במקום נחיתה מאוישת ב־2027, ארטמיס 3 תהפוך למשימת ניסוי במסלול סביב כדור הארץ, בעוד שהנחיתה המאוישת הראשונה של התוכנית נדחית כעת לארטמיס 4 ב־2028
נאס״א הודיעה על שינוי מהותי בארכיטקטורת תוכנית ארטמיס: משימת Artemis III, שתוכננה להיות חזרת האדם האמריקני אל פני הירח, לא תבצע בסופו של דבר נחיתה ירחית. במקום זאת, המשימה, שמתוכננת כעת ל־2027, תשמש כטיסת ניסוי במסלול נמוך סביב כדור הארץ, לקראת Artemis IV, שמיועדת כעת להיות משימת הנחיתה המאוישת הראשונה של התוכנית ב־2028. בהודעה הרשמית נאמר כי נאס״א מוסיפה משימה ב־2027, שומרת על תצורת טיל אחידה יותר, ושואפת לאחר מכן לקצב של לפחות נחיתה אחת על פני הירח בכל שנה. (NASA)
לפי נאס״א, ארטמיס 3 החדשה תתמקד בבדיקת יכולות מבצעיות קריטיות במסלול נמוך סביב כדור הארץ. בין היתר מדובר במפגש ועגינה של חללית Orion עם אחת או שתיים מן הנחתות המסחריות של SpaceX ו־Blue Origin, בדיקות של מערכות החיים, התקשורת וההנעה, וכן ניסויים בחליפות החלל החדשות xEVA. מבחינת הסוכנות, זהו מעבר מגישת “לקפוץ ישר לנחיתה” לגישה מדורגת יותר, שמפרקת את הסיכון למספר טיסות במקום לדחוס הישגים ראשוניים רבים למשימה אחת.
הרקע לשינוי הוא דוח חריף יחסית של Aerospace Safety Advisory Panel של נאס״א. הפאנל קבע כי כפי שארטמיס 3 תוכננה עד כה, היא נושאת רמת סיכון גבוהה, משום שהיא תלויה בשורה ארוכה של יעדים שכולם “פעם ראשונה”: תלות מלאה ב־Human Landing System, צורך בכ־15 שיגורי תדלוק, תדלוק קריוגני בחלל, הדגמת נחיתה בלתי מאוישת ועלייה חזרה ממסלול הירח, עגינה בין הנחתת ל־Orion, שימוש ראשון בחליפות חלל חדשות ונחיתה מאוישת ראשונה בקוטב הדרומי של הירח. הפאנל קבע במפורש כי ארטמיס 3, בתצורתה המקורית, היא משימה “בסיכון גבוה”, והמליץ לנאס״א לאזן מחדש את מטרותיה.
השינוי נוגע ישירות גם ל־Starship של SpaceX. נאס״א בחרה בגרסת הנחתת של Starship עבור משימות ארטמיס 3 ו־4, בעוד Blue Moon של Blue Origin מיועדת לארטמיס 5. לפני שנאס״א תאשר לאחת מהנחתות לשאת אסטרונאוטים אל פני הירח, עליהן להוכיח תדלוק ואחסון דלקים קריוגניים בחלל, מפגש ועגינה עם Orion, נחיתה בלתי מאוישת על הירח ועלייה מוצלחת חזרה למסלול. במובן הזה, ארטמיס 3 הופכת כעת לשלב מבחן שייתן לנאס״א ולספקיות המסחריות מרחב בטוח יותר להוכיח את הטכנולוגיות הללו לפני ניסיון נחיתה מאויש.
במקביל, נאס״א מנסה לייצב גם את רכיב השיגור הכבד של התוכנית, SLS. הסוכנות הודיעה כי היא רוצה לעבור לתצורה אחידה יותר של SLS ו־Orion, במקום להמשיך לשינויים גדולים בין משימה למשימה. לפי ההודעה הרשמית, המטרה היא להאיץ את קצב הטיסות, להפחית מורכבות תעשייתית ולשמור טוב יותר על כשירות הנדסית ומבצעית. ב־Space.com דווח כי ג׳ארד אייזקמן, מנהל נאס״א, אף דיבר בתדרוך על שאיפה לקצר את פערי הזמן בין שיגורים מ”פעם בשלוש שנים” לכיוון של אחת לעשרה חודשים, כחלק מחזרה לגישה מדורגת יותר, בהשראת ימי אפולו.
הטלטלה האסטרטגית הזו מגיעה בזמן רגיש במיוחד, משום שמשימת Artemis II עצמה עדיין מתעכבת. טיל ה־SLS והחללית Orion הוחזרו ב־25 בפברואר לבניין ההרכבה בקנדי, לאחר תקלה בזרימת הליום לשלב העליון ICPS. נאס״א דיווחה כי המהנדסים צמצמו את מקור התקלה לשני רכיבים אפשריים — אטם בממשק ניתוק מהיר ושסתום חד־כיווני — וכי במקביל מבוצעות גם החלפות סוללות ובדיקות נוספות. לפי נאס״א, אם העבודות יתקדמו כשורה, עדיין ניתן לשוב אל כן השיגור בזמן לחלונות שיגור באפריל.
בשורה התחתונה, נאס״א לא מוותרת על הירח, אלא מודה בפועל שהמסלול המקורי היה אגרסיבי מדי. במקום להעמיס על ארטמיס 3 כמעט כל “פעם ראשונה” אפשרית במשימה אחת, הסוכנות בוחרת כעת בנתיב שמרני יותר: קודם להוכיח במסלול נמוך שהמערכת כולה עובדת, ורק אחר כך לשלוח אסטרונאוטים אל פני הירח. עבור SpaceX, Blue Origin ותעשיית החלל כולה, זהו עיכוב מסוים בלוח הזמנים — אבל גם מסר ברור של נאס״א: בטיחות ואמינות קודמות למהירות.
עוד בנושא באתר הידען:
