הפרה שניצחה את המוות השחור

יום הולדת 264 לאדוארד ג’נר חלוץ החיסונים

אבעבועות שחורות היא מחלה נגיפית הגורמת לשלפוחיות נוראות על העור. בצורתה החמורה, שיעורי התמותה מהמחלה מגיעים ל-35% מהחולים. רבים מהשורדים עלולים לסבול מתופעות לוואי קשות, כמו עיוורון ועיוותים בגפיים. מעריכים כי בסוף המאה ה-18 מתו באירופה לפחות 400,000 בני אדם בכל שנה מאבעבועות שחורות, ואפשר שבמאה ה-20 נקטלו במגיפה קרוב לחצי מיליארד בני אדם. מי שפרץ את הדרך למיגורה של המגיפה האיומה היה הרופא האנגלי אדוארד גֶ’נֶר, שנולד השבוע (שישי) לפני 264 שנים, ב-17.5.1749.

קן הקוקיה

גֶ’נֶר היה השמיני מתשעת ילדיו של כומר חשוב בעיירה ברקלי שבגלוסטרשייר, אנגליה. בזכות מעמדו קיבל חינוך מצויין, ומגיל 14 כבר עבד אצל רופא מקומי ללמוד את רזי המקצוע. לאחר שהשתלם אצל מנתח בלונדון, חזר לברקלי ובגיל 24 כבר פתח מרפאה משלו. נוסף על העיסוק ברפואה, גֶ’נֶר התעניין מאוד במחקר, ועסק בין השאר בחקר מחלות לב ועיוורון. הוא עסק רבות גם בחקר מדעי הטבע שאינם קשורים ברפואה, ובעיקר התעניין בציפורים. בזכות תצפיות יסודיות שעשה הוא היה הראשון להוכיח כי גוזלי הקוקיה הם שדוחפים ביצים וגוזלים של ציפורים אחרות מהקינים שבהם מטילה הקוקיה את ביציה. בכל הוא הפריך את הסברה המקובלת כי הקוקיה האם היא שעושה זאת. במחקר אנטומי הוא גם הוכיח שלגוזלי הקוקיה יש שקע בגב, המאפשר להם להרים ביעילות את הביצים, וכי השקע הזה נעלם עד היום ה-12 לחיי הגוזל.

ישר מהרפת

את פריצת הדרך המדעית החשובה ביותר שלו עשה גֶ’נֶר ב-1796.
הוא הבחין בתופעה מעניינת שעוררה את תשומת לבו – נשים שעבדו בחליבת פרות ונדבקו באבעבועות הפרות (שהיתה מחלה בלתי נעימה, אך מסוכנת הרבה פחות מאבעבועות שחורות), היו ככל הנראה מחוסנות בפני אבעבועות שחורות. הוא תהה אם אפשר ליטול את החיסון הזה, וליישמו בבני אדם, ובעיקר בילדים, שהיו הנפגעים העיקריים במחלה הקשה. אגב, ג’נר לא היה הראשון להבחין בתופעה, כנראה גם לא הראשון להבין את משמעותה, אבל הוא היה הראשון שבחן אותה בפועל. הוא שאב מוגלה מן האבעבועות של אחת החולבות, והזריק אותה לילד ג’יימס פיפס (Phipps) בן שמונה, בנו של הגנן שעבר אצלו. כדי להוכיח שהוא מחוסן כעת, הזריק לילד אבעבועות שחורות, ואכן פיפס לא פיתח את המחלה. ג’נר כתב מאמר על הישגו ושלח אותו לפרסום בבטאון החברה המלכותית, אך שם לא התרשמו והשיבו כי הרעיון מהפכני מדי ודרושות עוד הוכחות. הוא חזר על הניסוי עם כמה ילדים אחרים, בהם בנו התינוק, ושלח שוב את המאמר. ב-1798 פורסמה פריצת הדרך המהפכנית וג’נר זכה לקיתונות של לעג. מבקריו הרבים, בהם אנשי דת, הביעו סלידה עזה מחיסון שמקורו בבעל חיים (ועוד פרה!), וקריקטורות מהתקופה הראו את מטופליו מצמיחים ראשי פרות. ואולם, בהדרגה התבררה חשיבותו העצומה של החיסון שפיתח, והלעג התחלף בכבוד ובהערכה.

הקדים את זמנו

ג’נר לא יכול היה לדעת כיצד השפיע החיסון שלו על הגוף, בתקופה שהמיקרוסקופיה היתה בחיתוליה, והמיקרוביולוגיה עדיין לא היתה בגדר מדע. כיום אנו יודעים כי תאים של מערכת החיסון מייצרים חלבונים יחודיים, המכונים נוגדנים ומתאימים בדיוק למנה המרחבי של מולקולות המזוהות עם גופים זרים לגוף. הנוגדנים נצמדים למולקולות האלה, מנטרלים את הגורם שנושא אותן (נגיף או חיידק), ומסייעים לתאים אחרים של מערכת החיסון להשמידו. הנוגדנים שנוצרו נגד הנגיף של אבעבועות הפרות היו יעילים נגד נגיפי האבעבועות השחורות ולכן הצליחה שיטת החיסון של ג’נר. לפני זמנו היה נסיון לחסן ילדים באמצעות הדבקה עדינה באבעבועות שחורות (שריטת העור עם חומר שנלקח משלפוחית של חולה). הצלחתה של השיטה הזו היתה חלקית מאוד, ורבים מהמחוסנים שילמו עליה בחייהם. עם זה, יש לציין, כי היא פעלה על אותו עיקרון, ומטופלים שקיבלו מינון נמוך של הנגיף, או הודבקו בזן שאינו קטלני, אכן פיתחו כנראה חיסון.

השיטה שפיתח ג’נר שימשה בהמשך לחיסונים נגד מחלות נוספות, ובמידה חלקית היא משמשת עד היום, למשל בייצור נסיוב נגד הכשות נחשים. כמו כן יש לה שימוש רב במחקר רפואי – פעמים רבות הזרקת חומר מסויים לבעל חיים ובידוד הנוגדנים נגדו הם כלי חשוב בזיהוי תכונות שונות של החומר. ג’נר הוא שטבע את המונח המקובל כיום לחיסון vaccine, בזכות המקור של הטיפול שלו (vacca – בלטינית: פרה). אגב, בספריית בית הספר לרפואה סט. ג’ורג’, עדיין תלוי עורה של הפרה בלוסום, שלפי האגדה היא שהדביקה את החולבת שממנה נלקחה המוגלה שהוזרקה לילד פיפס בניסוי ההיסטורי.

יש סוף לכל דבר

בעקבות פריצת הדרך התמקד ג’נר במחקר, והפסיק כמעט לגמרי את עבודתו במרפאה. הוא קיבל מארמון המלוכה ומהפרלמנט מענקי מחקר נדיבים, ואף מונה לרופא מיוחד של המלך ג’ורג’ הרביעי. הוא גם זכה לתארי כבוד מקוממים, ומונה לראש עיריית ברקלי, ולשופט שלום. השימוש בחיסון שפיתח לאבעבועות שחורות הפך נפוץ יותר ויותר, אם כי יעברו עוד שנים רבות אחרי מותו משבץ ב-1823, בטרם יתחיל מיגורה של המחלה בפועל. בהמשך כמובן הוחלף החיסון משלפוחיות של חולבות בחיסון מתקדם יותר, באמצעות נגיפים מומתים ומוחלשים, אבל בסופו של דבר נשא המאמץ פרי. ב-1975 אובחנה בבנגלדש חולה אחרונה בצורה הקטלנית של הנגיף, ושנתיים לאחר מכן אובחן בסומליה חולה אחרון עד כה גם בנגיף הקל יותר. ב-1980 אישר ארגון הבריאות העולמי את ממצאיה של ועדת מומחים כי המחלה אכן הודברה וחלפה מן העולם. דגימות של הנגיף עדיין שמורות במעבדות שמורות היטב בארה”ב וברוסיה, ושתי המדינות טרם הסכימו להשמיד את הנגיפים, על אף המלצות של גורמי רפואה.