בייצים עבות קליפה וקשיחות במיוחד. לחילופין יכולה הציפור לגלגל את ביצת הקוקיה אל מחוץ לקן פעולה שעלולה לסדוק ביצים כשרות. יש ציפורים שפשוט תיטושנה קן שהופיע בו ביצה זרה כדי לנסות מחדש במקום אחר, אצל אחרות אמצעי ההגנה יקרים מידי והן מעדיפות לשלם את “מס הטפילות” .
אבל מה בדבר הברבור של אנדרסן? מסתבר שיש שטח אפור רחב בין טפילות לעצמאות מושלמת. מיני עופות רבים בונים קן, מטילים בו ודוגרים אבל בנוסף מטילים עוד ביצה או שתיים בקינים זרים, לרוב אצל בנות מינן. התופעה נפוצה בעיקר אצל עופות המתקבצים במושבות דגירה צפופות, כשהנקבה מטילה מספר רב של ביצים. בניגוד לטפילות המוחלטת אסטרטגיית ה”גם וגם” הזו אופיינית לבוקעים כאפרוחים ולא כגוזלים. כל המאפיינים הללו נמצאים אצל עופות המים כדוגמת הברבור. בדיקות DNA אצל מיני ברווזים, אווזים וברבורים בטבע מעלות שכעשירית האפרוחים “מאומצים” ובערך ברבע מהקינים מוצאים לפחות אפרוח אחד שמוצאו מביצה טפילית.
הביולוגים מגלים עניין בהתנהגות הזו משום שהיא דוגמה ייחודית לאפשרות של נקבה לבחור לעצמה את אסטרטגיית הרבייה. אמא ברבורה תטיל את הביצה בקן זר כאשר הקן שלה עצמה נפגע, כאשר מצבה לא מאפשר דגירה, וכאשר הקן פשוט מלא וזו היא החלופה הטובה ביותר להשלכת הביצים העודפות. ההחלטה תלויה קודם כל במשאבים: בתנאי מחסור קשה יתרכזו העופות בשרידת עצמם ולא יטילו כלל, אם ישתפר מעט המצב תועדף הטלה טפילית בה משלמת האם את רק מחירה התזונתי של הביצה. קינון של ממש יתבצע כשיש מספיק משאבים לכך ואם המצב מצויין וניתן להפיק עודף ביצים על קיבול הקן הנקבה תטיל אותן בקינים נוספים ותהנה מכל העולמות. לעיתים מה שישפיע על ההחלטה היא פשוט זמינות. הטלה טפילית אינה מלאכה פשוטה: נדרש סקר שוק למציאת קן ראוי ומארב סבלני לזמן הראוי; העבודה הזו נעשית פשוטה ככל שהשכנים קרובים וגלויים יותר לעין. כך נכשלו מאמצים לסייע לאוכלוסיות ברווזים כשהוצבו עבורם תיבות הטלה במקום מתאים אך בצפיפות כזו שהפכה את הטפילות לקלה מידי. כאשר בקינים היו ביצים רבות שהוטלו בגניבה הייתה הבקיעה לא מתואמת. “הברווזון המכוער” נפתח בבקיעת הברווזונים ובהתעקשות אמא ברווזה להוסיף ולדגור על הביצה הסוררת המאחרת להיסדק אלא שבטבע קשה הרבה יותר לדגור ולשמור על להקת אפרוחים בו זמנית.
בניגוד למאבק המתמיד שבין הקוקיה לקרבנותיה לא נראה שעופות המים טורחים לפתח מנגנונים למניעת הטלה טפילית של בני מינם או אפילו של מינים קרובים. מחירה של ביצה נוספת ואפרוח נוסף בלהקה פשוט זול מכל אמצעי לניקוי הקן. לעיתים קרובות הביצה הטפילית שייכת לקרוב משפחה כך שהדגירה עליה הגיונית מבחינת השאיפה להפצת הגנים. אפרוח נוסף יכול אפילו לשפר את סיכויי השרידה של האפרוחים החוקיים משום שתקיפת טורף מסוכנת מעט פחות כשיש סיכוי שהבן המאומץ הוא זה שישמש כארוחה וקבוצה גדולה עשויה להרתיע טורפים. האחוז הניכר של “מאומצים” אצל ברבורים עשוי להסביר תופעה מוזרה של “היתוך להקות” בו אפרוחים מכמה קינים יוצרים קבוצה אחת שמטופלת ע”י כמה בוגרים. כזכור מסתיים סיפורו של הברווזון המכוער בהצטרפות לקבוצת ברבורים כזו.
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
באותו הנושא באתר הידען:
