יהודים רבים התמחו במאה הראשונה לספירה בבורסקאות – ייצור מוצרי עור, עבור הצבא הרומי שחנה בארץ, הפקידות הרומית, הגופים העשירים והאוכלוסיה הנכרית בעיקר
עיבוד עורות של חיות תוך שימוש בחומרים מונעי חימצון כדי שלא יירקבו נקרא במקורות חז”ל בשם “בורסקאות” כמונח הלקוח מן השפה הארמית. העובד נקרא “בורסי”.
גם כאן כמו בתעשיות הקודמות מתרבה הייצור בשל הצריכה המרובה מצד הצבא הרומי שחנה בארץ, הפקידות הרומית, הגופים העשירים והאוכלוסיה הנכרית בעיקר.
המשווה כרונולוגית טקסטים במשנה, זו הדנה באבות המלאכה, לתוספתא ולתלמוד הירושלמי המאוחר, יבחין מייד בתמונה המתארת את התפתחות הייצור הבורסקאי לאורך הדורות, ואכן לא נשתומם לנוכח הדגשתו של רבי יהודה הנשיא באופן גורף משהו: “אי אפשר לעולם בלי בסם (מפיק בשמים) ובלי בורסי” (תלמוד בבלי פסחים סה עמ’ א’). מאחורי אמירה כזו, ומצידו של הנשיא, מסתתר עידוד כלכלי מזה ומתיחת ההתייחסות לשני אפיקי ייצור המדיפים כל אחד ריח שונה לחלוטין כפי שנראה בהמשך הדברים מזה. ואולי אף ראיה מעניינת לעולם הייצור בכלל.
הבורסקאים היו קשורים על פי רוב למרכזי הייצור המלאכתיים-תעשייתיים או לווילות (למשקים ולחוות) כמו באזור סוסיתא, וזאת בשל הזמינות הגיאוגרפית לכבשים ולעיזים.
רוב חפצי העור נעשו מ”שלחי כבשים”, היינו מעורות מופשטים. אלה עברו עיבוד צמחי למניעת חימצון הגורם לריקבון. פושט העורות ובכלל האומן לעיבוד עורות נקרא בשם “שלחא” ומעניין לציין כי אחד מהאומנים היה לא אחר מאשר רבי יוסי בן חלפתא, תנא מפורסם ומכובד.
תמונת מצב זו מביאה אותנו למסקנה כי הקשר בין גידול הצאן בטבע ובמכלאות לבין הבורסקאות היה רב פנים, הן בהקשר לבהמה הגסה (כבשים) והדקה (עיזים), מה שהביא ללא מעט מתחים בין החקלאים לרועים, בעיקר בפרשת גידול הבהמה הדקה בגבולות ארץ ישראל.
בין הבורסקאים קנו להם הסנדלרים מוניטין רב, וטמון כפל משמעות בתקופה הנידונה בהפרדה בין “שכף” שהוא מייצר המנעלים השלמים לבין הסנדלר, ואשר מסיום שמו נלמד על ההשפעה הרומית המסויימת בעצם הפקתו. אחד מהסנדלרים המפורסמים היה לא אחר מאשר רבי יוחנן הסנדלר (למרות שיש המתעקשים, משום-מה, לטעון כי מקור שמו של רבי יוחנן היה לא אחר מאשר שיבוש המילה אלכסנדריה ההלניסטית-רומית, וימחל לי בנידון מורי ורבי הפרופ’ שמואל ספראי המנוח). בכל מקרה, אם נשווה בין התנאים המפורסמים רבי יוסי בן חלפתא ורבי יוחנן בהקשר העבודה הבורסקאית נגיע למסקנה מעניינת בהקשר הייצור וההפקה של מוצרי עור.
רבי יהודה בר עילאי עומד על הבדל בהפקת מוצרי עור עד דורו (מחצית המאה השניה לספ’) ומדורו ואילך, וזאת נבין כמובן על רקע הגידול הרב של כבשים בתקופה זו, מה שמיתשתת מעדות מימצאי “מערת האגרות” בדבר הרמה בגבוהה של תהליך הייצור.
שלושה סוגי סנדלים וכמה מוצרי עור שיצרו היהודים עבור הרומאים
שלוש עדויות חז”ליות מעידות לעניות דעתי על דבר הייצור עבור הצבא הרומי והפקידות הרומית בארץ. ראשית – “הסנדל המסומר”, הוא, כך דומה, הסנדל הצבאי הרומי אשר בגינו אסרו חברי הסנהדרין לנעול אותו בשבת. מקור האיסור יצר ויכוח בין חוקרים, כשהיו שגרסו כי מקור האיסור פשוט אינו ברור ועל כן תלו אותו חכמים בהלכות שבת ואולי כי לא רצו פשוט להסביר את טעם האיסור. היו שראו בכך טעם חברתי או אף רגשי, בשל זיקת מיתוס “הסנדל המסומר” למרידת היהודים ברומאים, כשבתקופת מריד בן כוסבה (בר כוכבא) התחבאו יהודים באחת המערות וחששו כי אחד מהם הסגיר את סוד התחבאותם לרומאים, וזאת בשל העובדה שהבחינו כי התהפך כיוון סנדליו בפתח המערה, וכתוצאה מכך מיהרו להימלט. המהומה שנגרמה הביאה לבריחה מבוהלת וקטלנית נוראה. בכל מקרה מדובר ב”סנדל המסומר”. היו שגרסו כי טעם האיסור היה בטחוני, כשבימי רדיפות וגזירות אפשר היה להבחין, הודות לאיסור, אם הקרבים הינם חיילי הצבא הרומי ואם לאו. ואולי, לטעמי, “הסנדל המסומר” אינו אלא המינעל הצבאי, מעין caliga, שעשוהו בורסקאים יהודים עבור הצבא הרומי, כמו גם כלי נשק ערב מרד כן כוסבה (132-128 לספ’ לערך, כשדעת החכמים לא היה נוחה מכך ולפיכך קיימו את האיסור הנ”ל.
שנית – “הסנדל העמקי”, כזה שהופק בכפר עמאקו שליד עכו, וששם התירו לגדל את הבהמה הדקה, כמו גם במקומות אחרים, מיוחדים משהו.
שלישית – “דוסטא” או “רוסטא” הוא הסנדל הגס של האכרים ושמא נמשך שמו מהלטינית – rusticus, היינו כפרי.
רביעית – הטרמינים השונים הכרוכים בשירות לצבא מטעם הבורסקי כגון “תיק הפיגיון” (נדן), “תיק הסיף”, “תיק המכין”, “בית החיצים” (אשפת חיצים), “בית הפגושות” לחיצים רחבים, חיפוי נאלה, הקשת והרומח ועוד.
עבודתו של הבורסקאי היתה כרוכה מטבע הדברים בזוהמה ובסירחון ןעל כן הורחקו בתי (מפעלי) הבורסקאים מן העיר חמישים אמה לפחות, כלומר קצת מעל 250 מ’, כמו גם, לדברי המשנה, הנבלות ובתי העלמין.
זאת ועוד, הריח שנדבק לבגדי הבורסי היה כה מצחין עד כי שימש עילה לתביעת גירושין מאשת העובד במלאכת העורות. ועד כדי כך שלעיתים כפו על הבורסי ממש את הגט. ומעיד התלמוד על מצב שבו לקוח נכנס “לחנותו של בורסי ואע”פ שלא מכר לו (הבורסי) ולא לקח ממנו, הוא יוצא וריח עצמו וריח בגדיומלוכלכים ואין ריחו זז ממנו כל היום” (אבות דרבי נתן ב’ יא).
ונסיים באמירה של התלמוד הבבלי בשם בר קפרא, בבחינת סגירת מעגל מראשית הפרק: “אי אפשר לעולם בלי בסם (כלומר מפיק בשמים) ובלא בורסי. אשרי מי שאומנותו בוסמי. אוי למי שאומנותו בורסי” (בבא בתרא טז עמ’ ב). אמירה בבחינת אנחת רווחה מזה ואנחת כאב מזה, כמו אמר: זו המציאות שהכרח בה ואין מוצא.
שלושה גורמים לפחות חברו יחדיו כדי להבהיר את התפתחות ענף העץ ופיתוחיו ואלו הם: התרחבות עידן הבניה הן בעיר והן בכפר, התגברות הצריכה מטעם הצבא הרומי בארץ והתפתחות המסחר ובעיקר זה הימי של סירות וספינות.
נכון שארץ ישראל ידעה נזקים רבים בתחום מלאכת הארץ בעיקר בשל הפגיעה בעצים בימי המרידות ברומאים. עיקר הפגיעה היתה ביהודה ומיעוטה בגליל. עם זאת ידעה זו פריחה למן מחצית המאה השניה לספ’ ואילך, ובדור אושא שלאחר שוך מרד בן כוסבה אנו שומעים כי “אין מוכרין להן (לנכרים) (עצים) במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ. רבי יהודה אומר: מוכר הוא על מנת לקוץ (כלומר לכרות או לקצוץ ענפים)” (משנת עבודה זרה א’ 8), והברייתא שבתלמוד הבבלי מטעימה בנידון: “תנו רבנן: מוכרין להן (לנכרים) אילן על מנת לקוץ, וקוצץ, דברי רבי יהודה” (עבודה זרה כ’ סוף עמ’ ב). כלומר מבצע את הפעולה). הנשיא רבן שמעון בן גמליאל מעיד כי “נוטעין אילן סרק בשביעית” (תלמוד ירושלמי שביעית פרק ד’ לה עמ’ ב’) בבחינת עבירה לכאורה, אלא שמדובר באילן סרק שנועד לניסוי מעניין בהקשר למלאכת עיבוד תוצרת העץ.
מפי רבי יהודה הנשיא אנו שומעים על נטיעת עצי ארז רבים באזור טבריה ורבי לוי מעיד כי התקשה מאוד, ובהפרזה – לא יכול היה לראות את אזור סדום מפאת גודש האילנות שניטעו שם, ובהקשר זה נאמר כי הללו שימשו לבניית סירות וספינות אשר שייטו בדרום נהר הירדן ואף בצפון ים המלח.
בכדי לגבות את הנ”ל נדגיש כי מהמחצית השניה של המאה השניה לספ’ ואילך אנו עדים לגידול וטיפוח עצי סרק וצמחי סרק מחד ועדויות בדבר נגרים אומנים וכלי מלאכתם כגון מעצד, אזמל, מפסלת ומקדח, דקור, מגרה, מסר-מסור, חוליץ ומכביש ומן המימצאים ניתן ללמוד על מוצרי הנגרות ושיטותיה בבחינת עדויות המצביעות על ידע טכני משובח. פרופ’ ידין מספר כי מהמימצאים הארכיאולוגיים ניתן ללמוד על טכניקת חיבור קרשים וקורות. נהוגות היו להערכתו בנידון שלוש שיטות: האחת – חיבור ביתדות. כלומר חיבור לוחות שטוחים זה על גבי זה במאוזן. השניה – שילוב שיניים. כלומר חיבור לוחות ניצבים זה לזה. השלישית – חיבור לשונות ונקבים. כלומר, חיבור קורות ניצבות. שיטות אלה מאוששות במקורות חז”ל.
מסורת בתלמוד הירושלמי מספרת על “חלילין של עבודה זרה אסור למוכרן (אבל) אם היו מעלין שכר למדינה, אע”פ שעושין בהן צורך של עבודה זרה מותר למוכרן” (תלמוד ירושלמי עבודה זרה פרק ד’ מג עמ’ ד). ראשית – מכלל לאו למדים על הן. שנית – הנחיצות הכלכלית הביאה לליבליזציה בכל הכרוך בנושא עבודה זרה. שלישית – הדבר מלמד על יחסים בילאטראליים בין יהודים ונכרים באותה תקופה. רביעית – בכלל למדים על ייצור למען האוכלוסיה הנכרית בארץ. חמישית – פעל כאן המומנט הכלכלי של העלאת מסים לאימפריה הרומית, או לעיר המקומית. ששית – לפנינו עדות מעניינת על תשלום שניתן מאת בעלי המלאכה לרשות העיר המתירה להם נגד דמים אלה לשכור מקום (לנות או דוכן בשוק) כפי שהיה מקובל בפוליס היוונית וההלניסטית.
עם התפתחות המסחר הבינלאומי ונטילת היהודים חלק בו אנו עדים לבניית ספינות בבתי המלאכה הקרובים לערי הנמל כגון בים המלח (כפי שעולה למשל מפיענוח הפסיפס של מפת מידבא), שם נמצא הכופר כחומר איטום ובשפע, בימת כנרת (כגון בגדר ובמגדל צבעייא), בקיסריה, בדאר, ביפו, בעזה ועוד.
2 תגובות
צודק. טעות סופר, שהרי ממדי האמה הינם 56 ס”מ. תודה על התיקון
תיקון טעות: 50 אמה (של הרחקת הבורסקאי מן העיר) אינם 250 מ’ אלא כ-25 מ’. מסתבר שהרחקה זו מיועדת למנוע מצב של ריח רע קבוע בבתי העיר הסמוכים, אך לא מונעת הגעת ריח כשהרוח נעה בכיוון המתאים.