תעשיית הטכנולוגיה האמריקנית אוהבת לספר על יזמים שפעלו במוסכים למרות הממשלה. אלא שעמק הסיליקון צמח מהזמנות צבאיות, ממרוץ החלל, ממענקים לאוניברסיטת סטנפורד, ממדיניות הגירה ומסיוע ממשלתי לתעשיית השבבים – וגם לאחר שהתעשר, לא חדל להישען על המדינה
אמריקה במבחנה | פרק 5 מתוך 8
כתבה זו היא חלק מסדרת „אמריקה במבחנה” לציון 250 שנה לארצות הברית, הבוחנת כיצד נבנתה המעצמה המדעית והטכנולוגית הגדולה בעולם ואת היחסים בין מדע, מדינה, תעשייה ודמוקרטיה.
לפרק הקודם: ממפעל ההמצאות של אדיסון לכלכלת הסטארט־אפים – מי יגשר בין המדע לתעשייה? | לכל פרקי הסדרה
בפרק הקודם בסדרת „אמריקה במבחנה” ראינו כיצד מעבדות המחקר של חברות כמו AT&T, IBM, ג׳נרל אלקטריק ודופונט גישרו במשך עשרות שנים בין המדע לבין הייצור התעשייתי. מאז שנות השמונים עבר חלק גדול מן התפקיד הזה לאוניברסיטאות ולחברות הזנק.
אולם מערכת הסטארט־אפים לא צמחה בחלל ריק. מאחורי הסיפור המוכר על יזמים צעירים, מוסכים, הון סיכון ומחשבים אישיים נמצאת מערכת ציבורית אדירה. הצבא האמריקני היה לקוח מוקדם של האלקטרוניקה החדשה; מרוץ החלל יצר שוק לשבבים שעדיין היו יקרים מכדי להשתלב במוצרים אזרחיים; הממשל מימן את האוניברסיטאות שהכשירו את המהנדסים; ומדיניות ההגירה אפשרה למדענים וליזמים מרחבי העולם להצטרף למערכת.
במילים אחרות, המדינה שבנתה את עמק הסיליקון עשתה זאת לעיתים בעקיפין, באופן שאפשר ליזמים להאמין כי הצלחתם נוצרה רק בזכות השוק הפרטי.
המהפכה שהוצגה כמרד בממסד
מעטים המקומות שאימצו בהתלהבות רבה כל כך את דימוי המהפכה כמו עמק הסיליקון. חברות מחשבים הציגו את המחשב האישי ככלי שישחרר את האדם מן המוסדות הגדולים, מן הביורוקרטיה ומן המחשבים המרכזיים שהיו בשליטת ממשלות ותאגידים.
בסוף שנות השבעים כבר הוצגו מחשבים אישיים כאמצעי לפתוח במהפכה פרטית. פרסומות מוקדמות של אפל השתמשו בדמויותיהם של בנג׳מין פרנקלין ותומס ג׳פרסון כדי להציג את המחשב כמימוש חדש של העצמאות האמריקנית: כלי שיאפשר לאדם יחיד לחשוב, ליצור ולפעול בלי להזדקק למוסדות חזקים.
לדימוי הזה היה בסיס מסוים. תעשיית המחשבים האישיים אכן משכה יזמים שלא התאימו לתרבות העסקית השמרנית של התאגידים הגדולים. אנשי תרבות הנגד של שנות השישים ראו במחשבים כלים לביטוי עצמי, לשיתוף מידע ולשחרור אישי. משקיעים ויזמים יצרו תרבות עסקית שאפשרה לאנשים חריגים, עקשנים ולעיתים אקסצנטריים לנסות רעיונות שחברות מבוססות דחו.
אבל ההיסטוריונית מרגרט או׳מארה מזכירה במאמר ב־Science כי התעשייה המרדנית הזאת הייתה גם תוצר של הממסד שנגדו טענה שהיא מתקוממת.
לפני המוסכים היו חוזים צבאיים
בשנות החמישים עדיין לא כיסה אזור מפרץ סן פרנסיסקו רצף של בנייני משרדים, מרכזי נתונים ומפעלי שבבים. חלק גדול מעמק סנטה קלרה היה מכוסה במטעים, והאזור היה מוכר בעיקר בזכות החקלאות שלו.
תעשיית האלקטרוניקה שצמחה בין המטעים לא הסתמכה בתחילה על ביקוש של צרכנים למחשבים ביתיים. הלקוחות החשובים ביותר היו גופי הביטחון של ארצות הברית. הצבא נזקק למערכות מכ"ם, תקשורת, ניווט, הנחיית טילים וציוד אלקטרוני שיהיה קטן, קל, מהיר ואמין.
הזמנות ביטחוניות העניקו לחברות שוק עוד לפני שנוצר שוק אזרחי רחב. המדינה הייתה מוכנה לשלם עבור טכנולוגיות חדשות שעדיין היו יקרות ולא בשלות, משום שהערך הצבאי שלהן היה חשוב יותר ממחירן.
כך קיבלו חברות אפשרות ללמוד כיצד לייצר רכיבים מתקדמים, לשפר את אמינותם, להקטין אותם ולהוזיל אותם. כאשר המחיר ירד והייצור השתפר, אותם רכיבים יכלו לעבור גם למחשבים, למערכות תקשורת ולמוצרים אזרחיים.
או׳מארה טוענת כי תעשיית האלקטרוניקה שצמחה בחצי האי של סן פרנסיסקו בשנות החמישים הייתה חייבת את עצם קיומה במידה רבה להוצאות הצבאיות האמריקניות.
מרוץ החלל יצר שוק לשבב
המעגל המשולב נחשב כיום לרכיב מובן מאליו. מיליארדי טרנזיסטורים נדחסים לשבבים שמופיעים בטלפונים, במכוניות, במכשירים רפואיים ובמרכזי נתונים. בראשית שנות השישים, לעומת זאת, השבבים היו טכנולוגיה חדשה, יקרה ומסוכנת מבחינה עסקית.
חברות מסחריות לא מיהרו לשלם מחיר גבוה עבור רכיב שעדיין לא הוכיח את עצמו. הצבא ותוכנית החלל היו שונים: הם נזקקו לאלקטרוניקה שתתפוס פחות מקום, תשקול פחות ותצרוך פחות חשמל.
מרוץ החלל של שנות השישים יצר אפוא שוק ממשי לשבבי הסיליקון שהעניקו לעמק את שמו. תוכניות חלל וטילים סיפקו הזמנות גדולות, והמימון הציבורי עזר ליצרנים לשפר את תהליכי הייצור ולהוריד את העלויות.
לא המדינה תכננה לבדה את כל השבבים, ולא כל חברה באזור חיה מחוזים ממשלתיים. החידוש נוצר מתוך יחסי גומלין: חוקרים ומהנדסים פיתחו רכיבים, חברות למדו לייצרם, והממשלה יצרה ביקוש מוקדם שאפשר לטכנולוגיה לשרוד את התקופה שבה השוק האזרחי עדיין לא היה מסוגל לקיימה.
הממשלה לא רק „בחרה מנצחים”. היא סייעה ליצור שוק שבו בכלל היה אפשר להתחרות.
סטנפורד לא הפכה למעצמה לבדה
גם אוניברסיטת סטנפורד ממלאת תפקיד מרכזי במיתולוגיה של עמק הסיליקון. היא מתוארת כמקום שבו נפגשו חוקרים, יזמים ומשקיעים וכמוקד שממנו יצאו חברות וטכנולוגיות.
אך גם עלייתה של סטנפורד לא הייתה רק תוצאה של רוח יזמית. מענקי ממשלה ותקציבי מחקר חיזקו את תוכניות ההנדסה שלה והפכו אותה לאוניברסיטת מחקר בעלת השפעה לאומית.
המימון אפשר להקים מעבדות, לרכוש ציוד, להכשיר תלמידי מחקר ולמשוך אנשי סגל. הסטודנטים והחוקרים לא נשארו בתוך הקמפוס: הם עברו לחברות, הקימו חברות חדשות ושמרו על קשרים עם האוניברסיטה.
כך נוצר מעגל המזין את עצמו. הממשלה מימנה מחקר והכשרת כוח אדם; האוניברסיטה יצרה ידע ומהנדסים; החברות קלטו אותם והפכו את הידע לטכנולוגיה; הצלחת החברות משכה משקיעים וכישרונות נוספים לאזור.
ההבדל בין השקעה באוניברסיטה לבין סובסידיה ישירה לחברה חשוב. רוב הכסף הציבורי לא נמסר ליזמים כפרס על הצלחתם העתידית. הוא הושקע בתשתית שהייתה זמינה לקהילה רחבה של חוקרים, תלמידים וחברות – ורק לאחר שנים התברר אילו מיזמים יפיקו ממנה את התועלת הגדולה ביותר.
גם ההגירה הייתה מדיניות חדשנות
עמק הסיליקון אינו רק תוצר של כסף וטכנולוגיה. הוא נבנה גם מאנשים שהגיעו לארצות הברית ממדינות אחרות.
תוכניות לקליטת פליטים, מדיניות הגירה ומסלולים לסטודנטים זרים משכו לאוניברסיטאות ולחברות מדענים, מהנדסים ויזמים. חלקם נשארו בארצות הברית לאחר לימודיהם, הקימו חברות או ניהלו תאגידי טכנולוגיה.
לכן ההגירה לא הייתה רק סוגיה הומניטרית או דמוגרפית. בפועל היא הייתה מרכיב של מדיניות מדעית ותעשייתית, גם כאשר לא הוגדרה כך.
תעשיית הטכנולוגיה נהנתה מן היכולת לבחור עובדים מתוך מאגר כישרונות עולמי. האוניברסיטאות האמריקניות שימשו נקודת כניסה: הן הכשירו חוקרים ומהנדסים, חיברו אותם לרשתות מקצועיות ואפשרו להם לעבור מן המעבדה אל התעשייה.
הסיפור על יזם שהגיע לאמריקה והקים חברה מצליחה נראה כהוכחה לכוחו של היחיד. אך גם הוא נשען על אשרות לימודים ועבודה, מוסדות מחקר, מדיניות קליטה ושוק שמומן בחלקו באמצעות המדינה.
הכסף הציבורי עבר במסלול עקיף
הרתיעה האמריקנית מממשלה גדולה השפיעה על הדרך שבה נבנתה מערכת המדע והטכנולוגיה לאחר מלחמת העולם השנייה.
במקום להקים תעשיית אלקטרוניקה ממשלתית אחת, רוב הכסף הועבר בעקיפין: לאוניברסיטאות ציבוריות ופרטיות, לקבלני ביטחון ולחברות צעירות שפיתחו רכיבים שעדיין לא היה להם שוק מסחרי יציב.
המבנה הזה היה יעיל, אך גם טשטש את תפקידה של המדינה. העובדים הועסקו בחברה פרטית, הפטנטים נרשמו לעיתים על שם החברה, והמוצר נשא את הסמל המסחרי שלה. התקציב הציבורי נותר ברקע.
כאשר חברה הצליחה, מנהליה ומשקיעיה יכלו לייחס את ההצלחה ליזמות, לכישרון ולנטילת סיכונים – ובצדק. אולם קל היה לשכוח שהסיכון הפרטי נלקח בתוך מערכת שבה המדינה כבר מימנה את המחקר, הכשירה את העובדים ולעיתים התחייבה להיות הלקוח הראשון.
המדינה לא החליפה את היזם. היא יצרה את התנאים שבהם היזם היה יכול לפעול.
המרד בממסד לא ניתק את הקשר לוושינגטון
בשנות השישים התקוממו צעירים רבים נגד הממסד הצבאי־תעשייתי. הם מחו נגד מלחמת וייטנאם, הסתייגו מעבודה עבור תעשיות ביטחוניות ודחו את מסלול הקריירה של דור הוריהם.
חלק מן התרבות שממנה צמחו המחשבים האישיים ביקשה להפוך את המחשב מכלי של צבא ותאגידים לכלי בידי האדם הפרטי. אולם גם כאשר השפה השתנתה, הקשרים בין עמק הסיליקון לבין וושינגטון לא נעלמו.
בשנות השבעים פעלו משקיעי הון סיכון להורדת המס על רווחי הון. בשנות השמונים זכו יצרני השבבים להגנה מסחרית מול מתחרים מחוץ לארצות הברית. בשנות התשעים שכנעו יזמי האינטרנט את הממשל ואת הקונגרס כי יש לאפשר לפלטפורמות המקוונות לפקח במידה רבה על עצמן.
כלומר, עמק הסיליקון לא הסתפק בבקשה שהממשלה תניח לו לנפשו. הוא פעל כדי שהממשלה תעצב את המסים, המסחר והרגולציה באופן שיתאים למודל העסקי שלו.
פחות ממשלה – בתנאי שהיא מסייעת לנו
כאן נחשפת הסתירה המרכזית. תעשיית הטכנולוגיה נוטה להציג את עצמה כתוצר של שוק חופשי, תחרות ויוזמה פרטית. אך לאורך ההיסטוריה היא פנתה לממשלה כאשר נזקקה ללקוח ראשון, להגנה מפני יבוא, להקלות מס, להגנה על קניין רוחני או למסגרת רגולטורית נוחה.
אין בכך בהכרח פסול. חברות ותעשיות רבות פועלות להשפיע על מדיניות ציבורית. הבעיה מתעוררת כאשר ההטבות והתשתיות הציבוריות נעלמות מן הסיפור, ואילו ההצלחה מוצגת כראיה לכך שהמדינה כלל אינה נחוצה.
כך נוצר מיתוס שלפיו עמק הסיליקון הצליח למרות הממשלה ולא בזכות חלק מן הדברים שעשתה.
המיתוס הזה משפיע גם על המדיניות. כאשר מנהלי חברות מאמינים שהשוק לבדו יצר את המערכת, הם עשויים לראות בתקציבי מחקר, באוניברסיטאות ציבוריות ובסוכנויות ממשלתיות נטל מיותר – אף שאלה בדיוק המוסדות שסיפקו את הידע, העובדים והשוק שעליהם נבנו החברות.
מיליארדרים שממשיכים להציג את עצמם כאנדרדוגים
או׳מארה משתמשת בהיסטוריה כדי להסביר תופעה עכשווית: כמה ממנהיגי תעשיית הטכנולוגיה, גם לאחר שצברו עושר והשפעה עצומים, ממשיכים להציג את עצמם כמורדים הנאבקים בממסד.
הדימוי מתאים לימים שבהם חברה צעירה ניסתה להתחרות בתאגיד תקשורת או ביצרן מחשבים גדול. הוא מתאים פחות לחברות השולטות בתשתיות תקשורת, בענן, בפרסום, במידע ובמערכות בינה מלאכותית המשפיעות על מיליארדי בני אדם.
לפי או׳מארה, המיתולוגיה המהפכנית עוזרת להבין מדוע מיליארדרים טכנולוגיים יכולים לתאר את עצמם כלוחמי חירות, ובמקביל לעמוד מן הצד כאשר תקציבי מחקר וסוכנויות פדרליות נחלשים. הם רואים את הצלחתם כתוצר אישי, ולא כתוצאה של מערכת ציבורית־פרטית שנבנתה לאורך דורות.
אין פירוש הדבר שכל יזם חייב לתמוך בכל סוכנות ממשלתית או בכל תקציב. אך מי שנהנה מן המערכת צריך לפחות להכיר בכך שהחדשנות אינה מתחילה ביום הקמת החברה.
גם מהפכת הבינה המלאכותית זקוקה למדינה
בעידן הבינה המלאכותית חוזרת אותה שאלה. חברות פרטיות מפתחות מודלים ומוצרים במהירות, אך התשתית שמתחתיהן כוללת עשרות שנים של מחקר באוניברסיטאות, השקעה ציבורית במדעי המחשב, הכשרת חוקרים, ייצור שבבים, רשתות תקשורת ואנרגיה.
גם חברה עשירה אינה יכולה לבדה להכשיר את כל המדענים, להקים את כל תשתית החשמל, להגן על שרשראות האספקה ולממן כל מחקר בסיסי שתוצאותיו אינן צפויות.
המלחמה הקרה הסתיימה, אך אבני הבניין לא השתנו: מוסדות, טכנולוגיה ואנשים. השאלה היא אם ארצות הברית תמשיך להשקיע בהם, או תניח שהחברות שכבר צמחו יוכלו לייצר בעצמן את הקרקע שעליה יעמוד הדור הבא.
הצלחת עמק הסיליקון אינה הוכחה שהמדינה אינה נחוצה. היא אחת ההוכחות החזקות ביותר לכך שהשקעה ציבורית חכמה יכולה ליצור תעשיות שהממשלה עצמה לא הייתה מסוגלת לתכנן מראש.
לא לבחור בין הממשלה ליזם
הלקח אינו שממשלות טובות יותר בהמצאה מחברות, או שכל הצלחה של עמק הסיליקון שייכת למשלמי המסים. יזמים נטלו סיכונים, מהנדסים פתרו בעיות, משקיעים מימנו רעיונות וחברות בנו מוצרים ששינו את העולם.
אבל גם הסיפור ההפוך – שלפיו הממשלה רק הפריעה – אינו נכון.
המודל האמריקני הצליח דווקא משום שחילק את העבודה. הממשלה מימנה מחקר ותשתיות, האוניברסיטאות ייצרו ידע והכשירו אנשים, חברות צעירות ניסו רעיונות, משקיעים נטלו סיכונים ותאגידים בנו שווקים עולמיים.
הבעיה אינה עצם השותפות, אלא חוסר הנכונות להודות בקיומה. כאשר השותפות נשכחת, קל לקצץ במרכיבים הציבוריים שלה מתוך הנחה שהחדשנות תימשך מעצמה.
עמק הסיליקון צמח מתוך מטעים, אך לא מתוך אדמה בתולית. מתחת למוסכים, למעבדות ולמפעלי השבבים הייתה תשתית של מדיניות ציבורית. המהפכה הייתה אמיתית – אך המדינה עזרה לבנות את הבמה שעליה התרחשה.
למאמר המדעי: פתיחת המאמר המדעי
עוד בנושא באתר הידען
- שלוש המהפכות של רוברט נויס מפיירצ׳יילד והמצאת המעגל המשולב, דרך הקמת אינטל, ועד תרבות הניהול הפתוחה שנעשתה אחד מסימני ההיכר של עמק הסיליקון.
- הלך לעולמו גורדון מור, ממייסדי אינטל ומנסח „חוק מור” — על המעבר משוקלי סמיקונדקטור לפיירצ׳יילד ולאינטל, ועל התפתחות תעשיית המוליכים למחצה שהעניקה לעמק הסיליקון את שמו.
- מבוא לתוכנית אפולו — על מרוץ החלל כמיזם לאומי רחב־היקף, ועל הצורך האמריקני במחשוב, אלקטרוניקה ומזעור שהאיץ את התפתחות התעשיות הטכנולוגיות.
- בין מזל״טים ערפדיים ורובוטים המזהים רגשות — סקירה של מודל DARPA ושל תרומת המימון הביטחוני לטכנולוגיות שנעשו מאוחר יותר אזרחיות, ובהן האינטרנט, GPS, עכבר המחשב וזיהוי דיבור.
- חתן פרס נובל לכימיה פרופ׳ מיכאל לויט בראיון לאתר הידען — לויט מתייחס במפורש לקשר בין סטנפורד, המחקר האקדמי והצמיחה הכלכלית של עמק הסיליקון, וכן לתרומתם של חוקרים ומהגרים למדע האמריקני.
