במהלך המאות הראשונות לספירה התפתחה רפורמה אגררית ששייכה אדמות חקלאיות לעיר מרכזית, והיה צורך לגבש נהלים מדוקדקים לכל סוג מקח וממכר בין יהודים לבין עצמם ובין יהודים לגויים, דבר שבא לידי ביטוי בשווקי המזון
כדי להקיף את כל צדדיו של המסחר המקומי, דרוש מחקר מעמיק ובעל היקף נרחב ביותר. כמה וכמה צדדים ואופנים של הבעיות הכרוכות במסחר זה כבר נסקרו לעיל, בהיותם שזורים וחבוקים בנושאי העיר, השווקים, הכספים וכדומה. בחרתי כאן להבליט כמה וכמה אירועים הכרוכים בחיי המסחר:
• “פסיקה” על המצרכים והמוצרים – המשנה מוסרת כי “אין פוסקין על הפירות על הפירות (אין קובעים עם המוכר ונותנים לו את הכסף מיד כדי שיתן ללוקח כנגדן מידה קצובה של פירות לכשיבשילו) עד שיצא השער (המחיר הקבוע של הפירות, שמא יתיקרו ונמצא כי מכר אותם בזול משום שהקדים לו את מחירם), יצא השער, פוסקין (גם כשאין למוכר פירות למכור) ואף על פי שאין לזה (למוכר), יש לזה (לאנשים אחרים, ויכול לקנות מהם כעת בכל מקום), היה הוא (המוכר) תחילה לקוצרים (ונמצא שכבר הפירות ברשותו, אלא שעדיין לא נקבע השער), פוסק עימו (הקונה בכל שער שירצה) על הגדיש (התבואה שבגדיש, אף על פי שעדיין לא הסתיימה מלאכתה הואיל והלוקח יכול ליטול אותה מיד) ועל העביט שלענבים (על היין משבצר המוכר את ענביו והם צבורים בעביט) (כך בטקסט), ועל המעטן שלזיתים (וקובע עימו לגבי השמן, משמסק המוכר את זיתיו והם צבורים במעטן) (כך בטקסט) ועל הביצים (ביצי הטיט – חימר צמיג) שליוצר (הקיראמיקאי על כליו), ועל הסיד מששקעו בכבשן ופוסק עימו על הזבל (שהצטבר באשפה) כל ימות השנה. רבי יוסי אומר: אין פוסקין על הזבל עד שיהא לו זבל באשפה. וחכמים מתירין, ופוסק עימו כשער הגבוה (כלומר כשער הזול, שנותנים פירות רבים בכסף מועט, שאם עדיין לא נקבע השער והלוקח נותן כסף למוכר על הפירות שיעניק לו על פי השער הצפוי, פוסק עימו שאם יהיה השער נע בין גבוה לנמוך, יתן לו כפי השער הזול). רבי יהודה אומר: אעף על פי שלא פסק עימו כשער הגבוה, יכול הוא לומר: תן לי כזה (כשער הזול), או תן לי מעותי (ואני אקח בהן כפי השער הזול)” (משנת בבא מציעא ה’ 7).
מטקסט זה למדים, כפי שראינו בפרקים הקודמים, כי מתקיימים בסנהדרין דיונים שנועדו להתערב בנושאי מקח וממכר, ועד לפרטים הקטנים ולמקרים השונים, מה שהצריך מן הסתם את חברי הסנהדרין לגלות בקיאות בלא מעט נושאים ותחומים כלכליים וחברתיים. הדבר נבע בשל פניות של מקומיים לרשות הסנהדרין וממעורבות פיזית של חלק מחברי הסנהדרין בנידון. עם זאת יצויין כי מידת אכיפת ההחלטות הסנהדריות היתה פועל יוצא של השפעת הסנהדרין על הקהילות השונות ברחבי הארץ, מה שמסתבר במקרים רבים שהיתה דלה אם בכלל היתה קיימת. בכל מקרה השפעה בעייתית נבעה גם מהווי החקיקה הסנהדראית שלא תמיד היתה פסקנית והחלטית.
ומה יש לתוספתא לומר בנידון? זו הדגישה כי אין פוסקין על הגדיש, העביט והמעטן אף על פי שלא יצא השער; כי אין פוסקין על הביצים של יוצר אלא עד שיעשו ורבי יוסי הבהיר כי כאן עוסקים “באילו העושין בעפר לבן, אבל באילו העושין בעפר שחור, כגון כפר חנניה וחברותיה (אלו שבתחום הנ”ל), כפר שיחין וחברותיה מותר לקוץ, שאף על פי שאין לזה יש לזה; כי “אין פוסקין על החלב ועל הגיזין, אלא עד שיעשו (תתבצע החליבה והגז). התחיל לחלוב מותר לקוץ. התחיל לגוז מותר לקוץ”; כי “אין פוסקין לא על האפרוחים ולא על הפרגיות ולא על הדגים שבטבריא, ולא על חבילי קש. אבל פוסקין על הביצים ועל הציפרים ועל הדגים שבשאר כל מקומות, ועל חבילי עצים. זה הכלל: כל שיש לו גורן, קוצץ (קובע) עימו (עם הרוכש) כשער הגורןן וכל שאין לו גורן קוצץ עימו כל זמן שירצה” (תוספתא בבא מציעא ו’ 5-1).
בתלמוד הבבלי בענין הנידון אנו קוראים: “אמר רבי אסי, אמר רבי יוחנן: אין פוסקין (קובעים) על שער שבשוק. אמר ליה (לו) רבי זירא לרבי אסי, אמר רבי יוחנן: אפילו כדורמוס (כגודל הסטאדיון או ההיפודרומוס היווני) הזה (שבטבריה). אמר ליה: לא אמר רבי יוחנן, אלא בשוק (המשותף) של עיירות, דלא קביעי תרעיייהו (שלא קבעו לגביו)…” בבא מציעא ע”ב עמ’ ב) ועל פי התלמוד הירושלמי (בבא מציעא פרק ה’ י’ עמ’ ג) הודגש כי “רבי יוחנן אומר: כל העיירות הסמוכות לטיבריא, כיוון שיצא שער של טיבריא פוסקין (לאורו)”, כנראה לאור החלטת האגורנומוס – המפקח על השווקים מטעם הרשות המוניציפלית. כנראה לאור הרצון להסדיר את הפעילות הכלכלית שבעיר ובמחוזותיה נוכח החשש מהפקרויות כלכליות.
מכל הפיסקאות הנ”ל אפשר לראות כי בעיות אלו החלו להתלבן מדור אושא, מלאחר מרד בן כוסבה (135 לספ’ ואילך), כאשר ערים מרכזיות רכשו מעמד שולט על תחומיהן העירוניות והחקלאיות, בבחינת יחידה משקית כלכלית מגובשת, עד כמעין אוטרקית. כבר עמדנו למעלה, בנושאי החקלאות על התפתחותו של המשק האגררי אשר העלה בעיות שונות הנוגעות להבשלה מוקדמת של מוצרים ולצידן בעיות דומות במישור המלאכתי-תעשייתי עם העיבוד האינטנסיבי המרוכז של מוצרים שונים.
כל המובאות הנ”ל מעלות תמונה של מרכזים תעשייתיים-חקלאיים, עירוניים וכפריים אשר טמונה בהם הוכחה להשפעה רבתי על שערי התוצרת ומחיריה. במרכזים וברשויות אלה היו כפופים למשמעת המחירים גם בעלי הקרקעות והנחלות למיניהם וכן גם בעלי הרכוש ועתירי הנכסים כאחד, וזה אשר מנע את הניגוד התהומי ביניהם ואת שרשרת החיכוכים ששררה ביניהם עד כה וזו שהפריעה כמובן בדרך זו על ניהול החיים הכלכליים התקינים והבריאים.
וכך, יצויין, נעשה צעד חשוב ליצירת מודוס ויוונדי במיגוון היחסים הכלכליים התקינים של העיר ותחומה, וחז”ל, בפעם האחת מני רבות, תמכו באותו תהליך חשוב הטומן בחובו משמעויות והשלכות רבות.
• המסחר עם הנוכרים – ממרד בן כוסבה ואילך, משעה שהיינו עדים להתרבות גוברת והולכת של הנכרים בערים ובכפרים, ובמקביל – איכלוס יהודי בערים, היה די צפוי שניתקל במכלול בעיות שהתגלעו אגב יצירת קשרים חברתיים וכלכליים בין שני העמים, ולמשל – “המניח (המציב) את הנכרי בחנותו, אף על פי שהוא יוצא ונכנס – מותר (היין בחבית). ואם מודיעו שהוא מפליג (למקום רחוק) כדי שישתום (היין אסור בשל נקב שנוצר) ויסתום (את הנקב) ויגוב (ויגוף את החבית), רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח (את כל המגופה), ויגוף (במגופה אחרת) ותיגב (תתנגב המגופה)” (משנת עבודה זרה ה’ 4). בכל מקרה ראוי לציין כי מערך היחסים הכה מורכב בין יהודים לנכרים הצריך את חברי הסנהדרין לנסח מסכת מיוחדת במשנה, בתוספתא ובתלמודים ושמה “עבודה זרה”.
מן התלמוד הירושלמי אנו למדים דבר מעניין כדלקמן: “חלילין של עבודה זרה אסור למוכרן. אם היו מעלין שכר שכר למדינה (עיר מרכזית, כנראה עיר הפוליס), אף על פי שעושין בהן צורך לעבודה זרה, מותר למוכרן. חנות של עבודה זרה אסור לשוכרה. אם היתה מעלה שכר למדינה, אף על פי שעושין בה צורך לעבודה זרה מותר לשוכרה” (עבודה זרה פרק ד’ מ”ג עמ’ ד). לפנינו כמו במקרים רבים אחרים הוראות מקלות של חז”ל אפילו בהקשר סמוי או גלוי לעבודה זרה. ההקלות נועדו ליצור מודוס ויוונדי בין יהודים נכרים, להקל על יהודים להשתלב בערי פוליס נכריות בעבודה ובעסקים תוך הדגשת חוקיות העסק כלפי השלטון המקומי של הפוליס והרשויות הרומיות.
העוקב אחר מסורות אלו מצטיירת לעיניו הברייתא מפי רבי יוסי בן חלפתא בזו הלשון: “בוא וראה כמה סמויות עיניהם של מלווי בריבית. אדם קורא לחברו עובד עבודה זרה ומגלה עריות ושופך דמים, מבקש שניפול עימו לחייו. והלה מביא את הלבלר (פקיד מורשה) ואת הקולמוס ואת הדיו ואת השטר (המסמך הרשמי) ואת העדים ואומר: בואו וכתבו עליו שאין לו חלק במי שפקד על הריבית, וכותב ומעלה בערכאים (באחד מבתי הדין” (תוספתא בבא מציעא ב’ 17). תנא זה הטעים את נחיצות העברת השטרות דרך משרד/בית דין יווני, הלניסטי או רומי רשמי, וכבר שמענו למעלה את הקולות של חז”ל הנוגעים בכל הכרוך ב”ערכאות של נכרים”. עם זאת, לאור השתקעות יהודים בערים הנכריות, ועל רקע שאותה מדיניות הייצור של הקיסרים הרומיים בעיקר מהמחצית השניה של המאה השניה לספ’ ניתן לפרש את המסורת הנ”ל כפיקוח מסויים של הקיסרות הרומית על עסקי המסחר בערי הנכריות (ערי הפוליס) מטעמים ושיקולים ברורים וההלכה היהודית מתוך טעמים מובנים השלימה עם תופעה זו. כמו כן מקובל עלי, כפי שאני נוהג לגבי מקרים רבים אחרים, שמכלל לאו למדים על הן בבחינת הצגת מידע והבנה שאין להתמודד נוכח תופעות אלה.
בהתאם לכך יש לקשור, לטעמי, את הנ”ל עם הברייתא הבאה השקועה בספרות התלמוד “תניא: הולכין ליריד של נכרים ולוקחין (קונים) מהם בהמה, עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב (הרוכש וגם המוכר) ומעלה בערכאות (בתי דין) שלהן (המקומיים, העירוניים), מפני שהוא כמציל מידם” (עבודה זרה י”ג עמ’ א) גם כאן כמו במקרים רבים אחרים מוצאת ההלכה תירוץ ידוע של “השבת גזילה לבעליה”, רק כדי להעניק לגיטימציה לעסקאות כלכליות עם האוכלוסיה בערי הפוליס. וכאשר הזכיר רבי יוסי את ה”ערכי הישנה של ציפורי” (משנת קידושין ד’ 5), היינו את הארכיון הרשמי של עיר הפוליס הגלילית ובשמה הרשמי “דיוקיסריה”, ומדובר בממונים על הארכיון הישן שהיו רשאים לחתום ולאשר את השטרות שהובאו לפניהם) ורבי יוסי, כך דומה, ראה מציאות זו לנגד עיניו.
בתקופה הנידונה, שהיא שיא פריחת המלאכה והתעשיה בעיר ובכפר בקשו חז”ל לעודדו וזאת על ידי שורה ארוכה של של דינים בנושאי הלוואות ובכלל עסקי כספים עם האוכלוסיות הנכריות בערים ובכפרים, הן מתוך מניעים כלכליים והן מאלו החברתיים. וברוח זו מעיד התלמוד הירושלמי כי ” רבי (יהודה הנשיא) אמר: תושב האמור בעבד עברי … גר צדק האמור בריבית, איני יודע מה טיבו. מלווה ישראל מעות מדעת לנכרי, אבל לא מדעת ישראל. ישראל שלווה מגוי וביקש להחזירם לו, אמר לו ישראל אחר: תנם לי ואני נותן כדרך שאת(ה) נותן, אסור. ואם העמידו עם הגוי – מותר. ואם העמידו אצל ישראל – אסור. אמר רבי יוסי: והוא שהעמידו אצל ישראל. ישראל שלווה מגוי וגוי מישראל ונתגייר, בין שזקפן עד שלא נתגייר, בין שנתגייר, גובה הקרן ולא הריבית. אבל גוי שלווה מישראל ונתגייר, אם עד לא שנתגייר זקפן עליו במלווה, גובה הקרן והריבית. משנתגייר גובה הקרן ולא הריבית. בר קפרא אומר: גובה את הקרן ואת הריבית … ישראל לווה מגוי וגוי מישראל נעשה לו ערב ואינו חושש משום ריבית. ישראל שמינה גוי אפוטרופא (אפוטרופוס) או סנטר מותר ללוות ממנו בריבית, וגוי שמינה ישראל אפוטרופא או סנטר, אסור ללות ממנו בריבית. מעות גוי שהיו מופקדין אצל ישראל אסור ללוות בריבית. מעות ישראל שהיו מופקדין ביד גוי, מותר ללוות ממנו בריבית. זה הכלל: כל שהוא באחריות ישראל – אסור, באחריות גוי מותר” (תלמוד ירושלמי בבא מציעא פרק ה’ י’ עמ’ ג).
כל העדויות הללו מתפרשות ומובנות על רקע של יחסי מסחר פעילים שנרקמו בין היהודים והנוכרים בארץ ישראאל בתקופה הנידונה, ורצון הסנהדרין לפקח מטעמה על אותן טרנסקציות.
ברוח זו מוסר לנו התלמוד הירושלמי כי “מהו שתקנה לו כשער הפחות? אמר רבי חגיי (כך בטקסט) קומי (לפני) רבי יוסי: מתניתי (בברייתא) אמרה (נאמר), שאינה נקנית לו כשער הפחות, דתנינן התם (כפי ששנינו שם): המוכר יינו לנכרי פסק (את המחיר) עד שלא מדד, דמיו (ערכיו הכספיים) מותרין. מדד עד שלא פסק, דמיו אסורין. אם אתה אומר לקנות לו כשער הפחות, אפילו מדד עד שלא פיסק, יעשה כמו שפיסק, עד שלא מדד, ויהיו דמיו מותרין” (עבודה זרה פרק ה’ מ”ה עמ’ א).
התוספתא מספרת על “חנות של ישראל, ופועלי גויים עושין בתוכו” (תוספתא פסחים א’ 19), ועל “חנות של גויים ופועלי ישראל עושין בתוכה” (שם 2), בבחינת אספקלריה נפוצה של תופעות כלכליות וחברתיות שחז”ל ברכו עליה מתוך קשת השיקולים שהוזכרו לעיל.
בפרק זה כבקודמיו היינו עדים לפריחה כלכלית, עירונית וכפרית בארץ ישראל בד בבד עם חלוף שנים לא רבות מאז חורבן הבית ופרק זמן דומה מאז שוך הקרבות במרוצת מרד בן כוסבה הן במסחר המקומי והן בזה העוסק במרקם הקשרים המיוחד על רקע כלכלי וחברתי בין האוכלוסיה היהודית לבין זו הנכרית. וחז”ל לא עמדו מנגד אדישים לתופעה זו אלא להיפך דנו בהלכותיהם בסנהדרין ברוחות החדשות שנשבו באזור ותוך כדי הבעת בקיאות לא מעטה בנושאים אלה בקשו להביא את הנושא ליציבות חשובה תוך כדי הצעת והצגת היתרים לא מעטים כדי לקדם את המצב לטובת הציבור היהודי ולזה הנוכרי.
חברי הסנהדרין שמו לב למעבר הרומי מקנה מידה כספי לזה הזהבי. זו היתה תקופה שחוותה שינויים כלכליים וחברתיים ובכללם דפוסי מיסוי ובעלות על קרקע. ועד לקראת מחצית המאה השלישית לספ’ ואילך ידעו חברי הסנהדרין לבלום תופעות שונות של העדר יציבות בתחומים שונים.
