כלכלת א"י פרק 16: תחת הרומאים לאחר חורבן הבית השני: משק קטן או גדול

על גידול חיטה בפרובינקיה פלאייסטינה – השם שנתנו הרומאים ליהודה לאחר דיכוי המרד הגדול

חיטה. מתוך ויקיפדיה
חיטה. מתוך ויקיפדיה

"אוי"! כמה קשים ימיהם של חוקרי העת העתיקה בקרב עם ישראל, ובעיקר מאז חורבן בית שני ואילך, שהרי עד אז ניתן היה להזין את פסי המחקר גם באינפורמציה יותר היסטוריוגראפית, קרי כתבי יוסף בן מתתיהו, כשהם מעומתים עם מימצאים ארכיאולוגיים שונים, ומן החורבן ואילך, כשאין לנו את יוסף בן מתתיהו, אם כי נפטר שלושים שנה אחר כך, אך כמעט ואינו עוסק בתולדות הפרובינקיה יהודה-יודאיה, אזוקות ידיהם של החוקרים בשל העדר בולט של אינפורמציה בנוסח של כתבי יוסף בן מתתיהו ונאלצים לסמוך את ידיהם על ספרות חז"ל בעיקר ובעיקר הרוויה בלא מעט אגדתיות ושאר פנטזיות. יתירה מכך, בשל העדר היכולת לכפות את הלכות הסנהדרין ותקנותיה על הציבור היהודי, נתקשה מאד לברר ולבדוק האם פעל הציבור היהודי המפוזר ברחבי ארץ ישראל, קל וחומר בתפוצות הים תיכוניות המפוזרות, על פי הוראות הסנהדרין בתחומים שונים, ובעיקר בתחומי הכלכלה, שזו ליבת הדיונים בסדרה המחקרית הנידונה. עם זאת נעשה מאמץ ונטה אוזן וניישר מבט למקרא שורות פרק זה, כמו גם קודמיו והבאים אחריו, ונבין כי הדברים והמסקנות העולים מפרק זה הינם בערבון מוגבל.

המדרש שוטח בפנינו תמונה מאלפת על הקיסרות הרומית המעודדת את הנטיעה בפרובינקיה פלאייסטינה, כשהמעורבות הרומית בנושאי החקלאות בארץ צצה גם בעניין ה"אוצר" כדלקמן: "רבי (יהודה הנשיא) ורבי יוסי ברבי יהודה היו מהלכין בדרך. ראו עכו"ם אחד בא לקראתן. אמרין תלת מילין הוא שאיל לן (אמרו: שלוש מלים –שאלות – הוא יפנה אלינו): מה אתון? (מי אתם?), ומה אומנותכן? (תעסוקתכם?) ולאן אתון אזלין? (לאן אתם הולכים?). מה אתון? : יהודאין. מה אומנתכון? – פרגמטוטין (סוחרים) ולאן אתון אזלין? למזבן (לקנות) חיטים מן אוצרה (מרכז קניות, שוק) דיוונאי (הלניסטי? של יבנה?) (בראשית רבה עו 8).

על אוצר זה שמענו עוד מפי רבי יהושע בן קופסאי ומפי רבי מאיר המדגיש – "אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? באוצר של יחיד (כלומר חקלאי או משפחתו), אבל באוצר מלכים הולכין אחר הרוב (בעיר או בסנהדרין). אמרו לו: אחרי שהוריתה (כך בטקסט) לנו על אוצר יבנה שלפנים (שבתוך) החומה, שהוא דמאי (הפרשה מן התבואה כתרומה לכהנים, ומן השאר, עשירית ללוויים), היה רובו כותיים (שומרונים), אבל אוצר שמיטיל לתוכו מחו"ל לארץ, כגון אוצרה של רגב, חייב לפי חשבון (לפי מחיר או על פי הקביעה של רגב הסמוכה לאזור חשבון ממערב לגרס/גרש)".

בתוספתא (שביעית ח 1) מעידים רבי יהודה, רבי שמעון ורבי יוסי על ה"עשירין" האוכלין מן האוצר אחר הביעור" ובמדרשים נזכר ה"אוצר" במינוח יווני-הלניסטי כ"תסבריות" וכך יקל עלינו להבין את המונח "אוצר" בספרות התלמודית כאילוץ שהוטל על האוכלוסיה לרכוש תבואה מן הממגורות הרומיות כמעין מס.

פרשה זו כרוכה בתהליך הכמעט מהפכני של הפיכת המשק הארצישראלי ליותר ויותר אינטנסיבי, כבמשנה המספרת על "המקבל שדה (באריסות) מחברו …" (בבא מציעא ט 1), כך מן הסתם, לעומת התוספתא המאוחרת יותר והמדגישה כי "השוכר שדה מחברו והיה בה (בשדה) תבואה לקצור, ענבים לבצור, זיתים למסוק …" (שם) כמשקפת את המעבר למשק אינטנסיבי.

אחת הבעיות שהתעוררה ביחס לשיטה האינטנסיבית היתה ההלוואה בריבית. משק זה נצרך לממון רב יחסית ולאספקה סדירה של חומרים, זרעים, כלי עבודה ועוד, ומסיבה זו התיר רבי יהודה ליהודי להיות אפילו צד אחד בעסקת הריבית. ובתלמוד הירושלמי (בבא מציעא פרק ה י' סוף עמ' ב-ראש עמ' ג) שנה רבן שמעון בן גמליאל הנשיא כדלקמן: "מפרין על שדהו ואין חושש משום ריבית. כיצד? קיבל הימנו (ממנו, מפלוני) בעשרה כורין חיטין. אמר לו: תן לי סלע אחד (מחיר) ואני נותן לך שנים עשר כורין לגורן, מותר …". ובהקשר זה חשובה ומשמעותית היא השיחה בין מטרונה (גברת נכבדה ועתירת נכסים) לבין רבי יהודה ודברי רבי חייא כנגד הריבית המעידה דווקא על התקימותה בקרב הציבור החקלאי שבארץ ישראל. הנה לפנינו עדות נוספת על נצחונה של המציאות על ההוראה המקראית הברורה בנוסח של לנכרי תשיך (תיטול נשך=ריבית) ולאחיך אל תשיך. כשהוראה מקראית זו היתה בעלת חשיבות כמעט מקודשת אלא, כאמור נצחה המציאות את ההוראה ויתירה מזו: חברי סנהדרין נהגו יותר על פי המציאות הנוהגת דאז.

התלמוד הבבלי מבחין היטב ובאופן מעניין בין המשק הגדול של "דורות הראשונים" לבין המשק האינטנסיבי, הקטן יותר של "דורות האחרונים" של ימי רבי יהודה (משנות ה-30 של המאה השניה לספ' ואילך), בבחינת אמירה מאד חדה בהקשר הכרונולוגי. וגם אם נשווה את המשנה בדבר "מלבנות התבואה (צורה גיאומטרית בהתאם לשדה ולמטע) שבין הזיתים" (פאה ג' 1) לבין התלמוד הירושלמי של ימי רבי יהודה הנשיא נתאשר במסקנה דלעיל. ואף רבן שמעון בן גמליאל קובע בהקשר זה את הרווח הראוי בין שדה לשדה בחרישה: "כדי שיהא בקר עובר בכליו" ובנוסח אחר: "צמד בקר" (תוספתא שביעית א 3).

במקום אחר במשנה אנו מיודעים כי "הטומן את הלוף (באדמה) ב(שנה ה)שביעית, רבי מאיר אומר: לא יפחות מסאתיים (היינו לא יטמון בחפירה אחת פחות משתי סאות, שהם תריסר קבין) עד גובה שלושה טפחים (27 ס"מ) וטפח עפר על גביו. וחכמים אומרים: לא יפחות מארבעת קבים עד גובה טפח, וטפח עפר על גביו" (שביעית ה 2). לפנינו עדות מעניינת המאשרת את מגמת האינטנסיביות בחקלאות, והתוצאה היא שיבוח הפירות. מגמה זו מתאשרת, כאמור, בדיוני הסנהדרין ובהלכותיה.

את הפשתן, למשל, זרעו בצפיפות, כדברי רבי שמעון: "הפשתן בתבואה מצטרפת (כך בטקסט) אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה"כלאים ב 2). כלומר, אם יש בזרעונים שנתערבבו אחד מתוך עשרים וארבעה של השיעור שזורעים בו סאת תבואה והיא 50 אמה על 50 אמה . אבל מזרעוני גינה אין זורעים בשטח זה סאה אלא פחות מזה, כגון קב. ואם יש בסאה תבואה אחד מעשרים וארבעה בקב ימעט.

ביחס לדילועים אומרת המשנה: "(הרוצה לטעת) דלעת (סמןך) (ל)בירק, (דינה) כירק (שצריך להרחיקה ממנו 6 טפחים) ו(הרוצה לטעת דלעת יחידה סמוך ל-) בתבואה נותנין לה בית רובע (עשר וחצי אמות על עשר וחצי אמות). היתה שדהו זרועה תבואה וביקש ליטע לתוכה שורה של דילועין, נותנין לה לעבודתה ששה טפחים (פנויים, מרוחקים מן התבואה). הגדילה (השורה ונכנסו עלי הדילועים לתוך ששת הטפחים) יעקור (את העלים שנתפשטו לתוך ששת הטפחים) מלפניה. רבי יוסי אומר: נותנין לה (לשורה של דילועים רווח) (ל)עבודתה ארבע אמות (עשרים וארבעה טפחים). אמרו לו: התחמיר זו מן הגפן (משורה של גפנים, שאין נותנין לה לעבודתה, אלא – ששה טפחים באמצע)? אמר להן: מצינו שזו חמורה מן הגפן …" (משנת כלאים ג' 7). גם כאן כבמקרים הקודמים מפגינים חברי הסנהדרין ידע רב בנושאי חקלאות ובעיקר בזיקה למשק האינטנסיבי.

לתוך קלחת זו של עדויות משתלבת, כך דומה, כל אותה סוגית השביעית על בעיותיה והשלכותיה, שלה הקדיש מורי ורבי, הפרופ' המנוח שמואל ספראי מחקר מפורט ("מצוות שביעית במציאות שלאחר חורבן בית שני", עמ' 304 ואילך), הפותח בקביעה כי מצווה זו היתה ללא ספק, אחת המצוות הקשות ביותר לקיימן וזאת מבחינה כלכלית לציבור גדול שברובו חי מעבודתו בשדה, ושמלבד האיסורים על זריעה וקציר בשדה, זמירה ובצירה באילן הנמנים בתוכה מדאורייתא, אנו מוצאים במסורת התנאית מדרבנן איסורים רבים כגון איסור אכילת ספיחים, כלומר איסור ללקט ולאכול ספיחי תבואה וירקות שנתגדלו בשביעית כספיחים מן הקציר והאסיף של השנה הששית. או איסור עבודת אדמה בשנה הששית, שאינה מיועדת לצרכי אותה שנה, אלא יש בה גם מן ההכנה לשנה השביעית.

פרופ' ספראי הניח שבגזירה על השמיטה, אשר ישראל לא נתנו נפשם עליה, מתכוונים בעיקר לדרישה לתשלום המיסים בשנת השמיטה, שרבים מישראל לא עמדו בפני הגזירה, ונתרופפה מצוות השביעית כפי שעולה מן המקורות כגון "אוספי שביעית" ו"סוחרי שביעית", ויתר על כן, קיימת כאילו הכרה במציאות זו ושומעים במשנת דור אושא שבגליל (מלאחר מרד בן כוסבה), אפילו על עיר שלמה של "אוכלי שביעית", וכך נקבעו הלכות לפי נוהג של עוברי עבירה, שבוודאי לא היו מעטים. ואותן מטבעות הלשון כגון "אוכלי שביעית" או "חשודים על השביעית" נטבעו במציאות שלאחר מרד בן כוסבה. והעדויות על עוברי עבירות השביעית והטענות כנגדם אינן מעלות מציאות של חריש וזריעה בשביעית אלא של אכילת פירות שביעית, ולכל היותר – הכנת הקרקע וטיובה לקראת השנה הבאה.

בדורו של רבי יהודה הנשיא חלו שינויים במעמד השביעית, בין כתוצאה מתקנותיו ובין על יסוד הוראתו ושיטתו בתפיסת מקומה של השביעית בהלכהhttps://www.hayadan.org.il/wp-admin/media-upload.php?post_id=103844&type=image&TB_iframe=1 (הנ"ל עמ' 324 ואילך). ברוח זאת פטר נשיא זה את אשקלון מחובת המעשרות וכן את בית שאן, קיסרין, בית גוברין, כפר צמח וקיני, הן מטעמים הומנטיריים, חברתיים-כלכליים והן מסיבות דמוגרפיות.

בד בבד נודעו היתרים שצמצמו את התלות במצוות שביעית, אולם לא ערערו על מנהגי ואיסורי שביעית בכללם. עם זאת היה בהיתרים אחרים של נשיא זה כדי לערער את מעמדה של השביעית, ואכן הורה רבי יהודה הנשיא שאין שביעית בזמן הזה מן התורה אלא מדרבנן (היינו מהוראות הסנהדרין), ועל בסיס זה ניסה הנשיא להתיר בכלל את השמיטה (ועל כך פרסמתי מאמר בהידען) ולמשל התיר לצרוך ירק במוצאי שביעית מיד, וזאת על בסיס היתרו הקודם לייבא תבואה וירק מחו"ל אפילו במועד השביעית. וזאת בתחכום תהליכי של תחילה מוצרים יבשים וכבושים ואחר כך את הירק הטרי. ותחילה התיר זאת באזורי ספר כגון בבשן ובגולן (שלרבי יהודה הנשיא היו שם שטחי אריסויות גדולים) ואחר כך בשאר חלקי ארץ ישראל. וכך נהג לגבי פירות כגון תאנים וענבים.

תקנות אלו היו כרוכות היטב בשינויים ובחידושים הטכנולוגיים של הפעילות החקלאית בקרב יהודי ארץ ישראל גם בשל ההשפעות של החקלאות הרומית על זו הארצישראלית, כגון קידום מועדי הבכרת הירקות והפירות. למשל: "מכוונין את הנטיעות עד ראש השנה. רבי יהודה (בר אילעי) אומר: אם היו מבורכות לפני השביעית נוטלן אף בשביעית" (תוספתא שביעית א' 6). או – "מרביצין שדה בערב שביעית כדי שתעלה ירקות בשביעית, ולא עוד אלא אפילו בשביעית מרביצין אותן כדי שתעלה ירקות למוצאי שביעית. בצלים שנכנסו בערב שביעית לשביעית, מרביצין אותן כדי שיהו נוחין להיעקר" (תוספתא שם ב' 1). "רבי שמעון מתיר לחרוש בשדה לבן עד הפסח, ובשדה אילן עד העצרת ומתיר ליטול את העלה מן האשכול למרות שנאמר לפניו, כי מלאכה זו ודומיה עושין עד ראש השנה" (משנת שביעית ב' 2-1). רבי אלעזר בר צדוק מתיר להשקות את ענפי האילן אף בשביעית ורבי שמעון התיר לסוך בשמן את האילן בשביעית.

היתרים אלה, לא רק שהקלו על תנאי החיים הקשים בשנה השביעית, אלא היה בהם כדי לערער בכלל את מעמדה של השביעית, וזאת בבחינת מהפכה של ממש.

בתקופה הנידונה אנו עדים לעדויות מופרזות, לגנדריות משהו על גודל התוצרת, טיבה ואופיה כגון : ""אנשי יריחו … מרכיבין דקלים כל היום" (משנת פסחים ד' 8), ובתלמוד הירושלמי בהקשר לנוהג זה הודגש כי "… וברצון (בהסכמת) חכמים (חברי הסנהדרין) היו עושין …" (תלמוד ירושלמי פסחים, פרק ד' ל"א עמ' ב).

בעין גדי סופר כי תנובת כרם הגיעה לכלל ארבע עד חמש פעמים בשנה ורבי מאיר העיד כי ראה במו עיניו בבית שאן על "בית סאה עושה שבעים כורין" בבחינת תנובה אסטרונומית בלתי נתפסת. רבי יהודה הנשיא דיווח על חזרת שגדלה בסביבתו והיו לה ששים אלף עלי קליפה וניבא כי "בעולם הזה תבואה עושה לששה חדשים והאילן לי"ב חודש, אבל לעתיד לבוא התבואה עושה לחודש אחד והאילן עושה לשני חדשים" (תלמוד ירושלמי, תעניות פרק א' ס"ד עמ' א). זאת ועוד, לתחזיתו יבקעו שרשי החיטה באדמה 50 אמה ושרשי התאנה בוקעים בכלל באבן צור. רבי חייא הגדול מסר כי "מעשה ששקלו עוללות (הכרם) שבע ליטריות בציפורי" (תלמוד ירושלמי פאה פרק ז' כ' עמ' א) והגפנים גודלם כעיזים והאשכול בכרם של רבי פרורי (פרידי) שבבני ברק מגיע לממדי גודלו של שור. רבי שמעון בן חלפתא משבח את החרדל בביתו שהיה מטפס ועולה בו כעולה בראש תאנה מעיד על קלח של כרוב בבית אבא שהיו עולים ויורדים בו בסולם ועוד כהנה וכהנה ממין אלה.

הצ'יזבטים הנ"ל מעידים מחד על תנופה רצינית בתחום גידולי החקלאות ובעיקר במשקים האינטנסיביים ובכללם בחוות של נוסח הווילות הרומיות, על רקע של חידושים טכנולוגיים ובכלל בוטניים, ומאידך על רצון חכמי הסנהדרין לשלב כמה שיותר יהודים בתחומי עבודת החקלאות.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

5 תגובות

  1. אז? תחת שלטון ישראלי? שלטון ישראלי מוכח וודאי לא התקיים אף בתקופת המקרא למעט תקופות קצרות ובלתי עקיבות/נרדפות. ומני אז ועד קום המדינה

  2. כל המצוות התלויות בארץ הם רק כאשר יש שלטון ישראלי . ולכן בןודאי שלא הייתה בעיה

  3. תודה על תגובתך
    משום מה תגובתי לך נמחקה. אם זו האחרונה תישמר אשמח להרחיב

  4. ראשית תודה על תגובתך. שנית,רוב חוקרי ההיסטוריה הקדומה בעם ישראל ממעטים להציג את הבעייתיות הבאה: העדר קורלציה כרונולוגית בין כתבי יוסף בן מתתיהו לבין ספרות חז"ל ולהיפך כמובן ובמידתיות ונוסיף לכך את העדר סביר של קורלציה יוונית-הלניסטית-רומית ובוודאי תימוכין ארכיאולוגיים, אפיגרפיים ונומיסמטיים. וכמו כן בעיתיות מורכבת בספרות חז"ל שהיא פרובלמטית בהקשר של הפלגתיות מחד ואי וודאות האם ובאיזו מידה שלטה ההנהגה היהודית מלאחר החורבן על צאן מרעיתה באזורים רחוקים בפרובינקיה פאלייסטינה. ועכשיו חברו את כל הפרובלמטיקה הנ"ל במעבד מזון היסטוריוסופי וקבלתם את רתה קצה של הבעיה. ואידך זיל גמור

  5. לא היתה מתקפה על אמונות של דתיים ולכן לא היו תגובות. בקיאות לא רעה בתלמוד. אני אישית מכבד את המחלוקת כשישנה כזו בין מסורת למדע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן