כיצד יכלו מחלות לגרום לבני אדם מודרנים ולניאנדרטלים להתקיים זה לצד זה לאורך שנים בישראל – אחד המקומות הבודדים בעולם שבהם נוצר דו קיום כזה? והאם הן תרמו להכחדת הניאנדרטלים בסופו של דבר?
שאלה מרכזית בחקר הניאנדרטלים היא מדוע הם נעלמו מאירואסיה לפני כ-40 אלף שנה, אחרי שהתקיימו בה מאות אלפי שנים, והוחלפו על ידי בני אדם מודרניים בתהליך מהיר יחסית שארך אלפי שנים ספורות. האם לנו, הומיניד אפריקני, היה יתרון כלשהו על פני בני דודינו האירופאים והאסיאתים, שהוביל להכחדתם המהירה? על שאלה זו נכתבו השערות רבות וחוקרים ממשיכים לדון בהסברים שונים. שאלה מסקרנת עוד יותר עולה מן הממצאים הארכיאולוגיים, בעיקר מישראל. אלה מציעים ששתי הקבוצות התקיימו בלבאנט (אזור ישראל של ימינו ושכנותיה) זה לצד זה שנים ארוכות. הם נפגשו באזורנו לפני 130 אלף שנה לפחות, אבל עברו עשרות אלפי שנים מזמן המפגש ועד שהחל תהליך היעלמות הניאנדרטלים והתפשטות האדם המודרני ברחבי אירואסיה. מדוע? מה ייצב את חזית המגע בין המינים משך זמן רב כל כך, ומדוע לא התפשטו אבות-אבותינו צפונה הרבה קודם לכן? אולי בתשובה לשאלה הזו טמון גם המפתח להבנת הכחדתם של הניאנדרטלים.
מחקר חדש מציע הסבר חדש: מחלות. במחקר, שפורסם בכתב העת Nature Communications, לקחו חלק חוקרי אבולוציה, אקולוגים וארכיאולוגים מאוניברסיטאות סטנפורד, ברקלי והאוניברסיטה העברית. על פי הסבר זה, כל אחת מהקבוצות – האדם המודרני באפריקה והניאנדרטלים באירואסיה – התמודדה עם מערך מחלות מדבקות שונה וחבריה פיתחו עמידות לחיידקים ווירוסים שונים במהלך מאות אלפי שנות אבולוציה נפרדת. כשנפגשו האוכלוסיות בלבאנט, החלו המחלות לעבור ביניהן. המפגש ייצר עומס מחלות כזה, שבני האדם המודרנים היו מנועים מהתפשטות אל מחוץ ללבאנט, אזורים בהם היו נפוצות המחלות ניאנדרטליות, והניאנדרטלים מצדם לא יכלו להתפשט דרומה מסיבה דומה. בכך ייצבו המחלות את חזית המגע בין שתי הקבוצות, ויצרו איזור דו-קיום צר באזור גיאוגרפי מוגבל. לאורך זמן החלו האוכלוסיות להתערבב בהדרגה באזור חזית המגע. כתוצאה, גנים שמקנים עמידות למחלות החלו לעבור מקבוצה אחת לשנייה. כך יכלו הקבוצות לרכוש עמידות למחלות החדשות שסיכנו אותן, ובהדרגה פחת עומס המחלות שייצר המפגש ביניהן. לבסוף, לאחר שרכשו עמידות מספקת, הוסר מחסום עומס המחלות שהגביל עד אותו רגע את התפשטות האוכלוסיות לאיזורים גיאוגרפיים חדשים.
כדי להבין את התופעה לעומק, פיתחו החוקרים, בהובלת ד”ר גילי גרינבאום מאוניבסיטת סטנפורד וד”ר אורן קולודני מהאוניברסיטה העברית, מודלים מתמטיים לתיאור דינמיקות של התפשטות מחלות ומעבר גנים בין אוכלוסיות. המודלים הראו כי המפגש בין שתי הקבוצות צפוי היה ליצור פרק זמן ממושך שבו עומס המחלות רב, האוכלוסיות בקרבת חזית המגע מצומצמות, וכל קבוצה נוטה לבודד את עצמה כדי למזער קצב העברה של מחלות חדשות אל חבריה. בשלב זה, צופים המודלים עומס מחלות יציב ובהתאם לכך חפיפה בין האוכלוסיות צפויה הייתה להיות מוגבלת לאזור גיאוגרפי מצומצם. בנוסף, המודלים צופים שלבסוף, באופן פתאומי ומהיר יחסית, קטן עומס המחלות ועולה המוכנות למגע בין הקבוצות, מה שיכול היה לערער את חזית המגע ולאפשר התפשטות אל מעבר ללבאנט.
מודלים אלו מסבירים כיצד יכלו מחלות להכתיב משך זמן ארוך למן המפגש הראשוני בין האוכלוסיות ועד תחילת התפשטות האדם המודרני אל מחוץ ללבאנט. עם זאת, עומדת בעינה השאלה: מדוע היו אלה דווקא אנו, בני האדם המודרני, שהתפשטו על חשבון הניאנדרטלים, ולא להיפך? כדי לענות על שאלה זו, בחנו החוקרים מודלים שבהם עומס המחלות בעת המפגש בין האוכלוסיות איננו זהה. האדם המודרני התמודד במשך מאות אלפי שנים עם פתוגנים טרופיים באפריקה, בעוד שהניאנדרטלים התמודדו עם פתוגנים של אקלים ממוזג באירואסיה. בשל כך, צפוי להיות הבדל באופי של מערך המחלות שכל אחת מהקבוצות נשאו. ממחקרים אחרים עולה כי כיום, עומס המחלות הטרופי גדול מעומס המחלות של אקלים ממוזג, וסביר להניח שמצב זה איפיין גם את אוכלוסיות האדם בעבר.
המודלים של החוקרים שלקחו בחשבון את האופי השונה של מערך המחלות בשתי הקבוצות הצביעו על כך שהקבוצה שמביאה איתה יותר מחלות מתגברת מהר יותר על מחלות של המין האחר, וכן שלאורך זמן הפער בין הקבוצות בעומס המחלות צפוי לגדול. המודלים מציעים אפשרות שלבסוף, האדם המודרני השתחרר כמעט לחלוטין מעומס המחלות הניאנדרטליות, בעוד שהניאנדרטלים נשארו פגיעים למחלות של בני האדם המודרנים. כעת, מצויידים גם בעמידות למחלות ניאנדרטליות וגם בארסנל של מחלות שהניאנדרטלים רגישים אליהן, יכלו בני האדם המודרנים להתפשט אל תוך אירואסיה תוך כדי הפצת מחלות לניאנדרטלים, מחלות שתרמו להיעלמותם. מהמחקר עולה שדינמיקה של מחלות, בשילוב עם תהליכים אבולוציוניים של החלפת גנים, יכולים להסביר גם את פרק הזמן הארוך בו התקיימו שני מינים עם חפיפה מוגבלת זה לצד זה וגם את השינוי הפתאומי, בו האדם המודרני התפשט אל מעבר ללבאנט והביא להיעלמות הניאנדרטלים.
תוצאות המחקר מתארות למעשה תהליכים דומים, שחלקם אף התרחשו בהיסטוריה המתועדת, בהם קבוצות אדם היו מנותקות אחת מהשניה לאורך זמן, עברו אבולוציה עם מחלות שונות, ונפגשו בשנית לאחר אלפי שנים. למשל, במהלך אלף השנים האחרונות בכל פעם שהגיע האדם הלבן מאירופה ליבשות ואיים חדשים – אמריקה, אוסטרליה, ניו זילנד, או האיים הקנריים – חוו התושבים המקומיים עומס מחלות רב, שצימצם את האוכלוסיות ותרם באופן משמעותי להשתלטות האדם הלבן. במקרים אלו, אי-השיוויון בעומס המחלות היה לטובת האירופים. ייתכן שתהליכים דומים מתרחשים גם בבעלי חיים אחרים, ולא רק בבני אדם. למשל, כשסנאים ממוצא צפון אמריקאי הגיעו לאנגליה לפני מספר שנים, הם החלו להפיץ מחלה קטלנית, והאוכלוסיות המקומיות החלו לדעוך. המחקר החדש מציע דרך חדשה לחקור את האופן שבו מחלות יכולות לעצב אינטרקציות בין מינים, והוא מציע שמחלות מילאו תפקיד משמעותי יותר ממה ששיערנו, והן אולי אפילו הסיבה המרכזית לכך שאנו, האדם המודרני, הפכנו להיות קבוצת האדם היחידה על פני כדור הארץ.
עוד בנושא באתר הידען:
2 תגובות
יואש:
בגלל שזה אי עם אוכלוסיה מוגבלת בגודלה, אז הפולש הלבן ניצח.
האדם הלבן הביא מחלות מהעולם החיצון אל האי והדביק את תושבי האי. הלבנים נדבקו בעצמם ואולי גם מתו, אבל תמיד יש לבנים חדשים מבחוץ, המקומיים לעומת זאת נכחדו למעט % קטן שפיתח עמידות
יופי של תאוריה שמוכחשת מייד אחר כך בדוגמאות מה שלא מפריע לכותבים.
הנחת המחקר
—–
עומס מחלות טרופיות באדם המודרני לעומת מיעוט מחלות לנאדרטאל
דוגמה
—
המגלים האירופאים שהגיעו לאיים הטרופיים גרמו למקומיים עומס מחלות רב.