כלכלת א”י בעת העתיקה 19 – שיירות בדרכים וסוחרים בימים

ארץ ישראל שלאחר החורבן הפכה ליצואנית מוצרים לרחבי האימפריה הרומית ומעבר לה, בין היתר כדרך להשתקם כלכלית מהטלטלה שגרם הרס בית המקדש

שיירא – מונח תלמודי זה מורה על שיירת סוחרים ביהודה ומחוצה לה, כאשר לצידו מופיעה ה”אורחא” ולעיתים “פרגמטיא” (מונח הלקוח מן היוונית ועניינו סחורה/מסחר), כגון ריב”ל המעיד על ברכה מיוחדת לאלה (הסוחרים) “היוצאים לפרגמטיא” (תלמוד ירושלמי, מגילה, פרק ב’ עג, עמ’ ב): ” … אבל מפרשי ימים (חובלים וספנים) והולכי מדברות (סוחרי שיירות ונתיבות במדבר) קוראין כדרכן (את הברכות וההלכות במסכת מגילה) בארבעה עשר (בחודש)”. כלומר לאפשר לסוחרים להעדר תקופה ארוכה מארץ ישראל ובכל זאת להתפלל כאילו שהו בארץ, כשמדובר באחת ההקלות מני רבות שניסחו חברי הסנהדרין עמל מנת להקל על הפעילות המסחרית-הכלכלית של סוחרי ארץ ישראל וספניה.

התייחסות נוספת של חז”ל נוגעת ב”שיירא, ששרתה בבקעה והקיפוה בגמלים ובעביטין ובאוכפות ובשקים ובקנים ובקולחות, אפילו שלושה חבלים זו למעלה מזו, מטלטלין לתוכה ובלבד שלא יהא בין גמל לגמל כמלוא גמל … ובין קנה לחבירו שלושה טפחים, כדי שייכנס הגדי” (תוספתא עירובין ג’ (ב’) 1). היתרים כגון אלה מפי חז”ל נועדו להקל על חיי האורחות והשיירות, ואף בבחינת סיבה ומסובב, היינו היתרים רטרואקטיביים כדי להעניטק לגיטימציה לתופעות קיימות, שכיחות. היתר נוסף, דרמטי ומבקיע דרך, נוגע ליריד בוטנה, שנאסר ההגעה אליו בשל התוצאות הקשות של מרד בן כוסבה. האיסור חל על היחיד אך לא על השיירא
(כך הכתיב במקור), “… שכן דרך שיירה לילך בכל מקום (תלמוד ירושלמי, עבודה זרה, פרק א’ לט עמ’ ד).

יצויין כי ריבוי העדויות על מגדלי השמירה והאבטחה בדרכים עודד כמובן את התנהלותן התקינה והבטוחה של השיירות למיניהן בדרכים. כמו כן עשוי המונח “מנהג הולכי שיירא” (תוספתא בבא מציעא ז, 13) לרמוז על קיומן של אגודות מקצועיות של סוחרים כמקובל ברחבי האימפריה הרומית בשם collegia nogotiatorum’
שהתברכו בפריבלגיות רבות.

בית רבי יהודה הנשיא היה מעורב היטב בתחומי המסחר המקומי והבינלאומי, ועל כך מעידים מקורות חז”ל בספרם על “קרון (רמיזה לשיירת מסחר) אחד משל בית רבי, שהפליגה יותר מארבעת מיל …” (תלמוד ירושלמי עבודה זרה פרק א’ לט עמ’ ד). ורבי יהודה הנשיא כידוע נחשב לסוחר גדול ומופלג.
ספינה

בשל ריבוי העיסוק במסחר ימי אנו עדים בתקופתנו לאיזכור סוגי ספינות רבות כגון: סתם ספינה גדולה או קטנה, ארבא, אסדא, נדיריא דאשקלון, עריבת הירדן, בורני (כנראה נמשך מהלטינית: liburna) שמשקלה הגיע לכדי שלושה כורין ללמדנו על נפח תכולתה, כרמלית ועוד.

בתקופה הנידונה נקבע הגודל התקני של הספינה – ” … (בכדי) שלא יעשה (יבנה, יתכנן) אדם ספינה שתהא עומדת (מושבתת) בלמין (בנמל), יעשה רוחבה אחד מששה באורכה, וגובהה אחד מעשרה באורכה” (תוספתא סוכה ג’ 7), בבחינת עצה והנחיה, ואולי ההוראה קשורה לתקינה מטעם ארגון המסחר הימי ומיסודו, או מטעם קולגיה פרופסיונלית כלשהי.

עם תהליך ההתבססות הכלכלית וההתעשרות של קבוצות יהודים, אם כי מצומצמות מטבע הדברים, אנו עדים לעובדת ניכוס כלי שייט לא מעטים בידי יהודים ולמשל, כפי שמורה רבי יוסי: “והתני – לא ישכיר ישראל את ספינתו לגוי (מחשש או מידע) להביא עליה חמץ” (תלמוד ירושלמי פסחים, פרק ב’ כה עמ’ ד). ולאביו של בן בונייאס (שם או כינוי לאדם אמיד מאד) שהתרועע עם רבי היו לא פחות מאלף ספינות. ההגזמה הינה “פראית”, אך גרעינה אמת. רבי חנינא מעיד על “ספינה אחת משל בית רבי שהיו בה יותר משלוש מאות חביות” (תלמוד ירושלמי עבודה זרה פרק ב’ מב עמ’ א) והמדרש נוקט אף הוא בלשון הפלגה בספרו על “ריבואות של ספינות”. יצויין כי לאורך החוף נבנו ערי נמל ומעגנים ובהם מתקני עגינה, פריקה והעמסה משוכללים דאז כגון בעכו, קיסריה, יפו ועוד.
הספינות שייטו במימי הים התיכון, או כהגדרת חז”ל על “ספינות המפרשות בים הגדול” – ללמדנו על ספינות של יהודים או מונהגות/מנווטות בידי יהודים – ועל ספינות ב”ים טבריה”, בים המלח, בים סוף, בעציון גבר וכמובן בירדן. מעניין לציין כי במפת מידבא המיוחסת למאות רביעית-חמישית לספ’, מתוך שלוש הספינות המצויירות שם, שטות צמד בים המלח (“היו זמנים…”), ובעניין זה מספר, כמעט בהתרגשות מה, התלמוד הירושלמי כי ” … יוצאים אל הגלילה הקדמונה, זה ים של סמכו, וירדו (הספינות) אל הערבה – זה ים של טבריה, ובאו הימה – זה של ים המלח” (תלמוד ירושלמי שקלים, פרק י’ נ’ עמ’ א), ובאוצר הכתובות נזכר “צי של פירטין” (“ידישע פיראטען” כמאמר המשורר) של בן כוסבה המבקש, כך דומה להכות בצי הרומי מצפונו של ים המלח (וזאת עוד הוכחה, אגב אורחא, לאופיו השודדני משהו של בן כוסבה). ושמא עדות חז”ל בדבר אבדנן של אלף ספינותיו של בן חרסום בזיקה זו. המספר כמובן מופלג, אך יש בו כדי לתמוך בכתובת הנ”ל.
נוכל ללמוד על המסחר הימי גם מן הבעיות השונות שהתעוררו והתלבטו חכמי הסנהדרין בפתרונן כגון במקרה הבא: “ספינה שבים גבוהה עשרה טפחים, אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה. רבי יהודה אומר: אם היתה עמוקה מן המים עשרה טפחים ואינה גבוהה מן המים עשרה טפחים מטלטלין מתוכה לים, אבל לא מן הים לתוכה” (תלמוד ירושלמי שבת, פרק יא, יג עמ’ א), או: “שתי ספינות, אחת ריקנית ואחת טעונה, מעבירין פרוקה מפני הטעונה. שתיהן פרוקות או טעונות, יעשו פשרה ביניהן” (תלמוד ירושלמי בבא קמא פרק ג’ ג’ עמ’ ד). ניתן להניח כי הלכות ממין אלו מרמזות על קיומן של אגודות מקצועיות של בעלי ספינות. לצד פסיקה זו נמצא עצמנו מיודעים לאור ספרות חז”ל לדבר ציודה של הספינה הסוחרת, דרכי הטעינה והפריקה, מועדי ההפלגה, השהות בים ועוד.
מעניין לציין כי בעלי המקצוע שהיו כרוכים בספנות מופיעים במקרא בעדויות מעט מאוחרות כגון “מלחים” ו”חובלים” (מלשון חבל) בספר יונה ויחזקאל, ו”ספינה” פעם אחת בספר יונה, מן הסתם בהקשר לחפץ או כלי אטום, סגור) ויורדי ים בספר ישעיהו ומשלי.
לעומת זאת השימוש במילה אניה, אניות ואוני נפוץ הרבה יותר אף בספרי מקרא קדומים.
בספרות הבית השני ובכתבי חז”ל נפוץ יותר השימוש במילה “ספינה” או במונחים השאולים מן היוונית והלטינית.
את הספינות השיטו הספנים, שנקראו “נווטיא”, כמונח המשוך מן היוונית והלטינית (nautae), והיו מיומנים בהלכות ימים ומעמקים ושעליהם מעיד רבי יהודה, לפחות ברמיזה, כי היו מאוגדים באגודות מקצועיות. ושמא נלמד מהמונח התלמודי “מנהג הספנים” על רמז בדבר התאגדותם המקצועית. ואף מהוראת אי-העסקת עבדים בספינה כהוראה כוללת, ניתן להגיע לאותה מסקנה. אבא גוריא מקונן כי “לא ילמד אדם את בנו … (לשמש כ)ספן …”, בבחינת עדות כי לא מעטים בקשו להיות ספנים, כשמכלל לאו נלמד על הן.
על פי הכתובות בבית שערים ניתן לשער כי נמצאו ספנים ו/או רבי חובלים יהודים, 6 במניין, סינזיוס באוסף מכתביו מסוף המאה השלישית לספ’ מזכיר כי במסע הימי ליבשת אפריקה, היו רב החובל וחלק מצוות המלחים יהודים (epistulae. 1, c)
תחנות המסחר
לצד המערות והבורגנין שנפרשו לאורך הדרכים, מגלים אנו את הפונדק, שם העמידו הסוחרים את בהמותיהם ומכלל איסור על העמדת הבהמות בפונדקי נכרים נלמד על עקיפתו. לאור שהיית הסוחרים מחוץ לגבולות יהודה נסחו חז”ל לא מעט היתרים בנידון כגון: “הדר בפונדקי חו”ל שלושים יום, אינו צריך ליתן מזוזה” (תלמוד ירושלמי מגילה פרק ד’ עה עמ’ ג), ורבי חיננא ורבי יונתן טוענים כי ההולכים לחמת גדר נזקקים ל”שכור רשות מן הפונדקי” (תלמוד ירושלמי עירוביןפרק ו’ כג עמ’ ג) וזאת למען הסדר הטוב ומנהגי המקום.
המקורות מעידים על כמה וכמה פונדקים בארץ ישראל כגון בציפורי, בקיסריה, בצוער (עיר התמרים בבקעת הירדן) ועוד, וכן על תחנות מסחר בלוד, בבית גוברין, באכזיב ועוד, ותצויינה התחנות בקו הלימס הפלייסטיני ובלימס עראביקוס. כל אותן תחנות, בד בבד עם התפחויות ערי המסחר וכיבוש דרכים חדשות, מעידות על חיי מסחר תקינים וענפים.
נסיים בהער מעניינת לטעמי, שיש בה כדי להטיל אור על כל הפרק הנידון. בתוספתא אנו קוראים כך: “רבן שמעון בן גמליאל (הנשיא) אומר: מפרין על שדהו, כיצד? קיבל הימנו שדה בעשרה כורין (כור = מידת נפח לחומר יבש = שלושים סאה = 13.3 ליטר X 30 X 10)(“בית כור” = 23.5 דונם) חיטין ואמר לו: תן לי מאתיים דינר ואיפרנסה, ואני נותן לך שנים-עשר כור בשנה, מותר (ריבית קצוצה למדי). אבל אין מפרין לא על ספינתו ולא על חנותו, ולא על דבר שאינו עושה ואוכל” (תוספתא בבא מציעא ה’ 13). המגמה ברורה – להגן על החקלאי בעל השדה מזה ועל השוכר מזה, עם זאת, ובעקיפין בקשו לגונן יותר על בעלי ספינות וסוחרים, העלולים לאבד את מקדמי פרנסתם.
במקום אחר שונה התוספתא כדלקמן: ” … הבייר … והספן, בזמן שבאין מכוח בעל הבית נוטלין מכוח בעל הבית, מכוח עריס (“אריס”), נוטלין מכוח עריס (“אריס”), ואין משנין מנהג המדינה” (תוספתא עבודה זרה ד(ה) 2). לפנינו עדות נוקבת, כזו שקדמה למעלה, בדבר מתן אשראי למימון מסחר ימי, כאשר חז”ל מנסים למצוא מין מודוס ויוונדי בכל הכרוך בכך בין הבעלים לבין השוכרים.
מוצרי הסחר הבינלאומי
מהמחצית השנחה של המאה השניה לספ’ ואילך אנו עדיםלתמורה חשובה בכל הנוגע לשיווי המשקל המסחרי, כלומר לצמצום במוצרי הייבוא, מכיוון שרובם הופקו ופותחו בארץ. מאידך הורחב הייצוא והסתעף. זאת מכיוון שמלאחר מרד בן כוסבה גדלה האוכלוסיה היהודית בגליל ובערי החוף.
עם התפתחות הייצור של הקראמיקה, האריגה, השמן, היין ועוד, שווקו מוצרים אלה אל מחוץ לגבולות הפרובינקיה בכמויות גדולות יחסית, ואף ההלכה מאשרת תמונה זו, כשהיא מכריזה בפירוש כי “אין מוציאין (מייצאים) מסוריה (לסוריה) דברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות, שמנים וסלתות …” ובתקופת רבי יהודה הנשיא משתנה התונה: “ורבי אומר – אומר אני (בהבלטה) שאין מוציאין יין לסוריה, מפני שממעיט את התיפלה, כשם שאין מוציאין לסוריא, כך אין מוציאין מהיפרכיא (אזור שבמרכזו עיר חשובה) להיפרכיא, ורבי יהודה מתיר מהיפרכיא להיפרכיא (אולי בתוך הפרובינקיה)” (תוספתא עבודה זרה ד (ה) 2).
סחורות יבוא: ממצרים – חיטה, פולים, עדשים, זיתים, אריגים, פירות, ובכלל – חלק ממוצרים אלה פותחו בארץ, אלא שנשאו את שם/כינוי ארץ מוצאם כגון “גריסין הקילקין (מקיליקיה) ועדשים המצריות” (תלמוד ירושלמי דמאי פרק ב’ כב סוף עמ’ ב) ומיד בהמשך: “המינין הללו (ודומיהם) שיש כיוצא בהן בארץ ישראל, צרכו חכמים ליתן להן סימן (ממקור מוצאם). אבל, האלצרין והאפסטקין והאצטרובלין, על ידי שאין כיוצא בהן בארץ ישראל, לא צרכו חכמים ליתן להם סימן. אמר רבי אביו: הדא מתניתא חילופא חיוב המינין הללו, על ידי שאין כיוצא בהן בחוצה לארץ, צרכו חכמים למנותן. והא דבילה בבוצרה שחוקה היא, והא תמרין באלכסנדריא דקיקין אינון, והא חרוב בכיארי גידור הוא, והא אורז בחולתא (אנטיוכיה) אכתר הוא טימוץ הוא, והא כמון בקיפרוס עקום הוא”. התלמוד הירושלמי הנ”ל קובע במפורש כי כל הפירות, הירקות ובכלל המוצרים הללו הגדלים מחוצה לארץ, כבר אינם משובחים וטובים בהשוואה למקביליהם הגדלים בארץ.

מוצרי היבוא ממצרים היו זולים יחסית והשתלם לייבאם משם, חרף מחירי ההובלה והמכס מסוריה ייבאו סנדלים כגון “סנדל לדיקי” מלאודיקיאה (משנת כלים כו 1). ומעשה ברבי חייא בר אבא, ששלח לקנות לו סנדל מן היריד של העיר צור. מהפרובינקיה סוריה ייבאו גם תפוחים, צימוקים, פשתן בשנת שמיטה, זכוכית ולעיתים אף דגים.

מאסיה הקטנה ייבאו גריסים מקיליקיה, גבינה מביתיניה ומיני פירות שונים, סוג מיוחד של יין, ספוגים ואריגי צמר ממילטוס ולא מעט שיש ובמיוחד לטובת ארונות הקבורה בבית שערים ואף לפקידות בכירה רומית ולמפקדי צבא למשל באשקלון.

מיוון ייבאו צמחים, למשל מקורינתוס. מקפריסין יין וכמון, מרומא אריגים יקרים, מאזור בבל כותנה משובחת, מספרד שימורי דגים כגון “קוליאס האיספנין” (משנת שבת כב 2) ואולי גם עופרת, מגליה מתכות, עד שמעיד רבי אלעזר: “אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא, אינן מתברכות אלא בשביל ישראל” (תלמוד בבלי, יבמות סג עמ’ א). מהודו ייבאו אריגים יקרים, שטיחים, בשמים, תבלינים.

בעיית היבוא התעוררה בחריפותה בשנה השביעית, היא שנת השמיטה, וחכמים ובראשם הנשיא רבי יהודה חוקקו היתרים העוקפים באופן מתוחכם את מגבלות שנת השמיטה, ובנוסח החז”לי של: ” … אבל משהתיר רבי (יהודה הנשיא) להביא ירק מחוצה לארץ …” (תלמוד ירושלמי שביעית פרק ו’ לז עמ’ א). וכך נשנה לענין עולשין, שהינו ירק בר, אם מטמא טומאת אוכלין, אם לאו, או בענין אחר: “אין מביאין ענבים מחוצה לארץ ודורכין אותן בארץ … אבל מביא גרוגרות וצימוקין והוצני פשתן מחוצה לארץ לארץ, אבל לא מחוצה לארץ לארץ לעושתן (לעשותן) בארץ סמך (על פי) חוצה לארץ. רבי (יהודה הנשיא) התיר שיהו מביאין אותן מחוצה לארץ לעושתן (לעשותן) בארץ סמך חוצה לארץ” (תוספתא שביעית ד’ 19). זוהי אחת מתקנות רביף מני רבות, לצורך נירמול החיים הכלכליים בארץ. עם זאת בעל נשכח שרבי בנידון היה בעל ענין על שום נכסיו הקרקעיים העצומים, ובכל מקרה עודד את הייצור המקומי.

יצויין כי מתוך כ-240 מוצרים שונים הובאו מחו”ל כ-130, ואילו אחר-כך, עם התחזקות המשק הכלכלי, הצטמצם הייבוא עד בלי הכר, ולעומתו צמח/פרח הייצוא, ותמורתו צרכה החברה מוצרים נדירים ויקרים שחפפו במידת מה את העליה ברמת החיים.

תוצרת יצוא – עם התפתחות המלאכה והתעשיה, ולצידן החקלאות וכניסתם של יהודים לערי החוף-ערי הנמל, זכה הייצוא לתנופה רבתי, והתוספתא משמשת כאן “תנא דמסייע” לנידון באומרה: “אין אוצרין בארץ ישראל דברים (אפילו) שיש בהם חיי נפש כגון: יינות, שמנים וסלתות, פירות” (תוספתא עבודה זרה ד(ה), 1), ובהמשך אותה מסורת מתיר רבי יהודה הנשיא את ייצוא היין ובכמויות נכבדות. וכהוכחה בתר חז”לית לנידון אביא כאן את המידע על אודות כלי קיבול ואיחסון קראמיים שנמשו סמוך לחופי ארץ ישראל ונועדו להובלת מוצרים נזילים שונים כגון יין ושמן.

יצויין כי למרות ממדיו המצומצמים של היישוב היהודי בארץ ישראל, היו ממדי הייצור/הייצוא מופלגים למדי. הדבר נובע מרצון עז לצאת מתעוקת המשבר של חורבן הבית השני ותוצאותיו הקשות מחד ומהרתמות חכמי הסנהדרין לפרוש שורה ארוכה של הקלות ובכלל היתרים המאפשרים התפתחות כלכלית אפילו על חשבון הוראות ההלכה.
שמן שימש במידה מרובה לייצוא ובפרט לאחר חורבן הבית/המקדש שהיווה צרכן קרדינלי לשמן. במדרש ספרי דברים מובא על הכתוב – “וטובל בשמן רגלו” (דברים לב 24) כדלהלן: “מעשה באנשי לודקיה שבסוריה (לאודיקיאה וכיום לטקייה) שנזדקקו לשמן, ושלחו ממונה אחד לקנותו. הלך לגוש חלב (הגלילית) ומצא אצל אחד שמן בי”ח ריבוא דינרים” (ספרח דברים פ’ שנ”ה, קמח עמ’ א). אין ספק שהמדרש כטבעו טובל בהפלגה, עם זאת הגרעין ההיסטורי החבוי מאחוריו משמעותי לנושא דיוננו. מרכזי הפקת שמן היו גם בציפורי, מירון, בית נטופה, בית מעקה, בית שאן, בית שערים ועוד.

יצויין כי שמן הזית שימש גם אתלטים ואחרים בגימנסיונים העירוניים בארץ ישראל. תפוצת השמן הגיעה למצרים, סוריה, בבל, ערי אסיה הקטנה ובמיוחד לקפדוקיה.
על היקף ייצור היין וייצואו נלמד מדברי רבי יוחנן: “תנו רבנן – מתריעין על פרקמטיא (מוצרי סחר) ואפילו בשבת. אמר רבי יוחנן: כגון … ויין ושמן בארץ ישראל” (תלמוד בבלי בבא בתרא צ עמ’ ב). היין הופק בכמויות גדולות גם ביהודה ונמלי יפו, אשקלון ועזה שימשו נמלי ייצוא ליין. בארץ פותחו זני ענבים שדחקו, כך דומה, אפילו את התוצרת הרומית והתחרו אף עד גליה.

היקף ייצוא היין הגיע לסוריה, למצרים, לבבל ולתדמור (פלמירה). הפקת הפשתן וכלי פשתן נודעו במיוחד בבית שאן. עיר זו ניצבה במקום הראשון בחיבורו של פאוזניאס “תיאור כל העולם” (פרק 29) בן המאה הרביעית לספ’ כמובילה בייצור הפשתן ובייצואו. הפשתן הארצישראלי מצא לו שווקים בסוריה, במצרים, ביוון, באסיה הקטנה ואף במזרח הרחוק. אחד מהסוחרים המפורסמים שעסקו בייצוא הפשתן היה רבי חייא הגדול, שעליו העיד התלמוד הירושלמי, בהפלגה יתירה: “משעלו מן הגולה לא לקה פשתן ולא החמיץ יין, תונתנו עיניהם בזכות רבי חייא הגדול ובניו” (תלמוד ירושלמי, מעשר שני פרק ה’ נו עמ’ ד) ואותו ראינו מתעסק בפרגמטיה של פשתן בצור עם לא פחות מאשר בנו של הנשיא. עיר זו, יצויין, שימשה שוק בינלאומי למוצרי אריגה וטוויה. כמו כן יודגש כי רבי יהודה הנשיא עודד, בעצם מקום מגוריו ופעילותו הכלכלית בכלל, את הפקת הפשתה הגסה בבקעת ארבל והדקה בבית שאן ומיסחורה.
כלי חרס לא מעטים יוצאו מחוצה לארץ, ותצויין תעשיית נרות החרס שמצאו דרכן מארץ ישראל לאזורי המזרח דרך השוק הבינלאומי בדורא אירופוס ובתדמור.
נציין גם את ייצוא מוצרי זכוכית, דגים, תמרים, תבלינים ואף בשמים.

לסיכום נאמר כי כלכלת ארץ ישראל התפתחה הן בהתאם למדיניות הרומית הכלכלית הבינלאומית, ההתאוששות הרבה לאחר החורבן, תופעת העיור בכלל, התגברות הביקוש למוצרים הן בארץ והן בחו”ל ומידת התערבותה והשפעתה של הנשיאות בארץ ובעיקר בימי רבי יהודה הנשיא.

לפרקים הקודמים
עוד בנושא באתר הידען:

• כלכלת א”י פרק 16: תחת הרומאים לאחר חורבן הבית השני: משק קטן או גדול
• יין ורוטב דגים – באשקלון נחשפו עדויות להעדפות הקולינריות של הרומאים לפני 2000 שנה
• כלכלת א”י עד ימי הביניים 12: מלאכת העור והעץ