כלכלת א"י 19: הניהול המוניטרי בתקופה הרומאית

גם בתקופה הרומאית ידעו להוריד אפסים מהמטבע

מטבעות זהב רומאיות. מתוך ויקיפדיה
מטבעות זהב רומאיות. מתוך ויקיפדיה

בתקופה אותה אנו סוקרים מתגלגלים כספים רבים ומגוונים בשווקים, במחזוק המקומי והאימפריאלי, וזאת בשל כמה וכמה גורמים: ראשית- התעשיה והמלאכה מתפתחות ועימן השיווק המקומי והייצוא; שנית – עם התפתחות האומנות קמות מעין סדנאות לימוד הכרוכות בתשלום, בשכר לימוד של החניכים; שלישית – כסף וזהב זרמו לארץ כחלק אינטגרלי של יהדות התפוצות כגון "מס הנשיאות" ועוד, ולצידן זרמו כספים בצורת תשלומים ונדבות, כגון רכישת חלקות קבר באתר הקבורה הממלכתי בבית שערים; רביעית – החיילות הרומיים ששהו דרך קבע בארץ דרשו תשלומים במטבע קשה; חמישית – עליית רמת החיים והמחייה, וכאשר עימה ירד ערך המטבע, שגרם מצידו לעליית מחירי התוצרת, וכך תובן לנו, על רקע זה, עדותו של רבי יהודה הנשיא בדבר הכפלת שכר הפועלים; ששית – האינפלציה המוניטרית שפקדה את האימפריה הרומית לקראת מחצית המאה השלישית לספ', נראו סימניה הראשונים כבר בימי נשיאותו של רבי. ולראיה – מסופר על רבי הלל בנו של רבי וולס שברשותו נמצא בגד שמחירו לא פחות ולא יותר מאשר "שלושים ריבוא דינר", "ויהביה (ומסרו) לרבי, ומצא (רבי) בו (מעשה) כלאיים, ושרפו" (תלמוד ירושלמי כלאים, פרק ט' לב עמ' א'); שביעית – בית הנשיאות, כמוהו כגופים עתירי נכסים אחרים בארץ, גלגל כספים רבים במחזור, ומסופר למשל על כי מנהל משק הבית של רבי יהודה הנשיא היה עשיר יותר משבור המלך הפרסי, קל וחומר הנשיא עצמו ועוד ממין אלה.

בספרות חז"ל מצויות אין-ספור עדויות על תפוצת המטבעות ש"הסתובבה" ב"מחזור המזרח-תיכוני", מה שמלמד ראשית – על היות האזור צומת חשוב של פעילות כלכלית ענפה, מקומית ובינלאומית; שנית – על בקיאותם של חברי הסנהדרין ברזי הכלכלה; שלישית – על הקשר שבין היותם פוסקי הלכה ואף דיינים לבין ממדי הענישה שפסקו לעיתים על האשמים; רביעית – על הקשר שנרקם בין ההנהגה הארצישראלית לבין השלטונות הרומיים ולהלן דוגמאות: 1 – דינר, דינר כסף ודינר זהב – ה-aureus, המשנה קבעה מידה של 200 זוז, קרי דינרים או 100 זוז (דינרים) לכתובה, ולמולה הטעים התלמוד הירושלמי, כי במקרה זה עסקינן ב-20 דינרים, כשהפער היה תלוי בשינויי ערכי המטבע לקראת מחצית המאה השלישית לספ'.

2 – מנה, כשבימי התנאים המאוחרים וראשית דור האמוראים הגיע ערכו לכדי 100 דינרים ובתחילת המאה השלישית לספ' הגיע המנה לכדי דינר אחד בלבד. אחר כך יגיע ערך המנה בהתאם לרפורמת המחירים של הקיסר דיוקלטיאנוס.

3 – אנטוניניוס, שמצא מקומו אל תוך סל המטבעות במחזור הרומי לאור החלטתו של הקיסר הרומי קאראקלה בשנת 215 לספ', כשמשקלו היה פחות מאחד ומחצה מן הדינר, וכתוצאו מהרפורמה הקיסרית החליף זה את הדינר הישן. הדינר נטבע מחדש וערכו פחת. כלומר במטבע החדש עלה אחוז הכסף ב-25% ויחסו לזהב היה בבחינת 1:9, בעוד שהדינר היה ביחס של 1:12. וכך חסרו למטבע 25% כסף, ואשר על כן יכול היה קאראקלה להגדיל את התפוקה.

במשנה אנו קוראים כי "הזהב קונה את הכסף (הזהב נחשב כאן כסחורה ולא כמעות) (מה שכרוך היה בשינוי בימי רבי יהודה הנשיא בשנת 211 לספ', שאז הוצא הזהב מהמחזור, והפך מתוך כך לסחורה, והכסף למטבע) והכסף (כמעות) אינו קונה את הזהב. הנחושת קונה את הכסף הכסף אינו קונה את הנחושת. מעות הרעות (שנמחקה צורתן, או שנפסלו) קונות את היפות (המטבעות המהלכות בשווקים), והיפות אינן קונות את הרעות. אסימון (מטבע שאין עליו צורה) קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את האסימון. מטלטלין קונים את המטבע, והמטבע אינו קונה את המטלטלין. זה הכלל – כל המטלטלין קונין זה את זה (כחליפין)" (משנת בבא מציעא ד' 1).
על פניו נשמע מוזר, אלא שהמשמעות היא שהזהב, הכסף, הנחושת, האסימון ועוד מוגדרים כמתכת גרידא, קרי כסחורה, וסחורה אינה יכולה לקנות מעות כלומר הילך כספי, אלא להיפך. ולמשל דינר זהב שקול ל25 דינרי כסף, כפי שהורתה לנו התוספתא, ועל כן קונה את הכסף בכל מקום שהוא, וזאת מכיוון שמשיכת הזהב היא שקונה. לאור זאת קבעו חז"ל מהי הונאה ומה אינה הונאה, כשהיא מפרטת היטב את המקרים הנדונים, ואף דנה בהבדלים בין תגר אומן לבין הדיוט.

מיד בהמשך דנה המשנה בעניין חשוב מאד כגון: "כמה תהא הסלע חסרה (ממשקלה, כשבשל שחיקתה משימוש רב, ולא יוכל להשיבה מפני האונאה?) ולא יהא בה אונאה? רבי מאיר אומר: ארבעה איסרין (כלומר ארבעה אסים – מטבע רומית, ואו-אז מתקיימת אונאה), איסר לדינר (היינו 1:24, מכיוון שערך הסלע הינו ארבעה דינרים, וערך הסלע – 24 איסרים = אסים). רבי יהודה אומר: ארבעה פונדיות (לסלע) פונדיון לדינר (כלומר 1:12). רבי שמעון אומר: שמונה פונדיות, שני פונדיות לדינר" (משנה, בבא מציעא ד' 5).

ובכן, ראשית – לפנינו הוכחה מעבר למימצאים הארכיאולוגיים-נומיסמטיים על תפוצה של מטבעות רומיים בארץ ישראל; שנית – המעורבות של חכמי הסנהדרין ביחס בין ערכי המטבעות; שלישית – הסנהדרין תפקדה במידה מסויימת כקובעת את היחס הערכי בין הכספים, אם כי מי שקבע בסופו של דבר את הערכים היו הרומאים מחד וכוחות השוק מאידך. ובכל מקרה הסנהדרין בקשה ליצור מין שקט פיננסי בשווקים באופן זה; רביעית – גם לתהליכים היסטוריים יש מה לומר בנידון. כלומר, השוני בין היחס המשתנה למשנהו נעוץ בירידת ערך הזהב לאור השתלטותו של הצבא הרומי בימי הקיסר טריאנוס על מכרות הזהב בדאקיה בשנת 106 לספ', ויש מחכמי התלמוד, כגון רבא, שכמו קבע את היחס בין דינר כסף לבין דינר זהב לאור גישתו האישית.

במקרה אחר סיפר רב, האמורא הבבלי, שלווה דינרי זהב מבתו של רבי חייא, על כי ערך המטבע עלה, ובלשונו: "לסוף איקור (התייקרו) דינרי (הדינרים)" (תלמוד בבלי מד עמ' ב'), מה שמוכיח לכאורה את העדר היציבות של הזהב. רבי חייא הכריז שם, כי הזהב הינו "מעות" ולא "פירות". כלומר, הזהב נשאר יציב ואילו ערך הכסף השתנה לרעה.

כל זאת מובן על רקע הרפורמה של הקיסר הרומי קרקלה בשנת 215 לספ' שהפחיתה את משקל ה-aureus והכניסה תחתיו את האנטוניניאנוס למחזור כדינר כפול. כלומר לפנינו דבלואציה של הדינר.
ראינו למעלה כי באורח רשמי הוערכה מתכת הכסף ביחס לזהב על פי היחס שבין 1:9, וקדמה לה הערכת יחס של 1:12, אך לאמיתו של דבר זו היתה תרמית אינפלציונית על מנת להאט את הקצב של הפחתת ערך מטבעות הכסף. מדיניות זו זכתה להבנה מלאה מצד האוכלוסיה אשר נטתה לראות בזהב את הסטנדרד היציב.

מעניין לעקוב אחר השינויים הבאים שחלו במטבעות כדי לעמוד על טיבה ואופיה של הבעיה המוניטארית. בתקופת נשיאותו של רבן שמעון בן גמליאל (140 לספ' לערך ואילך) הפרוטה היתה ששית האיסר (ה"אס" הרומי), ואילו בימי רבי חייא, כששים שנה אחר כך, הפרוטה צנחה לשמינית האיסר, מה שאיפיין את ראשית האינפלציה בעולם הרומי מהרבע השני של המאה השלישית לספ' ואילך, והתלמוד הירושלמי מבהיר: "וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי. תני: האיסר – אחד מעשרים וארבעה בדינר כסף. דינר כסף – איד מעשרים וארבעה לדינר זהב. תני רבי חייא: סילעא (סלע) – ארבעה דינרין … סלקין אחד משלושים ושניים למעלה. אמר רבי זעירא: בימי רבי סימאי (זה היה) ורבותינו עשו אותם אחד מעשרים וארבעה למעלה …" (ירושלמי קידושין פרק א' נח עמ' א). כמה מעניין איפוא כיצד פעלו חכמי סנהדרין על מנת ליצור יחסיות חשובה בין המטבעות ובעיקר בתקופת האינפלציה דלעיל.

בתחילת המאה השלישית לספ' קבעו חז"ל ערך חדש ל"פרוטה", כאשר המוטיבציה לכך היתה מונחת בשינויים בשיטה המוניטרית, ומעניין, שעד כה לא שמשה הפרוטה כיחידה מוניטרית ריאלית, כלומר כהילך כספי, והחייאתה מחדש משמשת ראי נאמן לרפורמה המוניטרית של קרקלה בשנת 215 לספ'.

כאשר ישבו חז"ל וחישבו את ערכה של הפרוטה, המשיכו להכיר את היחס בין כסף לזהב ב- 1:12, וה"אנטונינוס" ביחס של 1:9 לזהב. ולכן עבורם ה"אנטונינוס", שראו אותו כסוג חדש של הדינר, היה ערכו עבורם למעשה כחלק ה-32 מתוך דינר הזהב (ה aureus-), וכתוצאה מכך, כאשרק באורח רשמי היה ערך ה"פרוטה" החלק ה-192 של הדינר (או החלק ה-32 של המעה), היה ערכה העכשווי, הריאלי, החלק ה-144 של הדינר (או החלק ה-24 של המעה). זו היתה תפיסתם עת הכריזו שהפרוטה הינה ששית האיסר האיטלקי ולא שמינית האיסר כפי שהיה עד כה, או החלק ה-24 של המעה, ולא החלק ה-32).
חישובים כאלה מצביעים על הכרזת אי-אמון בהערכה המופרזת הרשמית של הכסף והישענות על יחס קבוע בין נחושת, כסף וזהב. זה מצביע בהחלט על יציבותו של הזהב. כלומר, לפנינו, שוב ושוב, מעורבות ישירה ונוקבת של חז"ל אשר ניסו להגיע למצב אידיאלי במשק הכלכלי שבארץ ישראל, ואפילו עד כדי סרוב מוחלט להכיר בעקרון של מתכת הכסף כבסיס מוניטרי והבחנתו כאבן נגף לכלכלה ההארצישראלית בעידן הרומי. וכך הם חשבו וקבעו עך חדש של כרבע ירידה בערך דינר הכסף החדגש, הלוא הוא ה"אנטונינוס".

כבר נעלה מספר מסקנות בנידון: ראשית – שום מהלך מוניטרי לא יכול היה אלא לבוא בתיאום עם השלטון הרומי; שנית – מהלכים אלה מצביעים על ידע בסיסי וכמובן שעל תעוזה לא מעטה בקרב חז"ל; שלישית – כלל לא ברור האם ובאיזו מידה תפסו הוראות והנחיות חז"ל, כמו גם בתחומים רבים אחרים, בקרב הציבור היהודי בכללותו בארץ ישראל.

עד כה ראינו שבהגדרת ה"מעות" התחשבו בהיותן מטבע עובר לסוחר ונסחרות בכלל בשווקים, או ביחס למידת יציבותן. עם זאת לאור התוספתא מתקופת רבי יהודה הנשיא ורבי שמעון בן אלעזר הבחינו חז"ל כי ניתן להחליף "פירות" ב"מעות", ולאור זאת ניתן לראות כי יורד ערכן של מטבעות הנחושת הרבה יותר מהר מאשר מתכות אחרות, ומי שצובר אותן יכול להמירן בזהב, ועבור רבי יהודה הנשיא טמון היה העיקרון של יציבות המטבע הרבה יותר מאשר היותו נפוץ בשווקים בבחינת עובר לסוחר.אין ספק שהנשיא פעל בין השאר על פי אינטרסים רומיים אימפריאליים.

במאה השניה לספ' ראינו כי הכסף הינו "מעות" והזהב – "פירות", ואם רבי חייא, רב, רבי יוחנן, הנשיא עצמו וריש לקיש, טענו כי "כסף קונה את הזהב", כלומר למרות העובדה שבאורח רשמי הכסף המשיך לשמש כמדד עם הרפורמה המוניטרית של הקיסר דיוקלטיאנוס, הטעימו חז"ל, שהזהב הינו "מעות". כלומר, לפנינו שינוי עמדה לאור אובדן האמון בכסף עוד לפני ימי האנרכיה שבאימפריה הרומית, במאה השלישית לספ'.
במסגרת זו נערכו שיעורי החובות וההלוואות על פי ה"דינאריוס" ושולמו על פי ה"אוראוס" וערבויות ניתנו על פי שער ה"אוריאוס" או אף בשווי של תכשיטי זהב.

עם השנים השימוש באסימוני (מטבעות שחוקים) זהב גבר והלך והתברר שמטמוני ומאגרי זהב נחשפו ונפתחו וסוגים שונים של מטבעות זהב נכנסו שוב לסוג מסויים של מחזור, כולל ה"אוראוס" של תחילת המאה השניה לספ'.
עליית מחירים רדיקלית לא נרשמה עד שנת 270 לספ', וכאשר זהב וכסף לא היו בהישג יד נאלצה האוכלוסיה לרכוש מוצרים בכסף או בנחושת "מופחתים", או כל מה שזרם אז במחזור. כך שאפילו ולא השתנו המחירים רדיקלית, במושגי זהב, נאלצה זו לשלם בכמות גדולה יותר של מטבעות, כל עוד כמובן שהחלפנים הסכימו להמיר כסף וזהב בכמות מתאימה של מטבעות "חסרות" במחירי השוק. עד ימי הקיסר גלינוס היה היחס בין ה"אנטוניניאנוס" וה"אוראוס" נשאר פחות או יותר יציב ועמד על יחס של 1:25. בתחילת המאה השלישית לספ' נוצר צורך עז במחזור כספים יציב העשיר בכמויות רבות של מטבעות. וזה למעשה במשמע של שגשוג בהפקת מטבעות הנחושת במכרות מקומיים, ואלה שגשגו יותר ויותר עם ירידת ערכו של האנטוניניאנוס.

עד אמצע המאה השלישית לספ', לצד המחזור הרשמי ה"חסר", היו דינרים קדומים יותר אשר נרכשו על ידי השלטונות בשנת 250 לספ' לערך, ואשר התוספתא הבאה, כמה שלא מפתיע, משמשת אספקלריה נאמנה למצב זה: "… (אם) היו לו מעות כוזביות (של ימי מרד בן כוסבה) ומעות ירושלמיות (של ימי המרד הגדול), אין מחללין (ממירים, פודים אותם ומעלם חלופתם לירושלים) אותו עליהן, ואם חילל לא קנה מעשר. אבל המטבע היוצא לשם מלכים ראשונים (קיסרים כגון מרקוס אנטוניוס או אוגוסטוס), אשר יוצאות עדיין בשוק (במחזור)" (תוספתא מעשר שני א' 6). מעבר להיבט הפוליטי (זיקה למרידות) דן המקור החז"לי בכלל בנושא המרת כספים ומתאים עצמו לשינויים המוניטריים שבאימפריום הרומי.

והתלמוד הירושלמי מציין בהקשר זה כי "(דין) מטבע שנפסל (לשימוש) והמלכות (הקיסרות הרומית) מקבלתו, רבי יוסי בשם רבי יונתן (טוען כי ערכו) כאסימון (כחסר ערך או כבעל ערך נמוך ביותר, כשחוק). רבי חייא בשם רבי יונתן – כמטבע של מלכים ראשונים (שיצא מן המחזור, אך נחשב עדיין ככסף (וניתן איפוא להמרה)" (ירושלמי מעשר שני, תחילת פרק א').

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

  1. מידע מעניין. רבנים אלו היו קובעי המדיניות ההלכתית, היו פרגמטים:
    חינכו לידיעת הלטינית, התחשבו בהיעדר מזון לאחר החורבן, כנראה די עשירים. נאמר הלכה כרבי יוסי. ועל רשב"י נאמר: לא ירדנו לסוף דעתו. כלומר איננו מזלזלים כלל ברמתו הרוחנית אך מה שנכון לרב במעלה רוחנית גבוהה איננו נכון אולי לרוב העם כפסיקה משפטית.
    הם גם כנראה החלו לערוך מישנה ותלמוד.
    עם העושר והסמכות באה הנהנתנות.
    יש לך ידיעה מרשימה בתקופת בית שני לפני ואחרי החורבן.

    אולי אתה קצת חושש לעסוק בהלכה רוחנית, בגלל התגובות הלא-סימטריות באתר ונכווית מזה. אני מכבד את בחירותיך. גם ד"ר רבי בני לאו, בעל דיעות פלורליסטיות במגזר הדתי סרוג, וגם עליו נשמעות טענות שהוא סוטה מהזרם. היותו סופר ידוע מצילה אותו, כי הציונות הדתית מתהדרת בזה. אבל בפוליטיקה לא מערבים אותו.
    הוא מכבד חד-מיניים, ושאינם יהודים, ומבקר מפעם לפעם את השלטון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן