בכנס החלל הבינלאומי ה־21 ע״ש אילן רמון, אסטרונאוט נאס״א תיאר את Artemis II כצעד המאויש הראשון סביב הירח, ואת Gateway כתחנת הביניים לעידן שאחרי תחנת החלל הבינלאומית
“קמפיין תוכנית ארטמיס נועד לא רק להחזיר בני אדם לירח, אלא ללמוד כיצד לחיות ולעבוד על עולם אחר – כצעד בדרך למאדים.” כך מציגה נאס״א את מטרת הקמפיין.
כך מסגר האסטרונאוט רנדי “קומראד” ברסניק (Randy “Komrade” Bresnik) את הרצאת המפתח שלו בכנס החלל הבינלאומי ה־21 ע״ש אילן רמון, שנערך ב־28-01-2026 באודיטוריום סמולארש באוניברסיטת תל אביב, תחת הכותרת: “Returning to the Moon: The Artemis Program and the Next Era of Human Exploration”. ברסניק, שממלא כיום תפקיד ניהולי במשרד האסטרונאוטים של נאס״א בתחום משימות “מעבר למסלול לווייני נמוך” (Beyond Low Earth Orbit), הציג את ארטמיס כקמפיין רב־שלבי: מבחני מערכת, טיסה מאוישת סביב הירח, נחיתה מאוישת, בניית תחנת ביניים במסלול ירחי – ואז הרחבת היכולות לעבר משימות עמוקות יותר. (uhcl.edu)
ארטמיס II: הטיסה המאוישת הראשונה סביב הירח
בלב ההרצאה עמדה תוכנית ארטמיס בשלב הקריטי הבא שלה: Artemis II – המשימה המאוישת הראשונה של הקמפיין, המתוכננת “לא מוקדם מ־06-02-2026”. על פי נאס״א, מדובר במשימה בת כ־10 ימים שבמהלכה חללית אוריון (Orion) תצא למסלול אליפטי גבוה סביב כדור הארץ, תבצע הזרקה למסלול ירחי, ותטוס במסלול “Hybrid Free Return” – תכנון שמאפשר חזרה לכדור הארץ גם בתרחישים מסוימים של שינויי תכנון/חריגות, תוך שימוש בדינמיקה הגרביטציונית של מערכת ארץ־ירח.
נאס״א מגדירה את צוות Artemis II כארבעה אסטרונאוטים: ריד וייזמן (Reid Wiseman), ויקטור גלובר (Victor Glover), כריסטינה קוך (Christina Koch), וג׳רמי הנסן (Jeremy Hansen) מסוכנות החלל הקנדית. במסגרת התדרוכים הרשמיים של המשימה מודגש גם ממד ה“טיסה הידנית” – תרגול שליטה במערכות חלל מאוישות מחוץ למסלול לווייני נמוך, עם דגש על ניווט, תקשורת, ותפעול חללית בסביבה שבה חלון הטעות קטן יותר והסיוע הקרקעי מוגבל יחסית.
ברסניק הציב את Artemis II כמשימת “בדיקת כשירות מערכתית” – לא רק חללית אחת, אלא מארג שלם: משגר SLS (Space Launch System), חללית אוריון, מערכות קרקע, תקשורת, ובקרת משימה – כהכנה לחלקים המורכבים יותר בהמשך הקמפיין. (NASA)
מהקפה סביב הירח לנחיתה: Artemis III ותחנת Gateway
בחלק השני, הדגיש ברסניק שהאתגר הגדול של תוכנית ארטמיס אינו “רק להגיע”, אלא לבנות רצף יכולות: נחיתה מאוישת, פעילות מדעית והנדסית ממושכת יותר, ותשתיות תומכות־משימות. במונחי תכנון נאס״א, Artemis III אמורה להיות המשימה שמחזירה בני אדם לפני הירח לראשונה מאז עידן אפולו, באמצעות מערכת נחיתה מאוישת שמספקת SpaceX – גרסה ירחית של Starship במסגרת Human Landing System. (NASA)
לאחר מכן מגיעה תחנת Gateway – תחנת חלל קטנה במסלול ירחי “Near-Rectilinear Halo Orbit (NRHO)”, שמתוכננת להקיף את הירח במחזור של בערך 6.5 ימים, להתקרב לכ־1,500 ק״מ מעל פני הירח בנקודת הקירבה, ולהתרחק עד כ־70,000 ק״מ בנקודת הריחוק. נאס״א מתארת את Artemis IV כצעד המפתח בהפיכת Gateway לפלטפורמה מבצעית – “כוריאוגרפיה” של שיגורים, עגינות והרכבות במסלול ירחי, כחלק מהמעבר לנוכחות אנושית בת־קיימא יותר סביב הירח ובקרבתו.
בהרצאה, זה הוצג לא כעוד יעד סמלי, אלא כארכיטקטורה: תחנת ביניים שמאפשרת גמישות תפעולית, “חניה” למשימות ירח, וניהול סיכונים טוב יותר – במיוחד כשנכנסים לשלב שבו משימות תלויות גם בשותפים מסחריים ובשרשראות אספקה מורכבות.
ההקשר הישראלי: שותפות, השראה ומסגרת פעולה
הבחירה להציג את ארטמיס דווקא בכנס ע״ש אילן רמון קיבלה גם מימד סמלי. נאס״א עצמה קישרה בעבר בין הכנס לבין שיתופי פעולה: ישראל חתמה על “הסכמי ארטמיס” (Artemis Accords) בטקס בתל אביב ב־26-01-2022, אירוע שנקשר במפורש להנצחת מורשתו של רמון ולשיתופי פעולה בינלאומיים בחלל. בתוך ההקשר הזה, הרצאתו של ברסניק הדגישה שארטמיס איננה תוכנית “אמריקנית בלבד”, אלא קמפיין שמוגדר מראש כשילוב של שותפים בינלאומיים ושותפים מסחריים – עם כל ההזדמנויות והמורכבויות שזה מייצר.
עוד בנושא באתר הידען:
