כלכלת א"י בעת העתיקה 24: מס היהודים

ב – "המס היהודי" – יוסף בן מתתיהו פורש לפנינו את היריעה ההיסטורית בזיקה ל"מס היהודי" בעקבות דיכוי המרד הגדול על ידי ווספסיאנוס וטיטיוס משנת 70 לספ' ועד 81 לספ'  (שנות גביית המס המיוחד) כדלקמן: " … על היהודים בכל מקום שהיו בו הטיל (הקיסר ווספסיאנוס) מס (גולגולת) של שתי דראכמות (דידרכמון), שיש להעלותו מדי שנה בשנה אל הקפיטוליום (המקדש של יופיטר ברומא), כשם שהיו מעלים לפנים את המס לבית המקדש בירושלים. כזה היה אז מצבם של היהודים" (מלחמות היהודים ברומאים, ספר ז' פרק ו' סעיף 218)

מטבע של נרווה עם הכיתוב "בוטלה אכזריות גביית המס היהודי"
מטבע של נרווה עם הכיתוב "בוטלה אכזריות גביית המס היהודי"

א – מבוא – האימפריה הרומית עמדה שנים רבות נוכח בעית התקציב, בעית קופת הקיסרות. קופה זו התדלדלה לאורך השנים בשל מלחמות רבות, הוצאות בניה ותשתית, הרחבת גבולות האימפריה ואחזקת הלגיונות לאורכה ולרוחבה של האימפריה, ירידת ערך המטבע ועוד. מסיבות אלה שקלו הקיסרים לאזן את מפלס הקופה האימפריאלית על ידי הטלת מיסים ישירים ועקיפים על תושבי האימפריה וכן עבודות כפיה שונות.

בין המיסים נבחין באלה האימפריאליים, באזוריים ובפרובינקיאליים, וכאשר אוצר האימפריה התרוקן ממטבעות זהב וכסף פנו קיסרי רומא לשיטה חדשה, קרי – אילוץ האוכלוסיות הפרובינקיאליות לביצוע עבודות ושירותי כפיה למען השלטונות והצבא כגון ארנונה, אנגריה, ליטורגיה, אכסניה ועוד, כפי שמתועדים בספרות חז"ל ואודותם נרחיב בהמשך. תופעה זו החריפה בעיקר לאחר המרד הגדול ומרד בן כוסבה בארץ ישראל הן כעונש בעקבות ההתקוממויות והן בעקבות נוכחות מוגברת יחסית של הכוחות הרומיים באזור. חיובים אלה תכפו בעיקר לאחר דיכוי מרד בן כוסבה (135 לספ'), בעיקר בעקבות עידן העיור בארץ ישראל שידע תנופה בבניה, בכיבוש דרכים, בהקמת גשרים ועוד. דרישות אלה שיקפו גם את סיגול מדיניות פיתוח הייצור וכוחותיו בכל הפרובינקיות. אותן דרישות התמלאו על ידי התוצרת החקלאית והתעשייתית. לפי העיקרון ה"קדמון" של היצע וביקוש. דרישות אלה וזכויות בצידן מוצאות הד מעניין, חיובי כמובן, בספרות חז"ל, כאשר זו האחרונה מדגישה במפורש את ההכרה הליגאלית במעשי השלטונות, הן בלית ברירה והן מתוך אמונה במהלכיהם הכלכליים והחברתיים. כאן טמונה הוכחה חשובה לדרישה נורמלית ובלתי חריגה מצד השלטונות הרומיים בארץ ישראל בנושא זה, כאשר מחד הדריכה אותם מדיניות הייצור ומאידך – מגוון הבעיות הפוליטיות, הצבאיות והכלכליות שנזכרו לעיל.

ומעניין לעניין באותו עניין, אנו עדים להשתנות יחס החכמים (ושוב בשילוב של טעמי אין-ברירה והכרה במעשי השלטונות) כלפי נושא גביית המיסים, המכסים וגוביהם, ובעיקר מאז שנות השלושים של המאה השניה לספ'. יש לתלות זאת גם בעקבות מעבר האחריות לגביית המיסים מן ה-conductores, היינו חוכרים מקומיים שנטלו על עצמם את נושא גביית המיסים והמכסים, לפקידות רומית המוסמכת מהרשויות הקיסריות.

סוגיה אחרת מקופלת כאן והיא האחריות החוקית לגבי האינסטנציה העירונית בנושא ביצוע הליטורגיות (עבודות בכפיה) שהוטלו על מועצת העיריה ואחר כך, בימי קיסרותו של ספטימיוס סוורוס – על הגופים האמידים ובעלי הנכסים בקבוצה זו כתהליך המובן היטב על רקע התעשרות גופים רבים בתקופה זו. ואשר הכבידה עליהם העובדה שגופים כגון איגודים מקצועיים שזכו לפטור מן הליטורגיות, כגון אלה שקיבל הנשיא רבי יהודה בחכירה מן הרומאים והיה כחוכר (conductor) האחראי על סוגיית המיסים ושאר שירותי הכפיה, מה שמעורר אכב אורחא שאלות ותמיהות לגבי מידת מחוייבותו, אפילו רק המוסרית. האם היא כלפי היהודים או כלפי הרומאים בבחינת משת"פ.

אחת הבעיות המתעוררות בסוגיה זו מקופלת בצוו הקיסרי של קרקלה המתוארך לשנת 212 לספ', הידוע בשמו הרשמי "החקיקה האנטונינית" (על שם המשפחה הקיסרית האנטונינית) והמשוקע בפפירוס מצרי (גיסן מס' 40) והמצביע כי הקיסר הרומי קרקלה מעניק אזרחות רומית לכל הזרים (peregrini) בעולם (הרומי) הנושב וכל סוגי האזורים נשארים בחזקתם פרט לdediticii-. מי הם ה"דדיטיקיי"? תלוי את מי שואלים. לעומת זאת אצל ההיסטוריון היווני-רומי דיו קסיוס אנו מוצאים כי כל תושבי האימפריום הרומי זכו באזרחות רומית לאור הקונסטוטוציה האנטונינית הנ"ל. יש הטוענים כי כל בני הפרובינקיות פרט לבני העארים האוטונומיות לא זכו באזרחות גמורה ונידונו איפוא כ"דדיטיקיי" ולעומתם גורסים אחרים כי אותן פרובינקיות שהורשו להתארגן בדמות בני ערי פוליס אינם "דדיטיקיי" אלא "פרגריני" היינו זרים, וה"דדיטיקיי" נכללים באותם אזורים שלא נוסדו בהם ערים ונשלטים איפוא במישרין על ידי השלטון הרומי. יש החושבים כי בעקבות הצוו הקיסרי הנ"ל נמחק ההבדל בין אזרחים לבין משוללי זכויות ומתוך כך עולה, כך לדעתם, כי היהודים זכו באזרחות הרומית והפכו ל"cives" (אזרחים מכובדים בעלי זכויות וכבוד). אחרים מטעימים כי אזרחות רומית הוענקה לאותן קהילות באימפריה המעלות מיסים (stipendiariae) , ועוד שטענו כי ה"דדיטיקיי" הינם הברברים הנכבשים כגון אלה שיושבו בהוראת הקיסר מרקוס אורליוס בתוך האימפריה, ואיתם המעמד הנמוך ביותר מבין התושבים החופשיים.

הצעתי היא לבחון את הבעיה דרך הגדרת מטרת הצוו הקיסרי הנ"ל, וזאת לאור אמירתו של דיו קסיוס שכוונת הצוו היתה לצבור יותר הכנסות מן הפרובינקיות, ובעיקר, כך נראה, לנגוס במס הירושה שרק אזרחים רומיים היו מחויבים בו. ודווקא בתקופתו של הקיסר קרקלה העלו את גובה מס הירושה לכדי 10%, מה שמוכיח לדעתי כי רבים לא זכו באזרחות הרומית מכיוון שאחרת קשה להבין את הגיונה של העלאה זו. השלטון הרומי, כך דומה בקשו להגביר את הטלת ביצי הזהב מבלי לשחוט את התרנגולת.

 

מטבע "יהודה השבויה שנית" לאחר דיכוי המרד הגדול. מתוך אוסף מוזיאון ישראל בירושלים
מטבע "יהודה השבויה שנית" לאחר דיכוי המרד הגדול. מתוך אוסף מוזיאון ישראל בירושלים

יש חוקרים הגורסים כי פקודת קרקלה סמנה קו של איבה קיסרית כלפי המעמדות הגבוהים ומתוך מטרתה היתה לצמק את כוחם ולהקטין את היוקרה והביטחון העצמי שדבקו במעמדות השליטים בערים. אחרים טוענים כי כתוצאה מחוק זה זכו הליטורגיות לתפוצה ניכרת על גבם של נידונים רבים, שהרי הפטור כלל לא היה משמעותי כאשר כולם הופכים לאזרחים רומיים. לטעמי השונה ניתן לומר כי דווקא כך בקשה הפקודה לגשר בין האריסטוקרטיה העירונית לבין שאר הצושבים והקטינה את הלחץ מעל גבי העשירים, כפי שנראה בהמשך, ולאור אותה מדיניות חיובית כלפי הצבא מצב זה היה אידיאלי.

סוגיה זו מקפלת בתוכה עניין חשוב, קרי – השושלת הקיסרית הסוורית היתה זקוקה זה שנים לאמצעי עידוד שימשוך אחריו כמה שיותר מגוייסים לצבא , ובאם עד כה היה הגמול – קבלת אזרחות רומית, אזי סוגר הצוו של קרקלה את הדלת בפניו וזאת מכיוון שמכאן ואילך כל בני הפרובינקיות הינם אזרחים רומיים.

לדעתי נוכל לבדוק את מידת יישום הצוו ותחולתו בארץ ישראל כמידגם כלשהו לגבי שאר הפרובינקיות, וזאת בהתחשב במספר משתנים כגון מיקום, מידת שיתוף הפעולה עם השלטונות, קבוצות אתניות שונות ועוד. לשם הבדיקה נכתת רגלינו בשבילי ספרות חז"ל ומה נמצא? ראשית – לא מצאנו שום רמז לכך, ויש לשער שחוק חשוב כזה, אם היתה לו השפעה חשובה בפרובינקיה, היתה לפחות מופיעה עדות אחת בזכותו או בגנותו, וזאת לעומת הפריבלגיה שניתנה מטעם הקיסרים ספטימיוס סוורוס וקרקלה ליהודים המעניקה להם את הזכות לשמש במשרות עירוניות, כפי שמוצאת לכך הד בספרות חז"ל. שנית – לחץ הליטורגיות על העשירים בתקופה הסוורית כפי שמופיע בספרות חז"ל, שולל את תפוצת הליטורגיות הנ"ל באם הוענקה אזרחות רומית לכל. אין זאת כי אם ה"דדיטיקיי" הינם אותם עמים שמרדו ברומאים, כמו המרידה האחרונהשהיתה כרוכה בנקיטת עמדה ברורה במאבק בין ספטימיוס סוורוס לבין פסקניוס ניגר בשלהי המאה השניה לספ', ובעיקר בתקופה שעמים אלה היו קרובים לזירת הקרבות כגון הפרתים.

ב – "המס היהודי" – יוסף בן מתתיהו פורש לפנינו את היריעה ההיסטורית בזיקה ל"מס היהודי" בעקבות דיכוי המרד הגדול על ידי ווספסיאנוס וטיטיוס משנת 70 לספ' ועד 81 לספ'  (שנות גביית המס המיוחד) כדלקמן: " … על היהודים בכל מקום שהיו בו הטיל (הקיסר ווספסיאנוס) מס (גולגולת) של שתי דראכמות (דידרכמון), שיש להעלותו מדי שנה בשנה אל הקפיטוליום (המקדש של יופיטר ברומא), כשם שהיו מעלים לפנים את המס לבית המקדש בירושלים. כזה היה אז מצבם של היהודים" (מלחמות היהודים ברומאים, ספר ז' פרק ו' סעיף 218).

ובכן, כמה מסקנות עולות מכאן: ראשית – גובה המס שהיה שנתי לא היה מעיק, וסכומו כגובה שכר ממוצע של פועל ליומיים; שנית – המס כלל את כל יהודי האימפריה בשל תמיכתם במרד הגדול ובוודאי להגדיל במאוד-מאוד את משקלו הכספי; שלישית – העונש הפיסקלי, הסמלי היה מידתי – כמס למקדש בירושלים הידוע כמס מחצית השקל, שאף הוא שקול לצמד דרכמות ושנגבה מכל יהודי בעולם מגיל 20 ומעלה; שלישית – יופיטר ירש את מקום ומעמד יהוה אלוהי ישראל כהיצמה פסיכולוגית של העונש, והיה לכך אף הקשר מיתולוגי, כשבאותה שנה נשרף ברומא המקדש הקפיטוליניונוצר מין תירוץ להתנקם בקדשי העם; רביעית – ווספסיאנוס החרים את אדמות היהודים שמרדו. אף כאן גם מתוך מטרות כלכליות מעבר לענישתיות.

לצורך גביית כספי המסים הקים ווספסיאנוס מערכת מסונפת ומאורגנת של אחראים לכל סוגיית הכספים, כשאלו נאספו לקרן מיוחדת, הלוא היא "מס היהודים" (Fiscus Iudaicus) כשבראש מוסד זה עמד פרוקוראטור, שיחד עם חבר עוזריו איישו את הקונסיליום (מועצה) – הגוף הכולל הביצועי לעניין המס וגבייתו.

יצויין כי מהלך זה היה חריג בתולדות המימסדיות הרומית ובפרט בהקשר להיקף הטיבוע ולגבייתו. למשל בעקבות דיכוי המרידות והמלחמות הרומיות בכלל דוגמת גרמניה והיספניה (ספרד), שם לא הוטבעו בכזה היקף ושפע מטבעות הניצחון והדיכוי הרומי והדבר נוגע אף למצרים הרומית ושלא לדבר על מיגוון הטיבוע במטבעות ארד, כסף וזהב. כמו כן מטבעות דיכוי המרד הגדול הוטבעו הן בלטינית Iudaea Capta, היינו "יהודה השבויה" בפריסה אימפריאלית ובכדי להבטיח שאכן הכיתוב יובן על ידי אוכלוסיות הדוברות יוונית הוצא מחזור טיבועי מקביל, בקיסריה הרומית, לטובת אותן אוכלוסיות, כשהכיתוב ביוונית הוה "יודאייאיי אאלוקניאיי", היינו "יהודה השבויה/המשועבדת". האם הדבר כרוך בעצם דיכוי מרד בעל עוצמה רבה, מסוכנת ביותר, או שמא נוצר פה ניצול לטובת מילוי קופתה של רומא נוכח התפוצה היהודית המפוזרת באגן הים התיכון.

בכל מקרה מדובר על טיבוע מיוחד ומיסוי היקפי שאולי עבור הפרט המחוייב בתשלום אין לו משמעות כלכלית מעיקה כמו הביזוי וההשפלה הנלווים לאותו מס, וזאת למרות שמימצאים ארכיאולוגיים (אוסטרקונים ממצרים) ואף פפירולוגיים (ממצרים) מדווחים על ערכו של המס, לפחות במצרים שהגיע לכדי 8 דרכמות מצריות, אלא שערכם היה לבסוף 2 דרכמות, וזאת למעט מקורות המדווחים על מחצית הסכום הנ"לאלא ששם החיוב היה לגבח זכרים מגיל 3 שנים ואף נשים בשונה מדיווחיו שדל יוסף בן מתתיהו.

זאת ועוד, מפליא הדבר לאור, ובניגוד מה לפרשנויות שלעיל, אין לאותו מס ולאותו מטבע רישום כלשהו בספרות חז"ל, וזאת בשונה משאר המיסים הרומיים שהוטלו על האוכלוסיה היהודית.

מעניין לציין כי לשווא נחפש ונחפור עמוק בספרות חז"ל לא נמצא עדות למס הדידרכמון, למס היהודים שלעיל, וזאת בשונה ממקורות חז"ל שדנו במהלכו של מרד בן כוסבה ובתוצאותיו. ובכלל בשונה, כפי שנציין בפרק הבא, מאיזכור מסים לא מעטים אחרים.

ומדוע? שהרי נוכחות "המס היהודי" מופיעה בספרות הרומית ואף בארכיאולוגית-נומיסמטית בדמות מטבעות המס. הבה וננסה לתהות אחר ההסברים לכך. ובכן, ראשית – הסתרה גם לגבי העדויות אודות המרד בין 6 השנים ועוד, כשההלם לאחר החורבן ותוצאותיו הכלכליות, החברתיות והפוליטיות מעצם המכה האנושה של החורבן והשאלה שנותרה כל הזמן באוויר – כיצד האל אפשר להגיע לסיטואציה כזו, עדיין הכה כל לב ונפש של יהדות ארץ ישראל; שנית – ההנהגה היהודית הפרושית שלאחר המרד בקשה לשקם את החורבות ולחזור לשגרה בריאה מכל הבחינות, ועל כן התעלמה לחלוטין מאותו "מס היהודים" ומשמעויותיו, שמעבר לכל התוצאות הקשות, הפיזיות שנגררו בעקבות המרד, היה בעל השפעה נפשית לא קטנה, ו"די" החה באותן עדויות חז"ל בדבר תחושת ההתאיינות והאובדן, שהוליכו, כך דומה, למחשבות אובדניות בקרב הציבור; שלישית – הציפיה לחזור לשגרה תוך כדי ביסוס ההשלמה עם השליטה הרומית, על כל הקשיים הנלווים להן, בקשו להדחיק כמה שאפשר את העדות בדבר "מס היהודים" שעלול להצמיח זרעי נקמה ברומאים בדמות מרד ומרי.

מתי בוטל איפוא "מס היהודים" אין לדעת, לא במדויק ולא בערך, אם בכלל. אם נפנה לעולם הנומיסמטי נראה כי מטבעות המס הנידון נטבעו במיטבעות הרומיות בימי ווספסיאנוס ובנו טיטוס (81-69 לספי) והמשיכו להיטבע גם בימי דומיטיאנוס הקיסר על פי המיטבעה שבקיסריה (96-81 לספי). אולי בעקבות מלחמותיו של קיסר זה בגרמניה.

יש ידיים לגרוס כי "מס היהודים" התבטל בתקופת קיסרותו של נרווה (98-96 לספי), מה שמשקף שיפור במערכת היחסים בין היהודים לרומאים בפרט בימי נשיאותו של רבן גמליאל דיבנה, שנשיאותו כנראה התאשרה בתקופה זו. קיסר זה הורה להנפיק, כמחווה די חריג בהיסטוריוגרפיה הרומית, מטבע מיוחד שנשא את הכתובת הלטינית – Fisci Iudaici Calumnia Sublata, שפירושה – "הוסרה החרפה מעל מס היהודים". כשלמילה calumnia יש גם משמעות של תחבולה, ערמומיות, הפרת המשפט והצדק, רעיון מוטעה רדיפה מרושעת ועוד ממין זה. מה שעשוי ללמד איך התייחסו קיסרים כשלושים שנה לאחר המרד, ולפחות נרווה עצמו, בתחושת החמצה כלשהי, בבחינת אולי הכאה עלך חטא ביחס לפרשנות העם הרומי, נאמר, וגם זה היהודי להטלת "מס היהודים" הנידון. עם זאת אין זה כלל בטוח שאכן המס התבטל, אלא רק השובל המבייש שנתלווה לו, וזאת על רקע הטעם ההגיוני שרומא לא היתה מוותרת על האווזה שמטילה לה ביצי זהב כמאמר האגדה. ואולי התכנה המס מאז בשם "מס שתי הדרכמות" תחת "מס היהודים".

ואכן עדויות מימי הקיסר הדריאנוס (138-117 לספי) מלמדות על גבייתו של  אותו מס, ועל פי עדותו של טרטוליאנוס ב"אפולוגטיקום" שלו המתוארך לשנת 197 לספ' המשיכו הרומאים לגבות את המס הנידון.

זאת ועוד, יש לשער כי מתן האזרחות הרומית מטעמו של הקיסר קרקלה (212 לספ') חלה לגבי חלק כלשהו מיהודי האימפריה הרומית. עם זאת הצוו הקיסרי לא ביטל, כך דומה, את המס הנידון.

על פי אוריגינס בחיבורו "אגרת לאפריקאים" המתוארכת לשנת 240 לספ', המשיב ליוליוס אפריקנוס, ששאלו על "מעשה שושנה", כיצד אפשר שתהיה להם, ליהודי בבל הרשות מן הקיסרות הרומית לדון דיני נפשות, בזו הלשון: "אף עתה, כאשר מושלת הקיסרות הרומית בעולם, והיהודים מעלים להם, לרומאים, מדי שנה בשנה את (מס) שני האדרכמונים…".

מתאריך זה ואילך, יצויין, דוממים כל הדוקומנטים הרומיים והאחרים הנוגעים למס ה"דידרכמון".

עוד בנושא באתר הידען
כלכלת א"י 23: כיצד פיקחו היהודים בארץ בתקופה הרומאית על הגינות במסחר?
כלכלת א"י בתקופה הרומאית 22: השולחנים – חלפני כספים
כלכלת א"י 21: הניהול המוניטרי בתקופה הרומאית

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. תודה על תגובתך. מס היהודים היה ייחודי, אולי בכלל האימפריום הרומי. הוא התבטל כאמור רק בימי הקיסר נרווה ועם ביטולו גם התאפסה משמעותו המבזה. מה בין זה לבין אוגוסטוס? שרשרת של מיסים הוטלה על יהודה בהמשך השלטון הרומי כגון הטריבוטום סולי – מס הקרקע והייבול, ותחתם, בהמשך התקופה נאנקו היהודים כמו גם שאר בני הפרובינקיות, בעיקר במהלך המאה השלישית לספ'.

  2. האם הוטל מס נוסף גם אחרי מרד התפוצות? האם גם אוגוסטוס נזקק לכל המיסים המרובים או שקיסר נאור יחסית כמוהו הצליח לקיים את האמפריה גם ללא גביית יתר?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן