על השיגעון על האהבה – ועל התרופה לשניהם

על הדמיון שבין האהבה לשגעון, במיתולוגיות, באגדות ובביולוגיה המולקולארית. האם ניתן לרפא את טירוף האהבה?

"איך תוכל אי-פעם להסביר תופעה ביולוגית חשובה כאהבה ראשונה, באמצעות פיזיקה וכימיה?" אלברט אינשטיין

"אהבה: אי-שפיות זמני, המרופא באמצעות נישואים." אמברוז ביירס

אם היה חוצן נוחת מחר בכדור-הארץ, מן הסתם היה עליו להסתתר מהמרפאים באמצעות חוצנים, שהיו מנסים להרוויח כסף נאה על גבו. אך אילו היה מצליח להתחמק מאלו ולנסות ללמוד בסתר את חיי האדם, בוודאי היה מופתע במיוחד ממגוון מחלות הנפש התוקפות את המין האנושי. הוא היה מתעד מקרים של קבעון – בהם החולה מאמין שחפצים או אנשים הינם בעלי משמעות מיוחדת. הוא היה עוקב אחר חולי אינסומניה, המסתובבים בימים ובלילות בעיניים טרוטות ואינם מסוגלים להירדם. הוא היה מוצא ברחבי הגלובוס אנשים הסובלים מהתקפי מאניה קשים, במהלכם הם מאמינים שהם כל-יכולים ו- 'סובלים' מאושר בלתי-מוסבר. לצידם היה נתקל גם בדפרסיות למיניהן – התקפי דיכאון ויאוש. ואת כולם, כל אחד ואחד מסוגי הפסיכוזות הללו, היה אותו חייזר מוצא גם בהפרעה הנפשית המכונה התאהבות.

הרופא הערבי, איבן אל-ג'אזאר היה הראשון שתיעד בכתב את טירוף האהבה, על כל תסמיניו, כבר במאה התשיעית לאחר הספירה. עבודתו תורגמה ללטינית במאה ה- 11 כמדריך למטיילים שנקרא הויאטיקום, ומשם הגיעה למערב. כבר בתחילת החיבור אנו יכולים לראות כי מקור המחלה הוא במוח: "האהבה המכונה 'ארוס', היא מחלה הנוגעת במוח, מכיוון שזוהי שקיקה גדולה, עם צורך מיני עז ומייסרת את המחשבות."

בימי-הביניים הסתמכו הרופאים במידה רבה על הויאטיקום, ובין המחלות בהן נלחמו היתה גם מחלת האהבה. הרופא היה בודק את הדופק של החולה, ואם היה קצב הלב עולה בזמן שמוקד אהבתו נמצא בחדר, האבחנה היתה ברורה – טירוף האהבה. הטיפולים בטירוף לא היו שונים בהרבה מאלו המקובלים כיום, וההתמקדות היתה בהעסקת רוחו של החולה, כדי שיפסיק לחשוב על מושא אהבתו. המרשם הטיפוסי היה משחקי ספורט, רכיבה על סוסים, ציד ומשגל רפואי עם מושא האהבה במידת האפשר, או עם כל דבר אחר בלית ברירה.

אחד המקורות הראשיים לסברה כי ההתאהבות היא גם טירוף מגיע מכתביו של אובידיוס. ה- 'מטמורפוזות' של אובידיוס מהוות אוגדן מיתולוגיות מהמאה השמינית לאחר הספירה, המתעד בפיוטיות אירועים חשובים רבים במיתולוגיה של המזרח התיכון. אובידיוס מתאר ביד אומן את בריאת העולם, עידני האדם, אינוסה של פרספונה ואת המלך מידאס בעל ידי-הזהב. סיפוריו מושכים את הלב ומעוררים את הדמיון, ורבים מהם התגלגלו לתרבות המערבית של היום בצורות שונות. אחד הסיפורים הנוגע ביותר ללב, הוא זה המתאר את אחד מהתקפי טירוף האהבה הקדומים ביותר בהסטוריה.

לפני שנים רבות מאד, מספר אובידיוס, חיו בבבל הקדומה עלם חן תמיר ויפה-תואר ועלמה עדינה ונאה. פיראמוס היה בשיא נעוריו, וחינניותה של ת'יסבה שבתה את לב האלים בקסמה. אך גם האלים לא הצליחו להציל את הצעירים מגורלם, שכן את שניהם תקף הטירוף האפל, המכרסם בנפשות האוהבים ומכלה את גופם בייחולים. מהרגע בו ראה פיראמוס את ת'יסבה לראשונה, שוב לא יכול היה לחשוב על דבר מלבדה. הוא ניסה להמשיך את חייו כהרגלם, אך זכרה לא מש מנגד עיניו, ולבו נכסף אליה עד כלות. והנה, גם ת'יסבה מצאה את מוחה בוגד בה, וכך תקף הטירוף את שניהם כאחד. הגעגועים לפיראמוס השתלטו על יומה, ובלילותיה היתה דומעת ללא שליטה ומתהפכת חסרת שינה על משכבה. אין ספק, היתה זו אהבה.

הפרעה טורדנית-כפייתית
הפרעות נפשיות רבות יכולות לתאר את המתרחש בזמן סינדרום ההתאהבות, אך אנו נתמקד רק באחת מהן, שהקשר בינה לבין מצב ההתאהבות הוכח זה מכבר. הפרעה נפשית זו מכונה הפרעה טורדנית-כפייתית (Obsessive-compulsive disorder), על שם המחשבות האובססיביות – מחשבות, רעיונות, תמונות ודחפים עיקשים – אשר נדחפות לתודעה ולמחשבות היום-יום בכל רגע אפשרי.
הפרעה נפשית זו היא מהנפוצות בעולם, עד כדי היותה מוגדרת כ- 'אסטמה' של המוח. כשלושה אחוזים מבני-האדם מושפעים ממנה בשלב כלשהו בחייהם. בדומה לאהבה, ההפרעה הטורדנית-כפייתית נפוצה במידה שווה בכל מקום בו חיים בני-אדם, ונראה כי היא מהווה חלק בלתי-נפרד מחייו של כל אדם בחברה האנושית.
"לכל אדם יש נקודה שפויה, איפשהו." אמר רוברט לואיס סטיבנסון, ולא טעה. השפיות אינה אלא תוצר של מסלולי מחשבה שונים ורבים המתחרים במוחנו על הדומיננטיות, תוך כדי שהם מפעילים ומשתקים האחד את השני. בדומה לכך, נראה כי ההפרעה הטורדנית-כפייתית מתהווה מתוך מסלול מחשבתי הקיים בכולנו ברמות שונות של חומרה. אנו יודעים כיום כי כ- 90% מבני-האדם השפויים חווים מחשבות טורדניות ובלתי-מרפות. ראיונות שנערכו עם 125 סטודנטים חושפים כי 99% מהנבדקים דיווחו על מחשבות פולשניות, וכי 92% פיתחו דרכים להגיב לאותן מחשבות, באמצעות מנהגים ופעולות שנועדו 'לגרש את המחשבות הרעות'.
מכך ברור כי הלוקים בהפרעה טורדנית-כפייתית אינם נבדלים בדרך מחשבתם מיתר בני-האדם, אלא במידת יכולתם להתעלם מן המחשבות השליליות. "האיכות היא שחשובה, ולא הכמות," אמר הפילוסוף הרומאי סנקה, אך ההיפך הוא הנכון עבור הלוקים בהפרעה הטורדנית-כפייתית. הם מוטרדים ללא-הרף על-ידי מטח בלתי-פוסק של מחשבות מאיימות – מה אם השארתי את התנור דולק? מה אם אדרוס עובר אורח? – ומפתחים התנהגויות כפייתיות כדי להתמודד עם המצוקה. חלקם בודקים את התנור עשרות פעמים ביום. אחרים בוחרים שלא לנהוג ברכבים או אפילו לא לעזוב את הבית. מגוון התגובות הכפייתיות רחב ממש כמגוון המחשבות הטורדניות.
במבט אובייקטיבי על תופעת ההתאהבות, נראה כי קיימים קווי דמיון רבים בינה לבין הפרעה טורדנית-כפייתית. מחשבותיו של האדם המאוהב חוזרות כל העת אל מושא אהבתו, ועוסקות בדרך-כלל בחששות מדחייה, בחלומות בהקיץ על מפגשים אינטימיים ובנסיונות נואלים לנחש את מחשבותיו ורגשותיו של האחר. על מנת להתמודד עם המחשבות הטורדניות, נוקטים המאוהבים במגוון של שיטות: הם שולחים זה לזה אס-אם-אסים כדי להרגיע את חששותיהם המשותפים, משתפים זה את זה במחשבותיהם הכמוסות ביותר וטורחים להתנשק בהפגנתיות בכל הזדמנות, לזעזוע הדודות שמסביב.
למרות שכיום קל יותר לצעירים להביע את אהבתם, בתקופתם של פיראמוס ות'יסבה היה צורך באישור ההורים כדי לממש את הקשר הרומנטי. כדרכו של כל סיפור אהבה משובח, הוריהם של זוג המאוהבים סירבו להתיר להם להיפגש. הנער והנערה, שגרו בבתים הצמודים זה לזה, נאלצו להסתפק בלחישות ליליות דרך החרכים שבקיר שהפריד בין בתיהם. הם בילו את לילותיהם כשהם ישנים בצמוד לקיר, ומדמיינים זה את מגעו של זה. נשיקות רבות הורעפו על אותו קיר בר-מזל, אך לא היה בכוחן לעבור לצד השני, וטירופם של האוהבים לא בא על סיפוקו. בסוף היה רק פתרון אחד – לברוח מההורים ולממש את אהבתם בכפר אחר.
בנקודה זו אנו רואים כיצד משתלט הטירוף על מחשבותיהם של פריאמוס ות'יסבה, ומניע אותם לפעולות אשר לא היו מממשים במצב רגיל. אירועים מסוג זה נפוצים אף בימינו אנו, ומדי-פעם אנו קוראים בעיתונים אודות בעלים או נשים הנוטשים את בני-זוגם ואת ילדיהם, כדי ללכת בעקבות לבם, אחר מושא חדש לאהבתם. בראותנו את הנזקים שיכול לגרום טירוף ההתאהבות, חובה לשאול – האם יש דרך למנוע את ההתאהבות?

להחזיר את השפיות על כנה
למרות שעדיין איננו מבינים לגמרי את המנגנונים האחראיים על ההפרעה הטורדנית-כפייתית – או את ההתאהבות – לפחות מחקר אחר מעיד על דמיון בין שתי התופעות, ברמת הביולוגיה המולקולארית של המוח. בניסוי שנערך באיטליה לקראת סוף המילניום, בדקה קבוצת חוקרים את צפיפותם של חלבונים הקרויים 'משנעי סרוטונין' בסינפסות, והראתה כי אצל הלוקים בהפרעה טורדנית-כפייתית, כמו גם אצל המאוהבים, קיימים פחות משנעי סרוטונין. תוצאה זו מעידה על מנגנון מולקולרי המשותף לחולים בהפרעה הטורדנית-כפייתית ולוקים בטירוף ההתאהבות. אך מהם משנעי הסרוטונין?
כפי שראינו בפרק הקודם, הסרוטונין משמש במוח כשליח עצבי. הוא מופרש על-ידי העצב לתוך חלל הסינפסה, שם הוא נקשר לקולטנים שעל תא העצב המקבל. קולטני הסרוטונין הם אלו המתרגמים את המסר העצבי לפעילות של התא המקבל אותו, ואם חל שיבוש בתפקודם, הרי שהמסר לא יועבר. לחילופין, כפי שראינו, יכולות תרכובות שונות להיקשר לקולטנים ביעילות רבה, ובכך להעביר מסרים מדומים ולגרום להזיות ותחושות מדומות.
בפיגוע בטוקיו, שאחד הפרקים הקודמים עסק בו, הראנו כי אחד הכללים החשובים בהעברת המסר העצבי הוא שחייבים להפסיק את המסר ברגע שאין בו צורך. אם הסרוטונין היה נשאר בתוך הסינפסה, הרי שהוא היה ממשיך להפעיל את הקולטנים בלי הפסקה, וגורם לתגובות לא רצויות. מכיוון שכך, הסרוטונין מסולק מהסינפסה באופן מתוחכם וחסכוני: הוא נשאב, פשוטו כמשמעו, בחזרה אל תוך העצב שהפריש אותו.
'משנעי הסרוטונין' נמצאים על פניהם של תאי העצבים המפרישים את הסרוטונין לתוך הסינפסה. אלו חלבונים גדולים, המסוגלים לתפוס ולקשור אליהם את הסרוטונין שבסינפסה. מיד לאחר הקשירה הם משנים צורה, בדומה לרובוטריק חלבוני, עד שהם מגיעים לצורה חדשה, בה הסרוטונין שהיה מחוץ לתא עובר אל פנים התא. בתוך התא, נאסף מיד הסרוטונין ונאגר בשלפוחיות, עד לפעם הבאה בה יהיה בו צורך. בדרך זו מסולק השליח העצבי מתוך הסינפסה תוך זמן קצר והמסר העצבי מפסיק לעבור. כבונוס נוסף, תא העצב יכול למחזר את הסרוטונין המופרש, במקום להשקיע אנרגיה יקרה בייצור מחדש.
דרך אחרת להסתכל על העניין היא אם נשווה את הסינפסה לסירה עם חורים. החורים ממלאים את הסירה במים, אך קיימות משאבות המנקזות את המים ושופכות אותם אל מחוץ לסירה. משנעי הסרוטונין הם המשאבות המנקות את הסינפסה – את הסירה – מסרוטונין, ומוודאות שהמסר לא 'יעלה על גדותיו'. החוקרים באיטליה גילו כי במוחותיהם של אנשים מאוהבים, כמו גם אנשים הלוקים בהפרעה טורדנית-כפייתית, קיימים פחות משנעי סרוטונין, ולפיכך השליח העצבי יכול להצטבר בסינפסה ולהביא להפעלה ארוכה יותר של התא המקבל את המסר העצבי.
מהאמור לעיל ניתן להסיק כי הצטברות הסרוטונין בסינפסה היא המביאה להפרעה הטורדנית-כפייתית, ואולי גם לטירוף האהבה. מכאן ניתן גם לשער כי תרופות שיזרזו את ניקוז הסרוטונין מהסינפסה יוכלו לפתור את תסמיני שתי הבעיות. אך כפי שקורה בדרך-כלל, תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. כיום, סוג התרופות העיקרי המשמש לדיכוי יעיל של ההפרעה הטורדנית-כפייתית, מסתמך דווקא על עיכוב משנעי הסרוטונין, ובכך על הגדלת כמות הסרוטונין שבסינפסה.
תרופות אלו, המכונות 'מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים' או SSRI – Selective Serotonin Reuptake Inhibitor – נקשרות לחלק ממשנעי הסרוטונין ומעכבות את פעולתם. אם נחזור לדוגמת הסירה, הרי שניתן לדמות את המעכבים לגרמלינים קטנים המסוגלים לפגוע בתפקוד המשאבות, ובכך לגרום למילוי מהיר יותר של הסירה במים. בסינפסה העצבית, התוצאה היא שהסרוטונין עובר סילוק מתוך הסינפסה בקצב איטי יותר, ולכן הסינפסה נותרת עם כמות גדולה של סרוטונין בתוכה.
לכאורה, יש כאן ניגוד בין הממצאים. מדוע החולים בהפרעה טורדנית-כפייתית סובלים מעודף סרוטונין בסינפסה, אך מצבם משתפר דווקא מנטילת תרופות שאמורות להגדיל את כמות הסרוטונין בסינפסה? התשובה, בפשטות, היא שאיננו יודעים עדיין. אפשרות אחת היא כי עודף הסרוטונין אינו הגורם להפרעה, אלא רק אחד מהסימפטומים. אפשרות אחרת היא ש- 'מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים' הם בעלי יותר מתפקיד אחד במוח, אותו עלינו לגלות עדיין.
לפי הידע הקיים כיום, ניתן להניח כי לפחות בחלק מהמקרים של הפרעה טורדנית-כפייתית, משנעי הסרוטונין אינם אשמים. בשנת 2000 התגלה גן שעבר מוטציה בחלק מהאנשים הלוקים בהפרעה. גן זה מורה על יצירת קולטן סרוטונין שונה, שכנראה אינו מסוגל לקשור את הסרוטונין היטב ולהעביר את המסר לתא הבא. מכאן, שלא רק משנעי הסרוטונין עשויים להיות האשמים בעודף הסרוטונין בסינפסה, אלא גם קולטני הסרוטונין המעבירים את המסר. במידה והם אינם תקינים, המסר העצבי פשוט לא יעבור הלאה, והדבר עשוי להביא להתפרצות של ההפרעה הטורדנית-כפייתית.
צד בצד עם ההוכחה לבעיה אפשרית בקולטני הסרוטונין, נמצא בשנת 1999 גן אחר המקודד ליצירת משנעי סרוטונין. בחלק מהלוקים בהפרעה, עבר הגן מוטציה המשבשת את מנגנון הייצור של משנעי הסרוטונין בתוך התא. מכיוון שמספר המשאבות – המשנעים – קובע את כמות הסרוטונין בסינפסה, זוהי הוכחה חזקה לתיאוריה לפיה כמות הסרוטונין בסינפסה עלולה לגרום להפרעה טורדנית-כפייתית. בימים אלו, התעלומה עודנה ללא פתרון, ולא נותר אלא לחכות למחקרים נוספים שיניבו רמזים באשר למקורה של ההפרעה הנפשית.

סופה הטרגי של האהבה
לאחר שהחליטו פיראמוס ות'יסבה להימלט מהוריהם, קבעו להיפגש מחוץ לעיר לאחר שקיעת החמה. ת'יסבה הגיעה למקום ראשונה, כשהיא מסתתרת מאחורי רעלה, כמנהג התקופה. אך הגורל לא חייך לשני האוהבים, שכן באותו רגע הגיעה לאזור אורחת לא-קרואה – נמרה גדולה, שמלתעותיה מגואלות בדם טרפה. ת'יסבה המבועתת הפילה את רעלתה ונמלטה כל עוד נפשה בה למערה סמוכה. המשך הסיפור ברור לכל מי שמכיר חתולים מכל הגדלים והצורות: הנמרה ראתה את הפריט העדין ויקר-הערך, ומיד התחילה להשתעשע עם הרעלה. לאחר שריטשה וטינפה אותה בדם, המשיכה הנמרה לדרכה אל ארגז החול הסמוך, מבלי לחשוב על התוצאות הקשות.
כאשר הגיע פיראמוס אל המקום, הוא גילה את רעלתה של אהובתו מכוסה בדם, קרועה ומרוטשת על האדמה הקרה. מוכה יגון, הוא האשים את עצמו במותה של ת'יסבה:
"בזאת אני אשם, בך בגדתי,
על שלא כנערתי מוקדם הגעתי.
יהיה הקוטל שיהיה, אנוכי הסיבה למותך,
אני אמרתי וקבעתי את המקום בו נלקחה נפשך."

ומשסיים דבריו, שלף את חרבו ונעצה בחזהו, כמעשה שאול.
ת'יסבה עצמה, ללא הרעלה, חזרה לנקודת המפגש לאחר ההסתתרות במערה, וגילתה את אהובה כשדם נפשו מכסה את הקרקע. ובכך תם סיפורם של שני האוהבים, כאשר טירוף ההתאהבות מגיע לשיאו במעשה ההתאבדות ההדדי:
"את החרב שתלה בחזה הצח,
חמימה ומדיפה ריח בעליה שנטבח."
סיפורם הטראגי של פיראמוס ות'יסבה חזר על עצמו בגרסאות רבות לאורך ההסטוריה האנושית, שהידועה מתוכן היא רומיאו ויוליה של שייקספיר. אילו ניתן היה להשיב את הגלגל אחורנית ולספק לצמד האוהבים את מיטב התרופות של היום, כנגד ההפרעה הטורדנית-כפייתית, יתכן ולא היו מתאהבים זה בזה. גם אם היו נמשכים זה לזה, היו התרופות עשויות למתן את עוצמת הרגשות והתגובות ההדדיות. אך האם קיימת בידינו ההצדקה המוסרית לשלול מן העולם את אותו טירוף מריר-מתוק? האם נגיע אי-פעם למצב בו מדכאים ההורים את יצר האהבה עצמו, בכדורים ובגלולות?
לא נותר לנו אלא לקוות שלא.

קוראים יקרים:
בחודש האחרון התפרסמה באתר 'הידען' סדרת מאמרים פרי עטי, שמטרתה היתה להעביר מושגי יסוד בביולוגיה מולקולארית באופן מהנה וברור, ובמשולב עם הסיפורים האנושיים שמאחורי התגליות והמונחים השונים. שני המאמרים הבאים היו אמורים להיות "היפהפה הנרדם והמגורה מינית, או – מותר האדם מן הבהמה", ו- "המוח האנושי, וכל מלה מיותרת."
כשהתחלתי לכתוב את הסדרה, הכוונה היתה לכלול אותה כחלק מספר מדע פופולרי העוסק בביולוגיה מולקולארית. לצערי, איני חושב שקיימת הוצאה לאור שתרצה לשווק את הספר, כאשר חלק גדול ממנו קיים כבר על דפי האינטרנט. מכיוון שכך, ועם כל הצער שבעניין, אני נאלץ להפסיק לפרסם את תתי-הפרקים החדשים באתר הידען (או בכל אתר אחר). תודה לאבי שהסכים לפרסם את המאמרים באתר חדשות המדע הטוב ביותר (והיחיד) בארץ.

בברכה,

רועי צזנה.

ביבליוגרפיה:
1. The normalcy of neurosis: Evolutionary origins of obsessive–compulsive disorder and related behaviors. Progress in Neuro-Psychopharmacology & Biological Psychiatry 30 (2006) 854–864
2. Evidence for linkage disequilibrium between serotonin transporter protein gene (SLC6A4) and obsessive compulsive disorder. Molecular Psychiatry (1998) 3, 270–273

3. Is the 5-HT1DReceptor Gene Implicated in the Pathogenesis of Obsessive-Compulsive Disorder? Am J Psychiatry 2000; 157:1160–1161

4. Is obsessive–compulsive disorder an autoimmune disease? CMAJ 2001;165(10):1353-8

5. Alteration of the platelet serotonin transporter in romantic love. Psychol Med 1999 May; 29(3):741-5

6. Mary F. Wack. Lovesickness in the middle ages: The viaticum and its commentaries. Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 1990

7. The secret wound: love-melancholy and early modern romance‏, Marion A. Wells, 2007, Stanford University Press
8. Principles of Neural Science, Fourth Edition. Kandel, Schwartz, Jessell.

לפרקים הקודמים

• הפרק הראשון בסדרה: חשמל, עצבים והאתנו-ביולוגיה של הזומבים
• לפרק השני: כשהגוף תוקף את הנפש: המיאלין והטרשת הנפוצה
• הפרק השלישי: הרופא הקטלני ביותר במאה ה-20
• הפרק הרביעי: הפטריה, המכשפה וארון הבגדים המלוכלכים של הנפש