כלכלת א"י בתקופה הרומאית 22: השולחנים – חלפני כספים

שולחני הינו חלפן כספים, דמות שלא היתה ידועה לנו מהתקופה המקראית, ולפחות לא כחלק מעיסוק רשמי, מוסדר ומקובל. לא כן בעידן היווני-הלניסטי-רומי על יסוד השימוש המרובה והמגוון במטבע בכלל ובסוגי מטבעות בעלי ערכים שונים ומגוונים בפרט וכמובן בהיקפי המסחר הגדולים, ובמיוחד בעידן היווני-הלניסטי

מטמון מטבעות הכסף שנמצא בבית האחוזה מהתקופה החשמונאית. צילום: אסף פרץ, רשות העתיקות
מטמון מטבעות הכסף שנמצא בבית האחוזה מהתקופה החשמונאית. צילום: אסף פרץ, רשות העתיקות

שולחני הינו חלפן כספים, דמות שלא היתה ידועה לנו מהתקופה המקראית, ולפחות לא כחלק מעיסוק רשמי, מוסדר ומקובל. לא כן בעידן היווני-הלניסטי-רומי על יסוד השימוש המרובה והמגוון במטבע בכלל ובסוגי מטבעות בעלי ערכים שונים ומגוונים בפרט וכמובן בהיקפי המסחר הגדולים, ובמיוחד בעידן היווני-הלניסטי, כאשר ערים קבלו פריבלגיה חשובה מאת השלטונות הנ"ל לניהול אוטונומיה של הפעילות הכלכלית ובכללה קביעת מחירי השוק, כשכל עיר פוליס הנפיקה בתחומה מטבעות והעובר מעיר לעיר זקוק היה להמיר כספים בבואו לעיר אחרת ובהתאם לכך ניצבו-התמקמו חלפני כספים שגבו מסי המרה מאותם תושבים/סוחרים. הללו נקראו שולחנים על-שם שולחן עבודתם וביוונית – טרפזיוס (על יסוד צורת הטרפז) ובלטינית לימים – banca – שולחן, ספסל).

נפיצותו של השולחני בארץ ישראל נבעה בעיקר, כאמור, מפריסתן של ערי הפוליס באזור והרחבת עיסוקן במסחר ומהיות האזור גשר יבשתי וימי בין עמים וארצות ותנודה חזקה בערכם של המטבעות. תופעה זו התגלמה מן הסתם בספרות חז"ל והביאה לשלל הלכות והוראות בנושא.

עד המחצית הראשונה של המאה הראשונה לספ' היו מכרות המתכת שייכים לערים חופשיות ועצמאיות וכן לגופים אמידים שטבעו מטבעות נחושת או כסף עבור צרכים מקומיים ובינלאומיים, וזאת בנוסף לדינרי כסף וזהב רומיים שמצאו דרכם למזרח. ומכאן ואילך השתנתה התמונה מסיבות פוליטיות, כלכליות ואף אישיות רומיות.

הקיסר אוגוסטוס/אוקטוויאנוס יזם לשם משל, הקמת מכרה פרובינקיאלי רשמי בעיר אנטיוכיה שעל האורונטס ואשר מחזור הכספים שלו הכיל כסף בטטראדרכמות ומטבעות פחותות ערך אשר זכו לשימוש נרחב יותר ממטבעות הכסף המקומיים, אפילו במשך המאה הראשונה לספ'.

משקל הדרכמה הסורית היה מופחת מזה של הדינר, מה שעולה אף מספרות חז"ל. מטבעות הנחושת נטבעו בהתאם לשער של הנחושת הקיסרית. אך בעוד שהדינר הקיסרי היה ערכו 16 איסרים, מודיע התלמוד שהדינר הסורי, הוא הדרכמה הפרובינקיאלית (שלושת רבעי הדינר הקיסרי), הגיע שוויו לכדי 24 איסרים.

התאמה קיסרית דומה ארעה אף בקפדוקיה. אל המטבעה האנטיוכית שלעיל נוספו עוד כמה בארץ ישראל ובסוריה. עם זאת מחזור הכספים הקיסרי לא התבטל לאחר תקופתו של הקיסר נירון ודינרי הכסף והזהב הקיסריים היו במחזור הסורי מתקופת נרווה ועד מרקוס אורליוס. וכך הדרכמות הצוריות מימי טריאנוס ועד מרקוס אורליוס התפשטו אל מעבר לגבולות המזרח הרומי.

במאה השניה לספ' השתנה ערך המטבעות ביחס לזהב ועימן גם היחס בין הנחושת הפרובינקיאלית ומטבעות הכסף. משקל נחושת זו הופחת ביחס לתקופת טריאנוס (עד 117 לספ') והשתקפה במקורות חז"ל. עליית הערך של מחזור הכספים בנחושת גרמה לשינוי בשער המקח והממכר וכך נבין, אגב, את כריית המחצב הנ"ל באופן משמעותי בתקופה הנידונה.

בנוסף לכך הסתבר כי המטבעות הפרובינקיאליות של קפדוקיה, לשם משל, זרמו גם במחזור הכספים של המזרח הקרוב הרומי, כפי שהעיד לדוגמה הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, ולכן טמונה כאן משמעות מיוחדת לשלושת סוגי המטבעות שנטבעו על ידי מורדי בן כוסבה, ואשר תקופתם משמשת כמעין שער ראשוני לעידן האינפלציה המוניטרית. רוצה לומר : הפרוטה, ירד ערכה ביחס לדרכמה הפרובינקיאלית ובדומה לה – הדינר. מצב זה בא לידי ביטוי במקורות חז"ל ובעדויות תדמוריות, המטפלות לעיתים תכופות בסכומים אגדתיים לגבי מצרכים שונים.

ואכן, מתוך כך החל להתפתח ולבלוט תפקידו של החלפן, השולחני, כשזה התפצל לשלוש משימות – חלפנות כספים שהתפרשה על פני מישור פריטת המטבעות, הלוואה בריבית ועיסוק בעסקי בנקאות כגון קבלת פקדונות, תשלומים על-פי "המחאות" וכיוב'.

ברוב המקרים אנו פוגשים את השולחני כזה העוסק בפריטת מטבעות, בהמרתם ובבחינת מטבעות וערכם. הוא היה "פורט" או "מצרף", ומזה באו לו רווחיו, כפי שנעיין ביחס בין שער הזול לשער היוקר וכגון : "פודין מעשר שני בשער הזול. כמות (כגון ולדוגמה כמו) שהחנווני לוקח לא כמות (כמו) שהוא מוכר, כמות שהשלחני פורט (כשהוא בא להמיר פרוטות של מעשר שני בסלע, הוא מחשב את הסלע בפרוטות רבות כפי שהשולחני מחשב כשהוא מחליף ונותן סלע עבור פרוטות) ולא כמות שהוא מצרף (כשהוא מצרף פרוטות ונותן עבור סלע, כשהשולחני המצרף נותן פחות פרוטות עבור סלע ממה שהוא מקבל עבור הפריטה)" (משנת מעשר שני ד' 2). אותם שני השערים הקיימים בחליפת המטבעות מוסברים בכך, שהמטבעות היקרים של כסף וזהב היו חשובים יותר ונוחים להעברתם ממקום למקום, לעומת המטבעות הזולים, פחותי הערך וכבדי המשקל. ושכרו של השולחני על פי רבי מאיר הסתכם ב"קולבון" – מונח השאול מן היוונית – "קולובוס" – מטבע קטן, או או עוגיה עגולה -(תוספת מטבע שמוסיפים על מחצית השקל). האם מדובר במידע פשטני כלשהו, או שמא בניסיון של חברי הסנהדרין לקבוע את ערכו אין לדעת.

החלפן עסק גם בפקדונות כספיים שנמסרו לידו, כפי שמעידים רבי יהודה ורבי מאיר, ומעניין להשוות את הנוהל הבא לידי ביטוי במקור הנידון עם אוצר העדויות – ה"דיגסטים" הרומיים. אצל השולחני היו מפקידים כספים לשמירה והוא היה רגיל לשלם על פי "המחאות" בעלי הפקדונות.

בתקופה מאוחרת יותר אנו פוגשים טרמינוס טכניקוס בשם "העמידו עימו", או "סמכיה גביה", הפותח לפנינו אשנב לעולם העברת חובות. בסוגיה זו קיימת היתה העברת חוב אקטיבית ("במעמד שלושתן") ופסיבית בלשון "סמכיה גביה", או "המחהו אצל חנווני או אצל שלחני" (תוספתא שקלים ב' 12).

בנוגע לשלחני נאמר, שאין דרכו להקיף, כפי שמבהיר רבי יהודה: "אין דרך השולחני ליתן איסר (כלומר במטבעות קטנים) עד שיטול דינרו (אין בעל הבית צריך להישבע שנתן לו את הדינר)" (משנת שבועות ז' 6). כלומר שהיו רגילים להפקיד אצלו מעות ופקדונות בהנחיית תשלום, שישלם השולחני מתוך הפיקדון את הסכום הדרוש. פקודת תשלום זו נעשתה על ידי כך, שהעמיד החייב את בעל חובו אצל השולחני. כלומר, שהורה לשולחני בפני בעל חובו שישלם לו, או אף כשלא העמידו אצלו, אלא שלח לו פקודת תשלום, כפי שהיתה נהוגה בקיסרות הרומית – על ידי אגרת לשולחני.

את התוספתא (בבא מציעא י' 5) – "המחהו אצל חנווני ואצל שולחני, הן עוברין עליו (על הלאו ש"לא תלין פעולת שכיר)", והוא אינו עובר עליהן", ניתן להבין לאור המשנה והתלמוד הירושלמי, כלומר, כיוון שזוהי פקודת תשלום נכנס השולחני במקומו של בעל הבית, שחייב היה לשלם מן הפיקדון מיד, כדי שלא יעבור על "בל תלין". אך אם זו העברת חוב אין להבין מדוע עובר השולחני על "בל תלין"? הרי אין עוברים על חוב משום "בל תלין", ואף אין מעבירים חוב שיש לשלמו עוד באותו הערב, כלומר אין כאן העברת חוב אלא תשלום ממש.

ובכן, חלפנים-שולחנים יהודים תפסו מקום מכובד במשק הכלכלי הארצישראלי, בעיקר מאחר מרד בן כוסבה, שכן בעזרת הלוואותיהם יכול היה בעל הקרקע שנפגע לשקם את משקו, ואחרים כגון בעלי מלאכה וסוחרים הצליחו להציל את עסקיהם ולהרחיב את תחום פעילותם.

השולחני, או כפי שנקרא לעיתים בשם "פתוראה", היה משתמש בכדי לקבוע את משקל המטבע, טיבו, מצבו ושיעור ערכו, בעזרת "מסמר השולחני" (לתליית המאזניים) וה"מאזניים" וכן בפנקסים שונים וב"מכתבים" – טבלת ערכי המטבעות ביחס למשקלם וטיבם, התלויה בחנותו וכן את סכום ההפקדות כפי שנרשמו בעדויות רומיות.

יתכן וכינויו האחר של השולחני היה "משער בשוק", כפי שהעיד על כך רבי שמעון בר יוחאי, ועליו הופקד פקיד מיוחד מטעם הרשות העירונית כדי לפקח על עבודתו ולהעניק לו בהתאם את הגושפנקה החוקית לעיסוקיו, ושמא נמנו השולחנים על אחת מהאגודות המקצועיות, כפי שרומזת התוספתא.

על מידת חשיבותם של אותם שולחנים ששימשו על פי רוב בערים יעידו המקורות הרבים הנוגעים במידת אחריותם המקצועית. הם חויבו במומחיות רבה במקצועם. בעטיה של זו השולחנים נקלעו לעיתים למחלוקות אד-הוק ולמצבים בלתי נעימים של טעויות שהצריכו הסדרת נורמת יחסים וניסוח תנאים למניעת טעויות ושיבושים, כאלה שהפריעו למהלך עבודתם השגרתית.

עד מחציתה של המאה השניה לספ' מוסרות העדויות על יציבות מסויימת בערך המטבעות. עם זאת לקראת שלהי המאה הזאת ובעיקר מפרוס המאה השלישית לספ' ואילך, העניקה המציאות של ריבוי מטבעות שונות, בעלות ערך משתנה אשר הוצאו בהוראת הקיסרות הרומית, ייעוד נוסף לעבודת השולחנות, מזו שהיתה קודם לכן. או-אז נסקה בעיקר חשיבות עבודת השולחני ביחס להגדרת טיב המטבעות, ערכם ומידת הרלוונטיות שלהם לנוכחותם בשווקים, כפי שמדגימה התוספתא הבאה: "המראה דינר לשולחני ונמצא (הדינר) רע (פגום, שחוק …), חייב (הראשון) לשלם (לפלוני), מפני שהוא כנושא שכר" (בבא קמא י' 10). ואם עד כה נמצאו עדויות על שולחנים שקבעו כי הדינר " ראוי ליציאה" (תקין) והתברר כי למעשה הוא פסול, הרי מן המחצית הראשונה של המאה השלישית לספ' ואילך קימת נטיה ומגמה לפטור את השולחני מן האחריות, אם קבע כי הדינר הינו לגיטימי. וזה פועל יוצא לריבוי המטבעות באותן שנים.

מראשית המאה השלישית לספ' ואילך, כתוצאה מירידת טיב מטבעות הכסף ומחמת התמורות הפוליטיות, עת עולים ויורדים קיסרים חליפות וכל אחד ואחד דרש להזרים את מטבעותיו לשוקי הכספים, בעוד שהוא פוסל את מטבעותיו קודמו, עולה תמונה מעניינת מתוך הספרות התלמודית כבבואה אותנטית למצב דלעיל, שבו הזהב היה שמיש יותר והיה מטבע יציב.

כבר בחנו למעלה את הסוגיות המטפלות ביחס בין הזהב לכסף, כאשר הנשיא רבי יהודה התלבט מה מהווה ביחסי החליפין שבין מטבעות הכסף לזהב – הכסף, ומה מהווה ה"פירות" – החפץ. ובמשך הזמן התברר כי מטבעות הזהב אינן יותר "פירות" אלא "מעות", וזה פותר את בעית הריבית בה נתקלה בתו של רבי חייא בר אבא בראשית המאה השלישית, שהלוותה דינרי זהב לרב (אבא אריכא 245-187 לספ', בן הפלוגתא של שמואל ומייסד הישיבה בסורא הבבלית), וערך הזהב קפץ והתייקר, ונקבע כי אין כאן בבחינת ריבית, שכן הזהב אינו "פירות" אלא "מעות", וכי לא הזהב התייקר, אלא דינרי הזהב הם שירד ערכם.

במאמר מוסגר הריני, בדחילו וברחימו, מרשה לעצמי להעיר הערה, כדלקמן, רבי חייא נולד בבבל ממש כמו רב (אבא אריכא) והיה מקושר מאד לרבי יהודה הנשיא, זה שנכסיו הרבים ועושרו היו לשם דבר, ואף במסגרת משפחתית משהו וכמי שעסק במסחר במשי יחד עם בן שושלת הנשיאות (רבי שמעון ברבי), הרי לא נתפלא כלל וכלל כי בתו של הנ"ל שלחה יחדה בעסקי מסחר כספיים ואולי היתה מעין שולחנית.

עניין זה מביאנו לבחון את סוגיית "אשת חיל מי ימצא …?" (משלי לא 11 ואילך) אשר "… רחוק מפנינים מיכרה. בטח בה לב בעלה, ושלל (רווח כספי ופיזי) לא יחסר … דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה … סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני (שם נרדף לסוחר) …".

ובתקופה מאוחרת יותר, הסמוכה למועד דיוננו זה, נודע הארכיון של בבתא (ב' קמוצה ולאחריה ב' קמוצה) בת שמעון (135-104 לספ' לערך), בעלת קרקעות אמידה בעין גדי. בבתא נולדה למשפחה אמידה בסמוך לעיר צוער (עיר התמרים), ממנה ירשה מטעי תמרים ואת עסקיה ניהלה בעזרת פקידים-רשמים. מארכיון מסמכיה, 35 במספר, המכילים הסכמי אפוטורופסות, כתבי מכר וחוזים, מהם עולה בין השאר כי הלוותה לבעלה כספים רבים, שמא בבחינת שולחנית?

ולעניננו, בהמשך לפיסקאות הקודמות, כך התוודענו לגבי 200 הזוזים המשמשים בספרות המשנה כהון בסיסי, וממחצית המאה השניה לספ' עדיין הסתפקו במידע שאם אשה שהכניסה לבעלה דינרי זהב ועולה השאלה האם יש להגדיר זאת ככסף שהבעל צריך להתחייב לעומת הנדוניה שליש נוסף במקרה של גירושין או מוות, או שיש לראות את דינרי הזהב כחפצים בעלי ערך שאין מוסיפין לעומתם שליש? ההלכה קובעת שדינרי זהב נחשבים ל"כלים", ורבן שמעון בן גמליאל קבע כי במקום שנהגו שלא לפרטן, שמים אותן כשוויין בלי השליש. כלומר ההון הבסיסי כאן אינו דינרי זהב אלא דינרי כסף. עם זאת בספרות התלמודית המאוחרת יותר נמצא כי לדינר הזהב שימושים רבים יותר בחיי היומיום.

מעניין לראות שערך דינר הזהב וכוח הקניה שלו נשמרו בניגוד לשאר המטבעות. בספרות התנאית נזכר כי מחיר החיטה היה ארבע סאין בסלע, כלומר סאה בדינר, ובמאה השלישית לספ' עלה מחיר החיטה בהתאם לשאר המצרכים ומחיר ארבע סאין בסלע נחשב לזול ביותר. אולם מחיר החיטה לפי דינר זהב נשאר יציב בין המאות השניה ורביעית לספ'. וכך עבור כור חיטה, שהוא שלושים סאה, שלמו דינר זהב אחד.

כלומר, כפי שראינו למעלה ביחס ליציבות של ה-aureus ירד ערכם של המטבעות המלכותיות כגון ה"סטאטר" (ט' ראשונה פתוחה והשניה סגולית), שהוערך במאה הראשונה כשקול לארבעה דינרים, ובראשית המאה השלישית הוערך כשקול לשלושה דינרים ובסוף אותה מאה נחשב כמחצית הדינר.

התחום האחרון שלשולחני היתה נגיעה בו היה נושא הריבית, וכבר נדגיש כי משום חומרת איסור הריבית הקיים בהלכה היהודית, קשה היה לשולחני להתעסק במסחר הכספים.

עם זאת נמצאו במשנה מספר עדויות שלפיהן ניתן ללמוד במה החמירו עם השולחני בסוגיית הריבית ואילו הקלות מיוחדות מאידך נתלו בה בעסקי הכספים ובאיזו מידה הרחיבו הקלות אלה את רדיוס פעילותו בסוגיות הכלכליות.

עם סיום מרד בן כוסבה (135 לספ') התעוררו מספר בעיות עקב שיקום פיגועי המרד ודיכויו ובעידנא דריתחא זו ניתנה הזדמנות לעתירי נכסים להלוות בריבית קצוצה, אשר כנגדה יצאו חכמי הסנהדרין כדוגמת רבי מאיר, שהחמיר כי "המלווה בריבית ואומר לסופר (כותב העסקה) : בוא כתוב! ולעדים – חתמו! אין לו חלק במי שפקד על הריבית" (מכילתא צו ב), או: "שטר (מסמך חוקי, רשמי) שכתוב בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה, לא את הקרן ולא את הריבית, וחכמים אומרים: גובה את הקרן, אבל לא את הריבית"
(תלמוד בבלי בבא קמא ל' עמ' ב). לא נבוא ונטען כי כדוגמת רבי מאיר המחמיר ולעומתו הרבה חכמים המקלים, שלשני הצדדים לא היה מושג שהוא בענייני כלכלה בסיסית, או שמא נהגו על פי אחד בפה ואחד בלב, ובכל מקרה מידת השפעתם הפרגמטית על הציבור היתה דלה ביותר, בבחינת הכלבים נובחים והשיירה עוברת. כמו כן טענות ממין אלה דווקא מוכיחות עד כמה נודעו כשגרה פעילויות כלכליות בקנה מידה לא קטן. וכמו בתחומי עיסוק ועניין אחרים מצביעים מקורות חז"ל על עסקאות ריבית המוחתמות ב"ערכאות (בתי דין) של נוכרים" (תוספתא בבא מציעא ו' 17) בבחינת מעקף עבירה.

ההתפתחות העירונית, התעשייתית, המסחרית והקשרים הענפים שנרקמו בין הערים לבין שטחים שמחוץ לפרובינקיה ובתוכה וכן הצריכה המתגברת של גופים אמידים למוצרים שונים רק הגבירו את הצורך בהשקעות הון ובשימוש בעסקי ריבית ועוד. וכמה שזה מעניין שהתלמוד הירושלמי הכיר בזיקה בין פעילות כספית של ריבית לבין התעשרות וללא ביקורת כלשהי. אכן זמנים בהחלט השתנו. והתוספתא מבהירה כי "ישראל שנעשה לגוי אפיטרופוס או סנטר

(פתח, שווא, קמץ)(מן היוונית והלטינית – מפקח ממונה על שמירת הגבולות בין שדה לשדה), מותר להלוות הימנו בריבית … ישראל לווה מן הגוי וגוי לווה מישראל, ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש" (תןספתא בבא מציעא ה' 20) והמשנה עוד מהדירה בבחינת פריוולגיות מיוחדות למקצוע השולחנות כגון שאסור לנפקד להשתמש במעות המופקדות אצלו אלא אם כן הוא שולחני. הלכה אחרת הנמסרת מפי הנשיא רבן שמעון בן גמליאל מורה כי "משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאות (להרוויח) בהן ולהתלמד בהן ולהתעשר בהן. נגנבו או אבדו חייב באחריותן, ניטלו מלפניו באונס, הרי הוא כנושא שכר. נשתלשו עליהם, אסור משום ריבית. אם עשה כן, בהקדש, הרי זה מעל" (תוספתא בבא מציעא א' 2). תוספתא אחרת הדנה במקרה רגיל בענייני מסחר מוסרת כי קרה שהסוחר נמצא במקום אחד וכספו במקום אחר והוא נזקק לשולחני לשם ניהול עסקיו, מה שמרחיב בנסיבות מסויימות את תפקידו של השולחני מעבר להמרת כסף.

זאת ועוד, הן בתלמוד הבבלי ובזה הירושלמי נועד פרק מיוחד שדן בסוגיית "איזהו נשך", ללמדנו על מידת ההיקף הנרחב, יחסית, של עסקי ריבית, כשמול טיעוני חלק מהמתדיינים המתלוננים על העיסוק בריבית נמצא לא פחות מאלה התומכים בכך והמרחיבים את היקף ההקלות בנידון.

חכמי הסנהדרין לא העזו להוציא פסק הלכה, אנט-מקראי במובהק, בדבר ביטול האיסור נגד נטילת נשך. עם זאת הצליחו לעקוף את האיסור בק"ן טעמים על מנת לאפשר למשק הארצישראלי להתנהל כלכלית באופן תקין יחסית.

 

לסיכום – תופעת השולחני, שמוצאת ביטויה בספרות חז"ל, מורה על כמה מסקנות חשובות: ראשית – על פעילות כלכלית ענפה בארץ ישראל הן בהיבט המקומי והן בזה הבינלאומי; שנית – על קשרים חשובים, ישירים ועקיפים, גלויים וסמויים, בין ההנהגה הארצישראלית לבין השלטונות הרומיים ובין קהילות יהודיות לבין הרשויות הביזוריות שהתמקדו בערי הפוליס; שלישית – כמו בתחומי עניין שונים ומגוונים גילינו בקיאות די מעניינת בין חברי הסנהדרין היהודית, שהיתה מעין רשות מחוקקת ושופטת ואף חלקית מבצעת, לבין תופעות כלכליות שונות ובעיקר לאור השתנות המצבים הכלכליים לאורך העידן הקדום. ניתן להבחין כאן מעורבות מאד מעניינת, שהצריכה כמובן ידע כלכלי בסיסי לפחות ; רביעית – ציבור חכמי הסנהדרין הבינו, כי למרות איסורי המקרא בגין נטילת נשך, יש למצוא דרכים להקל ולהתיר מטעמים כלכליים וחברתיים ברורים את העיסוק בריבית מבלי לפגום ולסתור את ההוראה ההלכתית הקדומה, בבחינת תופעה המוצאת ביטויה בתחומים רבים ומגוונים אחרים; חמישית – אין בידינו דרך להיות מיודעים האם קיבל השולחני את הגושפנקה הרשמית, הסטאטורית משהו לעיסוקו אם בכלל. נוכל לשער כי אלה שפעלו בערים ובעיקר בערי הפוליס התחנכו וכנראה גם פוקחו על ידי הרשות המוניציפלית.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

6 תגובות

  1. אכן זה אותו רבי מאיר. מי ששימש יחד על רבי יהודה בר אילעי, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בבחינת מין צוות הנהגה בתקופת נשיאותו של רבן שמעון בן גמליאל שהיה ינוקא לאחר מרד בן כוסבה, וכשכל אחד מהם הנהיג את קהילתו מחוץ לאושא.

  2. רבי מאיר – כנראה התכוונת למאיר בעל הנס.
    רבן שמעון בן גמליאל הנשיא. גם רבן גמליאל היה נשיא והודח לזמן קצר בגלל יחסו לרבי יהושוע והוחזר לנשיאות, כפי שאולי אתה ציינת באחד ממאמריך. וגם מוכר בברית החדשה כסובלני כלפי הנוצרים הראשונים למרות היותו רב פרושי.

  3. תודה חברים יקרים ומועדים לשמחה ואולי אשנה גירסה: מיועדים לשמחה

  4. תמיד נהנה לקרוא מאמר של ד"ר יחיעם שורק. נקודת מבט שונה מהסידרה חכמים א-ה של ד"ר הרב בנימין לאו ובאותו נושא מעניין. ימי התלמוד והמישנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן