הפרק הרביעי בסדרה סוקר את מקומו של החתול בבתים בתקופת חז"ל, את התייחסותם אליו כטמא מצד אחד וכבעל תכונות ראויות לחיקוי מצד שני – ואת הצבעים שמעוררים ויכוחים עד ימינו
בסעיף זה כבר לא נעסוק ב"שונר", אם כי גם כשחז"ל מזכירים את החתול כחתול, עדיין אין ודאות ובוודאי שלא באסמכתא "ממוסמכת" שמדובר אכן בחתול ולא בשונר, שהרי לדאבוננו ספרות חז"ל אינה מתוארכת באופן מדעי, כרונולוגי, סכמטי ועובדתי. על כן, ועל כך "בוכה הנביא", לא נוכל, אמפירית כמובן, להציג תיארוך של תהליכים ברורים, ראשיתם כסופם, ובוודאי שלא בעניין המשכיותם, ועל כך חבל מאד.
עם זאת, נוכל לומר כמעט בוודאות כי אמוראי התלמוד, הירושלמי מזה והבבלי מזה, היו בדרך כלל בני הדור הראשון והשני לאמוראים, מה שניתן להניח שנוצרה מן המשכיות בהתייחסות כלפי השונר/החתול משלהי ימי המשנה, קרי, אם כי כמובן לא במדוייק, מהרבע השני של המאה השלישית לספ'.
בכל מקרה יצויין כאן, אם כי לא אניח ידי על האש בגיבוי ההנחה הבאה, שקיים מעין אישור למיעוט העדויות באופן יחסי בתקופה זו, כזו שעברה משברים קשים באימפריום הרומי, מה שמכונה במינוח ההיסטוריוגרפי, המשבר הגדול, המורכב משהו, באימפריום הרומי, ובכינויו "תקופת האנרכיה", כזו שתסתיים לקראת שלהי המאה השלישית לספ', ושמכותיה היו קשות וצורבות, בין השאר לעם ישראל, כמו גם לעמי הסביבה, בהיבטים הכלכליים, החברתיים ודומיהם. מצב זה השפיע ללא ספק על מצבם של החתולים באזור מגוריהם של היהודים דאז ובפרט על היחס כלפיהם.
ואולי לכך התכוונה הברייתא במסכת הוריות (י"ג עמ' ב) שמנתה חמישה דברים/מקדמים משהו הגורמים לו לאדם לשכוח את תלמודו ואחד מהם הוא "האוכל ממה שאכל החתול". ויודגש כאן ללא עוררין כי מדובר ב"חתול" ולא ב"שונר". ללמדנו דבר מה אחד או שניים לגבי התאקלמותו של החתול בבתים ממש. ברור שלפנינו התראה והזהרה קולינרית גרידא, אולי על רקע תיאבונו ותאוותו של החתול לצרוך דברי אוכל שהיו בבית, בדירה. התראה בריאותית-היגיינית זו מרמזת על נוכחותו של החתול בדירה ואולי על הטיפול ההומני של בני המשפחה בחיה זו. וכזו שהצריכה זמן לא מועט וכתוצאה מכך עשוי האדם למעט מלימודו האישי ומהתעסקותו בכלל בנושאי ההלכה, בתרגומם ובפרשנותם. הסכנה לבריאותו של האדם מוקצנת לנוכח החשש מ"לשכוח את תלמודו", ואולי ללמד בעקיפין שמדובר על תופעה והיא עצמה מעידה אלף עדים על נוכחותו של החתול בקרב האוכלוסיה היהודית.
עם זאת כללו חז"ל את החתול ברשימת המינים הטמאים, ובפסיקתא זוטרא (לקח טוב), ויקרא, פרשת שמיני, ל"א עמ' ב, מבוארת ההלכה על פי הכלל שנזכר בתורה – "כל הולך על כפיו" (ויקרא י"א 27). ושלא נתבלבל, פסיקה זו לא פסלה את "זכות" קיומו של החתול ושל נוכחותו בסביבת קיומם של בני האדם.
חז"ל זיהו תועלת, לפעמים רבה, בנוכחות החתול בבית, בקרבתו ובכלל בסביבה כגון הקטע בתלמוד הבבלי (שבת ק"י עמ' א) הטוען כי בשל העובדה שהחתול טורף נחשים, בכלל רמשים שונים, ניתן להשקותו במים שנתגלו מכיוון שארס הנחש אינו מזיק. ארס הנחש, יצויין משפיע במידה פחותה על קרישיות הדם של החתולים מאשר על קרישיות הדם בקרב בעלי חיים אחרים.
צניעותו של החתול היתה תכונה שחז"ל זיהו ואף התייחסו אליה בכובד ראש, כגון רבי יוחנן בר נפחא הטבריאני, מי שעמד מאחורי הצעד הראשוני לקראת חתימת התלמוד הארצישראלי. וכך טען כי "אלמלא ניתנה תורה, היינו למדין צניעות מהחתול" (תלמוד בבלי עירובין ק' עמ' ב). יש המפרשים זאת כתכונה שהחתול משמש באופן מוצנע בכלל ואחרים פרשו זאת כמנהגו של החתול הוא להטמין את צואתו. והסיבה האמיתית, הביולוגית והמחקרית, שרואה תופעה זו כתכונה חתולית משהו להתמודד מול החשש לחשיפת מיקומו של החתול בכלל, במעונו, ובסביבת מגוריו מול טורפים אחרים. כך או כך ניתן להציג את אמירתו המוצהרת של רבי יוחנן, מגדולי חכמי התלמוד, ובכלל בסנהדרין הארצישראלי, ממש כמהפכנית בדורו ובאילו שקדמו ואף מעבר לתקופתו. ואם קצת נפליג בכך ניתן לראות את עמדתו של רבי יוחנן המעלה בערכו המיוחד של החתול ובתכונותיו המופלאות, שהן שקולות במידה אליגורית לדברי תורה. ובכך, פשוט נשתהה נוכח אמירתו של רבי יוחנן, וזאת בבחינת אמירה כמעט מקודשת, חדשנית ומקורית לפני ולפנים. ועל כך יודגש בקטע הבא, אף הוא חסר תקדים.
בכל מקרה אמירתו הפסקנית של רבי יוחנן לגבי "צניעותו של החתול" ובהשוואה ובהקשר לא מבוטל לעניין מתן תורה, נראית לכאורה כזילות מחשבתי, הגותי, תורני, היסטורי יהודי, קרי, להעמיד את אירועי מתן תורה בהקשר ה"חתולי" משהו, נראה לכאורה כבלתי נתפס, כבלתי מקובל ואולי אף כ"חילול השם". אלא שמשפטו זה של רבי יוחנן, בהקשר המעין-מהפכני של תופעת ה"חתוליות" בבית היהודי ותוצאותיה, כפורצת דרך, כמהפכנית משהו, המורה על חשיבות נוכחותו של החתול בקרב המשפחה היהודית והממליצה מתוך כך להתמיד בעידוד נוכחותו בבית היהודי ולהמליץ בחום על כך. ובוודאי, כך להנחתי, מעבר לממדי הפרופורציה הנ"ל בזיקה שבין תורה והלכותיה לבין איפיונו הצניעותי של החתול, ניתן ללמוד מכך באופן שאינו משתמכ לשתי פנים עד כמה ייחסו חז"ל חשיבות לנוכחותו של החתול בבית מגוריו של האדם.
זאת ועוד, ולא ייקל הדבר בעינינו, שכאן כמו במקומות אחרים, אין מזכירים כלל את ה"שונר" ובמקומו מופיע ה"חתול", כשהמסקנות העולות ממשפט זה בהקשר לנוכחותו של החתול בבית היהודי מובנות וברורות.
זאת ועוד, אמירתו זו של רבי יוחנן ללא ספק קידמה את קבלת החתול לתחום הביתי ולסביבתו, ולא רק מן הטעם שחיה זו "מנקה את הבית" (ועל כך בהמשך) מרמשים ומייצורים מסוכנים בכלל. וכך למדנו ממסכת בבא קמא (פ' עמ' א) בהוראה כי "אין מגדלין בהמה דקה …" … כולל חתולים "שעשויים לנקר (=לנקות) את הבית ממיני שרצים למשל. האיסור מתייחס לאזור המדבריות, כנראה משום שהוא רווי בייצורים מסוכנים מתחום הזוחלים והשרצים. אמירה כזו היתה בבחינת עידוד לגידול חתולים בבתים.
בדיני קריאת שמע נאמר כי צואת החתול שווה בדינה לצואת האדם וצריך להרחיק ממנה בזמן שקוראים "קריאת שמע". בין הטעמים שניתנו לכך, הרי מצויינת תופעת גידול החתולים בבתים. ושוב, ההשוואה בזיקה בין האדם לחתול, ובמקרים הנ"ל, הינה ללא ספק מהפכנית משמע.
חתול לבן, חתול שחור בעולם החוץ יהודי
בפולקלור היהודי ישנם סיפורים שבהם החתול מגן על הבית ועל בני המשפחה מרוחות רעות או מכישופים, מה שעשוי היה להגביר את המודעות החיובית כלפי החתול ותיפקודו המעניין בביתה של המשפחה היהודית. ובנוסף ובהקשר זה – יצויין כי החתול נחשב לחיה בעלת אינטואיציה גבוהה שמסוגלת להרגיש את הנוכחות של רוחות או כוחות על טבעיים. ללמדנו דווקא שבפולקלור היהודי נמנעו בדרך כלל מלקשור בין צבע פרוות החתול לאופיו ולזיקה החיובית או השלילית כלפי התנהגותו וזיקתו לעולם כזה או אחר במיתולוגיה העל-טבעית.
ומכאן באופן טבעי נעבור ובקצרה על נושא צבעי פרוותו של החתול, ולפני הזיקה למקורות היהודיים נפזול לעבר מידע חוץ-יהודי ונפתח בעדויות, בתיאורים הקשורים לצבע פרוותו של החתול. ראשית נפנה לתיאורים הנוגעים לצבע פרוותו השחורה של החתול. ונראה כיצד לצבע זה יש קונוטציות הפוכות ממה שמקובל בקרב לא מעט אוכלוסיות ברחבי עולמנו.
בארה"ב למשל נוהגים לחגוג את יום החתול השחור ב 17.8 ובבריטניה ב- 27.10.
ישנן בנמצא תרבויות שם חתולים שחורים מביאים למזל טוב ויש מקומות שלהיפך. בריטניה, אירלנד ויפן מחשיבים את החתול השחור כמביא אהבה, פרנסה ומזל טוב. כנ"ל בגרמניה.
במיתולוגיה הקלטית מוכרת דמות החתול המקושר לגניבת נשמות ולכישוף ובעיקר בהיילנדס של סקוטלנד.בארה"ב למשל נוהגים לחגוג את יום החתול השחור ב 17.8 ובבריטניה ב- 27.10.
החתול השחור הוא אחד מסמלי ליל כל הקדושים, ההאלואין האמריקאי ודמותו מעטרת קישוטים שונים לחג.
ומאידך, החתול השחור הוא החבר הטוב ביותר של הימאי. בכל ספינה בריטית היו חתולים שחורים גם כדי שילכדו עכברים.
בישראל לעומת זאת קשה היום יותר למצוא בית מאמץ לחתול שחור – וזאת על יסוד ועל רקע אמונות טפלות ותפלות ותיקות.
ביפן יש בית קפה המוקדש לחתולים שחורים ובבירת צרפת בפריז מתהדר לו עד היום קפה מיוחד- cafe de chats – המקושט כולו, ממסד עד טפחות בצילומי חתולים ובציוריהם , שלא לדבר על ריבוי החתולים, ממינים שונים הממלאים כל פינה בו, בבית הקפה. וקשה לי שלא להיזכר ולהזכיר את השיר היווני To G(k)rizo Gati = "החתול האפור" בביצועה האגדי של הזמרת היווניה אליקי (Aliki( וויקלאקי בשנת 1957 בקצב הצ'ה צ'ה צ'ה. במהלך השיר, יצויין, הופיעו המילים Miau Miau Gatula היינו חתלתולה. השיר זכה לתפוצה עולמית ו"עגן" במצעדי הפזמונים העולמיים במשך כמה חודשים. ואגב אורחא, אליקי ביקרה בארצנו ונפגשה עם חיילי צה"ל ובמיוחד עם חיילי הצי הישראלי.
מאידך חתולים שחורים קשורים היו זה מכבר למסתורין ולשטניות וליד כל מכשפה מוצאים חתול שחור. וברור שהדבר קשור לאווירה הלילית, המסתורית והמתעתעת משהו בזיקה לשעות החשיכה.
כלומר, לאור העדויות הנ"ל, מודרניות כקדומות, ניתן לתלות בצבע פרוותו של החתול "הוכחות" לשטניותו מזה ולייחודו החיובי מזה.
נבוכים? כלל וכלל לא, שהרי אין להתווכח בעניין הגיוניות ה"שחורים" מול ה"לבנים", שהרי אלו צודקים ואף אלו צודקים.
ומה לגבי הצבע הפרוותי הבהיר, הלבן של החתול? ובכן, המלך המצרי הקדום אוסורקון ה-22 החזיק חתול לבן בתוך מקדש מיוחד וייחס לו כוחות שמיימיים-על-טבעיים. מפליא ומדהים אולי יחסית לתיאורים הנ"ל הינה העובדה שבתקופה העתיקה הזו עבדו לחתול הלבן בתור אל וייחסו לו תכונות של טוהר, מזל טוב ונשגבות. האלים החתוליים היו שווים לשמש, לירח ולאדמה והעונש על הריגת חתול במצרים הקדומה היה מוות.
נפנה איפוא לטקסט המרכזי, המעניין והכמעט יחיד המתייחס לצבע פרוותו של החתול ולמשתמע מכך.
בתלמוד הבבלי במסכת בבא קמא פ' ע"ב אנו מצטטים: "רבי שמעון בן אלעזר אומר : מגדלין כלבים כופרין (כלבי ציד) וחתולין וקופין וחולדות סנאים מפני שעשויים לנקות את הבית. הרי שמותר לגדל חתול? ומשיבים – לא קשיא (אין זה קשה) – (זה) דברי רבי שמעון שאמר שמותר – נאמרו באוכמא (קמץ, קמץ וכ' דגושה) (בחתול שחור) הא (זה) דברי רב שאמר שאסור נאמרו בחיוורא (בחתול לבן) ומקשים על כך : והוא (והרי) באותו מעשה של רב, אוכמא הזה (חתול שחור היה). ומשיבים: התם אוכמא בר חיוור הוו (שם החתול השחור היה בנו של חתול לבן) ומקשין: והא מבעיא בעיא ליה (והרי דבר זה נסתפק לו לרבינא, דבעי (ששאל) רבינא: אוכמא בר חיוורא מהו (חתול שחור בן ללבן, מה דינו?) ואם כך היה המקרה, מדוע היה מסופק בדבר? ומסבירים: כי קמבעיא ליה (כאשר נסתפק לו) לרבינא היה זה באוכמא בר חיוורא בר אוכמא (בחתול שחור בן לבן בן שחור) ואילו המעשה שארע לפני רב באוכמא בר חיוורא בר חיוורא הזה (בחתול שחור בן לבן בן לבן היה).
נשמע מעט מפונטז או יותר. הגם שכך אילו מסקנות נוכל להעלות מקטע זה? ראשית – נוכחותו של החתול בביתם של דור האמוראים היתה מוכחת; שנית – חכמים מופלגים ואנשי ציבור ידועים עסקו, בין שאר הדברים, גם בנוכחות החתול בבית, ללמד על נפיצותו מסיבות ידועות שנידונו כאן; שלישית – ההתפלפלות סביב צבע פרוותו של החתול, שכאמור, ולא רק במסורת היהודית, עוררו לא מעט שאלות ובעיות, לעיתים מסיבות מאגיות; רביעית – נראה כאן ונדמה שחכמים התפלפלו באשר לצבע פרוותו של החתול הנידון, כשפסיקה מפורשת בנידון עלולה היתה לעורר בציבור היהודי לא מעט שאלות ולעיתים מביכות; חמישית – בצורה מעט גרוטסקית בקשו חז"ל למצוא בנידון, בין חתול שחור לחתול לבן, איזה שהיא פשרה, כזו שאפשרה לגדל הן את החתול שפרוותו לבנה לבין זה שפרוותו שחורה; ששית – כמעט מהעדר מקורות ומהעדר התייחסויות של חז"ל ופרשנויות שונות בזיקה לצבעי פרוותו של החתול, סימניה ומשמעויותיה, ניתן לומר לזכותם כי מה שעניין אותם הוא התנהגותו של החתול ולא בחינת זיקה כלשהי לצבע פרוותו, וזאת למרות שלו רצו היו יכולים לקשור תילי-תילים של פרשנויות "מפה ועד הודעה חדשה".
מתאם בין צבע החתול ומידת האגרסיביות שלו
ומה אומר המדע בנידון? וטרינרים מצאו שאגרסיביות של חתולים כנגד האדם עשויה לבוא במיתאם עם צבע פרוותם. מזה זמן רב היה מקובל שלחתולים בעלי פרווה לבנה או דמויות שיריון צב יש התנהגויות אנטי חברתיות. כמו כן הוכח כי בקרב החתולים הלבנים יש אחוז גבוה יותר של חרשות מאשר בשאר החתולים. פגם זה הוא גנטי וזה הוכח מדעית, ויתכן שחסרון השמיעה, שהוא אחד המרכיבים המשמעותיים במנגנון ההגנה של החתולים גרם להם להיות יותר אלימים ותוקפניים.
כמו כן, פרי מחקר שנעשה קבע כי נקבות בעלות צבע כתום-שחור-לבן (טריקולור) ואפור-לבן היו בדרך כלל תוקפניות יותר כלפי בני אדם. חתולים אפורים, שחורים, לבנים או מפוספסים היו רגועים יותר.
ובביתי, שלצד כלבים חיים גם חתולים, ומסתבר שהג'ינג'י מתאפיין בעצבנות ובתוקפנות לצד העצלות והטריקולורית אסרטיבית מזה ומתפנקת מזה.
מסקנה? בעיני המתבונן …
ולסיכום
סקרנו עד כה במספר קטן של פרקים את דמות החתול ביהדות במקורות הקדומים, המקרא, המשנה, התלמודים ופה ושם גם מדרשים. מסקנתנו היתה, כמצופה או שלא כמצופה, שכמעט לא מצאנו עדויות רבות, מוצקות וברורות מבחינת האמינות כדי שנוכל לתקוע כף ולומר שבידינו אינפורמציה בדוקה, מהימנה ואמינה לגבי החתול בשלבי "התפתחותו" השונים המשתקפים בספרות היהודית הקדומה.
בזמנו פרסמתי באתר "הידען" מאמר ארוך ורב פרטים על הכלב במקורות חז"ל, ועל אף אורכו ופרטיו בכלל, שהייתי יכול להוסיף עליהם עוד וכמה עמודים, נותרתי במחקרי האחרון על החתול, כמובן באופן יחסי די מיותם ומאוכזב במידה לא מעטה.
עם זאת, ועל אף בעייתיותם של המקורות המקראיים מזה והחז"ליים מזה שנידונו כאן, אוכל לומר כמעט בבטחה שנמצאו עקבות כמעט ברורים למדרך רגליו וכפותיו של החתול בשבילי הספרות הנידונה. ברור שלפנינו ועל כך הצגתי את הדברים מעין סרגל קדם-היסטורי והיסטורי לנוכחותו של החתול בחברה היהודית הקדומה, החל מן ה"איים" וה"ציים" בספרות המקראית, דרך ה"שונריות" של העידן הקדום שלאחריו, דרך המעין התפתחותית בין ה"שונר"/חתול הבר לבין החתול גרידא. התרשמתי שיחס חז"ל כלפי החתול, וכפי שתפס מקום מעניין בקרב הקהילה היהודית ואף במעונותיה, השתפר מאד והיה די מוערך. די בנידון להשוות את השונר" ב"חד גדיא", הטורף המבעית מעט אולי לבין החתול במקורות חז"ל המאוחרים יחסית.
ובמילת סיום בבחינת מין תפירה כרונולוגית, פונטית והיסטורית בכלל, אציין כי לצד ה "cafe de chats הצרפתי, עד היום, דהיינו "בית הקפה של החתולים", נתקלתי באתר עברי/יווני בשם "אי החתולים אשר ביוון" מאת רות צרפתי, ספר בהוצאת עם עובד, תש"מ, 1980, כשבין שורותיו נמצא בפרק ד' כי " … מימי לא ראיתי כל כך הרבה חתולים. משפחות-משפחות-משפחות הם רובצים על הטיילת ולאורך הרציף, חתולים אפורים, לבנים, שחורים, מפוספסים ומנומרים. המבוגרים מחממים פרוותם הרבה בשמש, עוצמים את עיניהם בשלווה ובחוסר דאגה, בעוד הצעירים טרודים במשחקי מחבואים וב"תופסת" (המרכאות הן שלי – י.ש.), רודפים אחר זנבות חבריהם בין רגלי השולחנות וכסאות בתי הקפה … חתולים אחדים יושבים דוממים על אבני המרצפת, כל חתול במשבצת שלו כמו על לוח שחמט. רבים מהם יושבים על השולחנות, בין קומקומים וספלי חרסינה, או מתרווחים בנחת בכסאות הקש כאורחים נכבדים …" ועוד כהנה וכהנה, כשהתאור מלווה בציורים מרשימים ורומנטיים בהתאם.
יצויין כי החתולים עבור היוונים הקדמונים היו למעשה סמלה של האלה ארטמיס, אלת הצייד והירח ולאור המיתולוגיה נוצרו החתולים מתוך כוונה ללעוג לאריה (מתוך "יוון עם אורית", יוני 2019).
עוד בנושא באתר הידען:
