עוינות מצטברת, היעדר בריתות וניצול היריבים בידי קורטס הפכו אימפריה חזקה לפגיעה; המאמר מציע לקח אזהרה למדיניות חוץ הנשענת על כפייה ופחד
קריסת האימפריה האצטקית במאה ה־16 אינה מוסברת רק בהבדלי טכנולוגיה או בכוח צבאי. לפי המאמר, שורש הכישלון היה פוליטי: שלטון שבנוי על כפייה ופחד צובר עם הזמן יותר מדי יריבים שממתינים לרגע חולשה. ברגע שהאימפריה נדרשת לסיוע ולבריתות, היא מגלה שההון המדיני נשחק – ולעיתים כבר מאוחר מדי לתקן. כך עולה ממחקר שפרסם ג'יי סילברסטיין מהמחלקה לכימיה וזיהוי פלילי באוניברסיטת נוטינגהם טרנט, במאמר שפרסם ב-The Conversation.
המחבר פותח באפיזודה מ־1520: שליחים אצטקים הגיעו אל צינצונצן, בירת ממלכת הטאראסקנים באזור שהוא כיום מדינת מיצ'ואקאן. הם נשאו אזהרה מטעם הקיסר Cuauhtémoc: זרים “משונים” – הספרדים – פלשו ומסכנים את האזור. השליחים ביקשו להיפגש עם השליט הטאראסקני, ה־Cazonci, המלך Zuanga, אך זה מת זמן קצר קודם לכן, ככל הנראה מאבעבועות שחורות שהביאו הספרדים. היחסים בין שתי המעצמות היו מתוחים זה שנים: מאז 1476 התחוללו עימותים בגבול המערבי, קרבות גדולים והקמת ביצורים. הטאראסקנים ראו באצטקים יריב מסוכן ורמאי המאיים על עצם קיומם. לכן, כשהשליחים הגיעו לבקש “קהל” אצל מלך שכבר איננו בחיים, הם הוקרבו – ולפי המסופר “זכו” להפגש איתו בעולם הבא. מבחינת המחבר, זו נקודת מפנה שממחישה כיצד מרירות מצטברת הופכת לאיבה פעילה.
כדי להסביר את המנגנון, המאמר נשען על הבחנה פילוסופית־מדינית בין “עוצמה” ל“כוח”. בהשראת Carl von Clausewitz והוגים נוספים, נטען כי “עוצמה” היא הון אידאולוגי ומדיני: שילוב של חוזק כלכלי, בריתות, והשפעה מוסרית ותדמיתית בזירה הבינלאומית. לעומת זאת, “כוח” הוא הפעלה ישירה של עוצמה צבאית כדי לכפות על אחרים רצון פוליטי. העוצמה יכולה להישמר לאורך זמן באמצעות שגשוג, קשרי ברית ולגיטימציה; הכוח, לעומת זאת, “נשרף” בשימוש, שואב משאבים ועלול לשחוק גם את הלכידות הפנימית וגם את ההשפעה החיצונית, במיוחד כאשר הוא נתפס כיהיר או אימפריאליסטי.
המחבר מזכיר כי האימפריה האצטקית הוקמה ב־1428 כברית משולשת בין שלוש ערי־מדינה: טנוצ'טיטלן, טקסקוקו ו־טלאקופאן. בפועל, טנוצ'טיטלן נעשתה הדומיננטית. שיטת השליטה שילבה מסעות מלחמה עונתיים עם מערך של הפגנת כוח טקסית, איום, גביית מסים/מחוות ותפיסת עליונות אתנית. במילים אחרות, זה היה שלטון שמושתת על כפייה, ושלטון בכפייה מייצר לאורך זמן אוכלוסיות כבושות ואויבים שמחפשים הזדמנות להפוך את היוצרות.
כאן נכנס Hernán Cortés לתמונה. לפי המאמר, הוא ניצל את העוינות כלפי האצטקים כדי לבנות קואליציה: הוא כרת ברית עם טלאקסקלה ועם קבוצות נוספות שהיו בעבר כפופות לאצטקים, וחיזק את כוחו הספרדי המצומצם באלפי לוחמים ילידים. הכוח המשותף הזה צר על טנוצ'טיטלן. אל מול המצור נותר לאצטקים מוצא מדיני אחד: לשכנע את הטאראסקנים – המעצמה הגדולה האחרת במרכז מקסיקו – להצטרף אליהם. אבל ניסיונם הראשון הסתיים בהקרבת השליחים, ולכן הם ניסו שוב.
ב־1521 הגיעו שליחים אצטקים לצינצונצן פעם נוספת ונפגשו עם השליט החדש, Tangáxuan II. הם הביאו עמם “ראיות” לאיום הספרדי: כלי נשק מפלדה, קשת מוצלבת ושריון שנלקחו בשבי, כדי להמחיש מול מה הם מתמודדים. השליט הטאראסקני הקשיב ושלח משלחת בדיקה לגבול כדי לברר אם זו אמת או תרגיל הטעיה אצטקי. בדרכם הם פגשו קבוצה של Chichimecs, המתוארים כלוחמים למחצה־נוודים ששימשו לעיתים ככוח סיור בגבולות. כשנאמר להם שהמשלחת בדרכה לטנוצ'טיטלן כדי לבדוק את המצב, הם השיבו שהמשלחת מאחרת: זו כבר “עיר של מוות”, והם עצמם בדרכם להציע את שירותיהם לטאראסקנים. לפי המאמר, בשנה שלאחר מכן הטאראסקנים נכנעו לספרדים כממלכה משלמת מס; ובהמשך, ב־1530, השליט נשרף למוות בידי הספרדים שחיפשו היכן הסתיר זהב.
המאמר מציע מחשבה נגדית: אילו נשמרו בין הטאראסקנים לאצטקים יחסים מדיניים “רגילים”, ייתכן שהטאראסקנים היו בוחנים ברצינות רבה יותר את אזהרת השליחים הראשונים. המחבר מצייר תרחיש שבו במהלך המצור על טנוצ'טיטלן היו יורדים מההרים במערב עשרות אלפי לוחמים טאראסקנים – קשתים מיומנים – ומטה את מאזן הכוחות. בתנאים כאלה, נטען, לא ברור שכוחו של קורטס היה מצליח להכריע.
המסקנה ההיסטורית מנוסחת בחדות: הכישלון האצטקי לא נבע ממחסור באומץ או ביכולת צבאית. להפך, במאבק נגד הספרדים האצטקים הפגינו יכולת הסתגלות, למדו להתמודד עם סוסים ועם כלי שיט נושאי תותחים. הכשל היה אסטרטגי־מדיני: אימפריה שנשענת על כפייה ופחד נשארת בלי חברים ברגע שהיא פגיעה.
מכאן עובר המאמר לאנלוגיה עכשווית וממליץ לארצות הברית ללמוד מן הלקח. לטענת המחבר, מדיניות החוץ האמריקנית מאז 2025, עם כניסת Donald Trump לכהונתו השנייה, אימצה דפוסים של הפעלת עוצמה כופה לשם הישגים, יוקרה והדגשת “חריגוּת” אמריקנית. הדבר מתבטא, לפי הטקסט, באיומים או בהפעלת כוח מוגבלת כגון מכסים או תקיפות צבאיות ב־איראן, סוריה, ניגריה ו־ונצואלה. בה בעת, נטען שמדינות אחרות בוחנות מחדש את יעילות הלחץ הזה, וחלקן – בהן קולומביה, פנמה, מקסיקו ו־קנדה – אינן ממהרות להיענות לאיומים.
המאמר מוסיף כי ככל שהדרישות האמריקניות מקצינות – למשל הדרישה לגרינלנד – כך האיומים נתפסים כחסרי שיניים, בעוד מדינות נאט, לפי הטקסט, מחזקות את מחויבותן להסכמים ארוכי שנים ומצהירות שלא ייכנעו ללחץ. בתוך מסלול כזה, נטען, ארצות הברית עלולה להידחק מהפעלה של “עוצמה כופה” להפעלה של “כוח כופה” ממשי. אם המגמה תימשך, המחבר מזהיר מפני מדרון של עימותים צבאיים, עוינות אזורית, פגיעוּת מול צבאות אחרים, שיבושים כלכליים ואסונות סביבתיים – עד כדי מצב שבו המעצמה החזקה בעולם תיוותר חשופה וללא בעלי ברית.
עוד בנושא באתר הידען:
