פרק מבוא לסדרה המתמשכת על תכנית אפולו וההיסטוריה של תכנית החלל בכללה
הקדמה
"אני מאמין שעמנו צריך לעשות כל מה שביכולתו כדי להשיג את המטרה שאנו מציבים לעצמנו. הנחתת אדם על הירח עוד לפני תום העשור הנוכחי והחזרתו הבטוחה ארצה". אלה היו דבריו של נשיא ארה"ב ג'ון פ. קנדי ב־25 במאי 1961. תכנית אפולו הייתה השלב האחרון במאמציה של ארה"ב להנחית אדם על הירח: תחילה בטיסות חד־מאוישות (מרקורי), אחר כך בטיסות דו־מאוישות (ג'מיני) ולבסוף בחלליות אפולו, שכל אחת מהן אוישה בשלושה אסטרונאוטים.
יש לשים לב לתאריך שבו הנשיא קנדי הביא את הצהרתו בפני הקונגרס. תאריך זה סמוך ל־12 באפריל 1961, מועד שיגורו של יורי גאגרין, האדם הראשון ששוגר לחלל. מבצע רוסי זה הוכיח את עליונותה של ברית המועצות בחקר החלל. אכזבתה של ארה"ב העמידה בפניה אתגר גדול: להראות בעליל את עליונותה בתחום חדש וקוסם זה. כל מה שהרוסים מסוגלים לעשות, האמריקנים יעשו טוב יותר וחזק יותר. ואמנם, מדעניה של ארה"ב הצליחו לממש את התקוות שתָלו בהם. הצהרתו של הנשיא קנדי הפכה להצלחה מסחררת, אף כי כמה כישלונות ואסון אחד (אפולו 1) פקדו את נאס"א.
הרוסים היו חלוצים בתחומים שונים. הם היו הראשונים ששיגרו אדם לחלל והראשונים שהנחיתו חלליות בלתי־מאוישות על הירח. תכניותיהם לאחר מכן היו חיוורות, אם כי אין בשום אופן לזלזל במה שעשו. הסיבות שהעיבו על התקדמותם בחקר החלל נבעו מטכנולוגיית מחשבים חלשה יותר, מפיגור באלקטרוניקה, מקשיים במזעור, מסודיות מופרזת ומשיתוף הפוליטיקה בחקר החלל. אילוצים אלה הכריחו את הרוסים להאט את קצב התקדמותם, עד שנאלצו לוותר על הנחתת אדם על הירח והחלו להדגיש תחומים אחרים בחקר החלל.
הניסיון הרב שנרכש בחלליות מרקורי וג'מיני נתן אור ירוק לתכנית אפולו. מדעניה של נאס"א הכירו היטב את כל הבעיות הקשורות לתמרוני התקרבות בין חלליות, להצמדת חלליות, לפעילות חוץ־רכבית ולשהייה של שבועיים בחלל (ג'מיני 7). טיסות התכנית החלו ב־26 בפברואר 1966: ביום זה שוגרה לראשונה חללית אפולו בלתי־מאוישת. הנחתת אדם על הירח היא משימה מורכבת ביותר, ויש להבחין בכמה שלבים שקדמו לה, והם:
- א. טיסות בלתי־מאוישות כדי לבדוק את החללית על כל מורכבותה ואת כל המערכות הקשורות באופן ישיר ועקיף במפעל גדול זה. שלב זה החל כאמור ב־26 בפברואר 1966 והסתיים ב־4 באפריל 1968.
- ב. טיסות מבחן מאוישות במסלול סביב כדור הארץ – אפולו 7, אפולו 9.
- ג. טיסות מבחן מאוישות במסלול סביב הירח – אפולו 8, אפולו 10.
- ד. נחיתה על הירח – אפולו 11 עד אפולו 17.
עבודה רבה הושקעה כדי להבטיח את שלום האסטרונאוטים ושלמות החלליות. טיסותיהן המאוישות של אפולו 7 ואפולו 9 לא הביאו לנחיתה מיידית על הירח. מדעני החלל עשו בחוכמה כשבדקו את החללית פעם במסלול סביב כדור הארץ ופעם במסלול סביב הירח. תחילה נבחנו תא השירות ותא הפיקוד במסלול סביב כדור הארץ (אפולו 7) ואחר כך במסלול סביב הירח (אפולו 8). לאחר מכן הועמדה הנחתת במבחן במסלול סביב כדור הארץ (אפולו 9) ובמסלול סביב הירח (אפולו 10). רק משנוכחו לדעת ששלושת חלקי החללית מתפקדים בהצלחה, הוחלט להנחיתה על הירח. היו מדענים שהמליצו לבצע את הנחיתה בטיסת אפולו 10, אולם הצעה זו נדחתה. לאחר הטיסה התברר שאי־ביצועה של הצעה זו היה מוצדק: מערכות הקשר של החללית לא היו אמינות מספיק לצורך נחיתה על הירח. לוּ בוצעה הנחיתה בטיסה זו, היא הייתה מסתיימת באסון.
מִשנה זהירות נקטו המדענים לאחר אסון אפולו 1 ב־27 בינואר 1967. חללית זו אמורה הייתה לבצע את הטיסה המאוישת הראשונה בתכנית אפולו. במהלך אחד האימונים פרצה שריפה באטמוספירת החמצן הנקי ששימשה לנשימה בתא, והביאה למותם הטרגי של ווירג'יל גריסום (Virgil Grissom), אדווארד וויט (Edward White) ורוג'ר צ'אפי (Roger Chaffee). 18 חודשים נדרשו כדי להרכיב אטמוספירה חדשה ובלתי מסוכנת בחללית. הדחייה הארוכה הוכיחה את עצמה, ותקלות כאלה לא נִשנו. התקלה החמורה באפולו 13 הביאה לדחיית טיסתה של אפולו 14 בארבעה חודשים, כדי להתקין מיכל חמצן נוסף ולשפר מערכות שונות הקשורות אליו.
לא חסרו תקלות בזמן הטיסות, חלקן פעוטות וחלקן חמורות: במנהרת החיבור של תא הפיקוד והנחתת (אפולו 10, אפולו 14), בנחתת (אפולו 10) ובמנוע הראשי (אפולו 16). יש לראות בתקלות דבר טבעי, שכן מערכות אלה מורכבות מ־5.6 מיליון חלקים, ובמערכות מורכבות כאלה תקלות הן דבר צפוי. במקרים מסוימים נדרשה פעולה אינטנסיבית למציאת מקורן, אך כולן נפתרו או שניתן היה להתעלם מהן. רוב התקלות נבעו מטעות של טכנאי, מליקוי במעגל חשמלי וכדומה.
תקלה חמורה הייתה הפיצוץ באפולו 13, ודווקא כאן התגלתה אמינותה של המערכת האדירה הזו. תקלה זו חייבה לבטל את הנחיתה ולשוב ארצה. המנוע היחיד שהיה כשיר לפעולה היה המנוע של הנחתת. מנוע זה תוכנן לפעולה על הירח בלבד, ולא לטיסה בין כדור הארץ לירח. המנוע הוכנס לפעולה וביצע את המוטל עליו בהצלחה רבה, למעלה מהצפוי (תכנון של הרגע האחרון שלא הועמד בשום מבחן קודם לכן). נחיתתה של אפולו 13 היא היחידה שבוטלה מתוך שבע טיסות הנחיתה, כלומר הצלחה של 85%.
רובוטים מול אנשים
טייסי אפולו הביאו איתם ארצה 382 ק"ג של דגימות קרקע וסלעים, לעומת פחות מ־200 גרם שהביאו החלליות הרוסיות לונה 16 ולונה 20. רכב הירח הרוסי לונחוד 1 (Lunokhod 1) עבד כ־10 חודשים בים הגשמים ושידר נתונים רבים וחשובים על אזור זה, אך הוא הועמד בצל עם הכנסתו של רכב השטח (רובר) ששימש את טייסי אפולו בשלוש הטיסות האחרונות. ייחודו של כלי זה הוא בהרחבת שדה הפעולה של האסטרונאוטים בזמן מצומצם. מדעני החלל הרוסים נוכחו לדעת שלא יוכלו להדביק את נאס"א בהנחתת אדם על הירח, ופנו לאפיק הבלתי־מאויש במטרה להשיג את מה שלא יכלו להשיג באמצעות אנשים ולהישאר בתמונה. הם הצליחו בכך: כאמור, הם הביאו ארצה דגימות מקרקע הירח והפעילו על פניו רכב מחקר בלתי־מאויש. מבצעים אלה הוכיחו שיפור ביכולת האלקטרונית שלהם, ויש להתייחס לכך בחשיבות הראויה.
מדעניה של נאס"א האפילו על הרוסים בתפעול המוצלח של הרובר ובכמות דגימות הקרקע שהביאו ארצה. הוכח שטיסות מאוישות מועילות יותר מטיסות בלתי־מאוישות. אמנם לרכב אוטומטי חשיבות רבה (מחקר במקומות שאדם לא יכול להגיע אליהם מסיבות טכניות או ביולוגיות), אך היכולת ללמוד, לבצע תיקונים בלתי־צפויים (אפולו 13 הוכיחה זאת) ולהחליט מה טוב יותר נתונה בידי בני אדם ולא בידי מכונות.
הישגים ראשונים
תכנית אפולו הראתה שגם נאס"א יכולה להציג הישגים ראשונים בטיסות חלל. לראשונה שוגרו לווייני מחקר זעירים מתוך חלליות (אפולו 15, אפולו 16). אסטרונאוטים אמריקנים היו הראשונים שביצעו פעילות חוץ־רכבית שלא במסלול סביב כדור הארץ, אלא במרחק 300,000 ק"מ ממנו (בשלוש טיסות אפולו האחרונות), ולראשונה הוצב מצפה אסטרונומי על אדמת הירח.
הגנה
טייסי אפולו צוידו לקראת מסעותיהם בנשק. האסטרונאוטים יצאו לחקור ארץ לא נודעת. אמנם הירח מת מבחינה ביולוגית, אך אין להוציא מכלל אפשרות שקיימים על פניו בסיסים של גורמים עוינים ובלתי מוכרים. לצורך התגוננות היה הנשק פריט בלתי נעדר בכל טיסה וטיסה (הערה: מאמר זה נכתב בשנות ה־70). נושא זה יכול להישמע כמדע בדיוני, אך הוא מעיד על הזהירות הרבה שבה נקטו בנאס"א כדי להבטיח את שלומם של האסטרונאוטים. אם אכן יש מי שנמצא או היה על הירח, מצויות בידו טכנולוגיות החורגות מאלה שהיו מצויות בשנות ה־70 על כדור הארץ, והייתה בידו יכולת לנטרל כלי נשק שיכלו להיות בידי האסטרונאוטים. קשה להאמין שבנאס"א לא היו מודעים לכך. לציוד האסטרונאוטים בנשק היה בעיקר משקל פסיכולוגי: לתת להם תחושה של ביטחון עצמי בשל היותם במקום חדש לחלוטין.
הערת המערכת: לפי מוזיאון האוויר והחלל הלאומי של מוסד סמיתסוניאן, ערכת ההישרדות של חלליות אפולו כללה מצ'טה, שנועדה לחיתוך ולניסור בשטח דמוי ג'ונגל במקרה של נחיתת חירום על כדור הארץ. לא מצאנו תיעוד לכך שאסטרונאוטי אפולו נשאו כלי ירייה או נשק שנועד לשימוש על הירח.
תכנית אפולו
עם שיגורה של אפולו 11 חשבו מדעני החלל לבצע שתי טיסות נוספות ולעבור לתכנית אחרת. לאחר מכן הורחבה התכנית ל־10 טיסות, עד אפולו 20, כשהאחרונה תשהה על הירח שבועיים. המציאות הייתה אחרת. הצלחתה של אפולו 11 הייתה אמנם משכרת, אך הביאה לתגובות בלתי־צפויות. דעת הקהל וחלק מהסנטורים ראו בטיסה זו הגשמת חלומו של הנשיא קנדי ותו לא, כלומר הפגנת עליונות אמריקנית על פני הרוסים. מבחינתם תכנית אפולו הסתיימה, ועל כן החליטו לקצץ בכנפיה של נאס"א. הם טענו בפני הסנאט כי כמה קילוגרמים של אבני ירח הם בזבוז משווע של כסף וחסרי כל תועלת, מה עוד שבעיות דחופות יותר, כמו העוני, לא נפתרו. גם מלחמת וייטנאם תבעה את שלה, ונאס"א נכנעה: שלוש הטיסות האחרונות בוטלו.
במשך שמונה שנים (1961–1969) העסיקה נאס"א 420,000 איש, וסך כל המועסקים הקשורים לכך היה שלושה מיליון עובדים. העובדים שמחוץ לנאס"א היו עובדים בתעשיית התעופה והחלל ששימשו לצורך זה קבלני משנה. התקציב שהופנה לכך היה 25 מיליארד דולר, וארה"ב הקדישה לחקר החלל 0.5% מהתוצר הגולמי שלה.
לזכר הנספים
טייסי אפולו לא שכחו להנציח את זכרם של אסטרונאוטים אמריקנים וקוסמונאוטים רוסים שנספו על כדור הארץ ובחלל, באמצעות לוחות זיכרון קטנים ובהענקת שמותיהם של הנספים למכתשי הירח (הנצחות אלה נעשו בטיסת אפולו 11 ובטיסת אפולו 15). בצוואתו אמר גריסום, שנספה באפולו 1: "אם נמות, ברצוננו שהציבור יקבל את הדבר בהבנה. אנו עוסקים בעניינים מסוכנים ומקווים שאם יקרה לנו דבר מה, לא תתעכב התכנית. כיבוש החלל מצדיק סיכון חיי אדם".
מפגש על הירח
יש לראות בסיורם של צ'רלס (פיט) קונרד (Charles Conrad) ואלן בין (Alan Bean), טייסי אפולו 12, ליד החללית סרוויאר 3 (Surveyor 3), סִמליות רבה. הפעם ביקרו האסטרונאוטים ליד חללית מכדור הארץ. בפעם הבאה זאת יכולה להיות חללית מכוכב אחר.
סטורן 5 – רכב השיגור
להוציא את אפולו 7, ששוגרה בטיל מדגם סטורן IB, שוגרו כל צוותי אפולו בטיל מדגם סטורן 5. סטורן 5 מתנשא לגובה של כ־110.6 מטר (עם החללית ומגדל המילוט), ומשקלו בהמראה, כולל הדלק, 2,816.1 טון.
מבנה הטיל
- שלב 1: גובה 42.06 מטר, קוטר 10.06 מטר, משקל 2,174,000 ק"ג, דחף 3,500,000 ק"ג.
- שלב 2: גובה 24.84 מטר, קוטר 10.06 מטר, משקל 470,000 ק"ג, דחף 510,000 ק"ג.
- שלב 3: גובה 17.83 מטר, קוטר 6.6 מטר, משקל 118,800 ק"ג, דחף 102,000 ק"ג.
- יחידת המכשור (הנחייה ובקרה של רכב השיגור): גובה 0.91 מטר, קוטר 6.6 מטר, משקל 2,050 ק"ג.
- המתאם בין השלב השלישי לבין תא השירות (קונוס קטום המאחסן את הנחתת כשהיא מקופלת): גובה 8.53 מטר, קוטר עליון 3.91 מטר, קוטר תחתון 6.6 מטר.
- החללית: ראו "מבנה החללית" בהמשך.
- מערכת המילוט: גובה 10.06 מטר, קוטר 1.2 מטר, משקל 4,000 ק"ג, דחף 66,700 ק"ג.
מבנה החללית
חללית אפולו מורכבת משלושה חלקים: תא הפיקוד, תא השירות ונחתת הירח.
תא הפיקוד
תא הפיקוד הוא ביתם של שלושת האסטרונאוטים במסעם לירח ובחזרה ארצה. צורתו של התא היא כשל קונוס שגובהו 3.23 מטר, קוטר בסיסו 3.91 מטר ומשקלו 5.6 טון. התא בנוי משני חלקים המחוברים יחדיו: קליפה פנימית אטומה ומגן חום חיצוני. החלק הראשון עשוי אלומיניום בעובי משתנה. החלק השני עשוי פלדת אל־חלד, ומשקלו 25% ממשקל תא הפיקוד. תפקידו העיקרי של מגן החום הוא לסוכך על הצוות ועל מערכות החללית מפני הטמפרטורות הגבוהות הנוצרות בעת המעבר באטמוספירה בשיבה ארצה.
החומר האבלטיבי המצפה את מגן החום מבקר את שיעור ספיגת החום על־ידי התפחמותו והתאדותו. הכניסה לחללית היא דרך דלת צדדית שממדיה 74 על 97 ס"מ. הגישה אל הנחתת היא דרך מנהרה בקצה העליון של תא הפיקוד. לחללית חמישה חלונות: שניים צדדיים ריבועיים בגודל 33 על 33 ס"מ, משני צִדי היצועים הצדדיים של האסטרונאוטים, המשמשים לתצפית ולצילום. שני חלונות משולשים מול היצועים הצדדיים מאפשרים מבט קדימה (מעל קודקוד התא) ומשמשים בעיקר לתצפיות במהלך תמרוני מפגש והתחברות. חלון נוסף נמצא בדלת התא.
רוב המחוונים ואורות האזהרה שיש לפקח עליהם ברציפות ממוקמים בלוח התצוגה הראשי, בחזית שלושת היצועים ומשני צִדיהם. מחוונים ומתגים שונים פזורים בתא הצוות ואף על היצועים. רוב ציוד הניווט וההנחיה מצוי בתא הציוד התחתון, למרגלות לוח התצוגה הראשי. לוח זה הותאם לאחריות המוטלת על כל אחד מאנשי הצוות. מפקד החללית יושב ביצוע השמאלי (לפי הנוהג במטוסי נוסעים), טייס תא הפיקוד במרכז וטייס הנחתת מימינו. אף־על־פי שלכל אחד שטח פעולה מיוחד שהוא אחראי לו, על כולם להכיר את החללית על כל חלקיה ולהיות מסוגלים לבצע כל פעולה.
החללית מונחית בעזרת שתי מערכות משולבות המספקות מידע למערכות ההנעה, להגאי התגובה וללוחות תצוגת המידע. אלו הן מערכת ההנחיה והניווט ומערכת הייצוב והבקרה. שינוי תנוחה או מהירות נעשה באמצעות שתי ידיות מסתובבות קצרות, דמויות מוט ההיגוי של מטוס, בתוספת ידיות בקרה על המהירות. הידיות המסתובבות מאפשרות שליחת פקודות גלגול, עלרוד וסבסוב למערכת הגאי התגובה. באותו זמן הן מסובבות את המנוע בכיוון הרצוי, כך שאם המנוע פועל, מתקבל שינוי בנתיב הטיסה. שני מחוונים בלוח התצוגה הראשי מראים את תנוחת החללית ביחס לכוכבים קבועים, וניתן לקבוע על־פיהם טעויות בתנוחה ושיעורי שינויים.
מערכת הבקרה על הסביבה יוצרת סביבת מגורים לאסטרונאוטים בזמן הטיסה. בתנאים רגילים הלחץ בתא הפיקוד הוא 1/3 מהלחץ האטמוספרי. בזמן השיגור האטמוספירה בתא היא תערובת של 60% חמצן ו־40% חנקן, כדי להקטין את סכנת האש (ראו "שינויים במבנה החללית" בהמשך), ובמהלך הטיסה היא מוחלפת בהדרגה בחמצן טהור. הטמפרטורה נעה בין 21 ל־24 מעלות. המערכת מספקת חמצן ומים חמים וקרים, ומסלקת פחמן דו־חמצני (CO2) וריחות מתא הפיקוד וחום עודף מהתא ומהציוד. פעולתה אוטומטית במידה רבה. בלוח הבקרה של תא הפיקוד מצויים 566 מפסקים, 71 נורות אזהרה, 40 מחוונים מכניים ו־24 מכשירים שונים אחרים.
את היצועים ניתן לכוון לכמה מצבים נוחים בהתאם למשימות. הם תומכים באסטרונאוטים בזמן תאוצה ותאוטה, מאפשרים להם ישיבה נוחה לביצוע עבודותיהם השונות ומקטינים את זעזוע הנחיתה. למנוחה משתמשים בשני שקי שינה, מעין ערסלים התלויים מתחת ליצועים. מספר שקי השינה נובע מהמחשבה שבמהלך הטיסה יהיה אסטרונאוט אחד ער בכל זמן נתון. מעשית הוכח שניתן ואף רצוי לאפשר לשלושתם להירדם בו־זמנית.
תא השירות
תא השירות הוא מבנה גלילי שקוטר בסיסו 3.91 מטר, אורכו 6.88 מטר ומשקלו הכולל 24.95 טון. תא השירות מחובר לתא הפיקוד מרגע השיגור ועד זמן קצר לפני הכניסה לאטמוספירה; אז הוא מושלך ונשרף באטמוספירה. בתא זה נמצא מנוע החללית. המנוע מותקן על מתלה צירים ומספק 9,300 ק"ג דחף. אין אפשרות לווסת את עוצמת הדחף שלו, אך אפשר לדומם אותו ולשוב ולהתניעו עד 50 פעם, ולהפעילו לפרקי זמן קצרים, עד 0.4 שנייה בלבד. בסך הכול אפשר להפעילו 750 שניות. ההודפים (חומרי ההנעה) הם היפרגוליים (hypergolic), כלומר מתלקחים מעצמם במגע זה בזה, ולכן לא דרושה מערכת הצתה. רוחב הנחיר של המנוע הוא 285 ס"מ.
בתא השירות מצויים שלושה תאי דלק שמשקל כל אחד מהם 110 ק"ג, תא אחד למימן ושני תאים לחמצן (ראו "שינויים במבנה החללית"). תאים אלה מספקים זרם חשמלי לתאי הפיקוד והשירות וגם כמות מסוימת של מי שתייה. החמצן משמש גם את מערכת הבקרה על הסביבה בתא הפיקוד. שלושה מצברי כסף־אבץ מספקים חשמל לתא הפיקוד לאחר הפרדת שני התאים זה מזה. מיכל נוסף בתא השירות מכיל גז הליום בלחץ של 253 ק"ג לסמ"ר, להזנת הדלק והמחמצן למנוע. תא הפיקוד ותא השירות נשלטים באמצעות מערכת הגאי תגובה.
נחתת הירח
נחתת הירח נועדה לנחיתה על גרם שמימי חסר אטמוספירה, ולכן אין לה צורה אווירודינמית. עם זאת, הנחתת היא כלי עדין ביותר. דופנותיה עשויות שתי שכבות: דופן אלומיניום חיצונית בעובי מאית מילימטר ודופן אלומיניום פנימית בעובי 1.5 מילימטר. "שמיכה" קלה, העשויה 30 שכבות של קרום פלסטי דקיק, מבודדת את החלקים החיוניים מהקור והחום העצומים השוררים על הירח. השכבה החיצונית עשויה מחומר מבהיק, כדי להחזיר מקסימום קרינה מהשמש ובכך למנוע התחממות יתר. נחתת הירח בנויה משני חלקים: כרע הנחיתה, שהוא החלק התחתון, ושלב העלייה, שהוא החלק העליון.
מנגנון חיבור תא הפיקוד לנחתת
שתי החלליות מוחזקות זו לזו על־ידי שלושה זיזים זעירים. כדי לחזק את האחיזה יש להפעיל משאבה המצמידה את שני הכלים ביניקה. רק בשלב הסופי מופעלים תריסר סוגרים חזקים המשלימים את תהליך ההיצמדות.
א. כרע הנחיתה
כרע הנחיתה קוטרו 4.29 מטר, גובהו 3.23 מטר ומשקלו 10.05 טון. זהו מבנה מורכב בעל 8 צלעות ו־4 רגליים, המקופלות כאשר הנחתת מאוחסנת ברכב השיגור. לכל רגל מוצמדת בתחתיתה צלחת בקוטר 94 ס"מ העשויה מכוורת אלומיניום. לאחת הרגליים מחובר סולם. תפקידו של מנוע הנחתת לבלום את מהירותה ולאפשר נחיתה רכה על הירח. המנוע מפתח כוח דחף של 4,750 ק"ג ויכול לצמצמו ל־475 ק"ג. אפשר להתניעו כמה פעמים ולהטותו לכל כיוון ב־6 מעלות מצירו האנכי, כדי לבצע בקרה במישורי העלרוד והסבסוב. בכרע הנחיתה 4 תאים:
- תא מספר 1: אנטנה מיוחדת לניווט לצורך נחיתה, מצברים חשמליים וסוללות רזרביות.
- תא מספר 2: מכשירים אלקטרוניים של מכ"ם הנחיתה, מיכל מים ומכשירי מחקר ירחיים.
- תא מספר 3: מערכת פיקוח אלקטרונית של מנוע הנחיתה.
- תא מספר 4: מערכת אלקטרונית לביצוע ההפרדה בין כרע הנחיתה לחלק העליון.
כרע הנחיתה משמש כן שיגור לחלק העליון.
ב. החלק העליון
החלק העליון משמש מקום מגורים לשני טייסיו, וגם רכב שיגור מפני הירח לקראת ההתחברות עם תא הפיקוד. קוטרו של חלק זה 4.29 מטר, גובהו 3.76 מטר ומשקלו 4.55 טון. מנועו בעל מבנה פשוט, מתוך הכרה בחשיבות תפקידו הקריטי, והוא מסוגל לפתח כוח דחף של 1,600 ק"ג. בחלק זה נמצאים לוח פיקוד מורכב, טלסקופ, מערכת ניווט, מכ"ם היצמדות, מחשב, 16 מנועי ניווט (4 בכל צד) ושני חלונות משולשים המאפשרים מבט מטה וקדימה, ומעל ראשי האסטרונאוטים מצויים שני אשנבי תצפית לצורך ההיצמדות. בחלק זה נמצא גם פתח היציאה. מראשו של חלק זה מתנשאות 6 אנטנות בשלוש צורות שונות. בתא זה אין מקומות ישיבה, והאסטרונאוטים ישנים בו כשהם שוכבים על רצפת התא ונשענים על אחת הדפנות. מכיוון שבזמן הטיסה שורר בתא חוסר משקל, האסטרונאוטים מתחברים לרצפה בחגורות ניילון גמישות המהדקות אותם לרצפה בכוח של 12 ק"ג.
שינויים במבנה החללית
שלבים מתקדמים של תכנית אפולו ותקלות חמורות בזמן הטיסות ועל הקרקע הביאו לשינויים ושיפורים במרכיבי החללית, ואלה הם:
א. שינויים לאחר השריפה באפולו 1
- 1. מותם הטרגי של טייסי אפולו 1 חייב שינוי בהרכב האטמוספירה של החללית בזמן השהייה על כן השיגור, מחמצן נקי לתערובת של 60% חמצן ו־40% חנקן. החלפת האטמוספירה נועדה למנוע סכנת התלקחות.
- 2. המנגנון לפתיחת דלת החללית הוחלף בחדש, הנפתח בתוך 3 שניות לעומת 90 שניות במנגנון הקודם.
- 3. רוב החומרים הדליקים הוחלפו בחומרים עמידים בפני אש.
- 4. שכבת הניילון החיצונית של חליפת החלל הוחלפה בבד "ביתא" העמיד בטמפרטורה של 800 מעלות.
- 5. שינויים אלה הגדילו את משקל החללית ב־1,599 ק"ג וחייבו תכנון מחודש של מערכות כמו מערכת המצנחים.
ב. שינויים בעקבות טיסתה של אפולו 13
- 1. מספר מיכלי החמצן בתא השירות הוגדל מ־2 ל־3. המיכל השלישי מותקן כך שאינו קשור לשני המיכלים האחרים.
- 2. לתא השירות נוסף מצבר זהה לאלה הנמצאים בנחתת.
- 3. הוגדל מלאי מי השתייה (9 ק"ג) למקרי חירום.
- 4. בתא הפיקוד הוכנס מתקן כוח חשמלי ובו תאי דלק הצורכים חמצן לצורך התגובה הכימית.
- 5. מעטה הטפלון של החוטים במיכלי החמצן הוחלף בפלדת אל־חלד העמידה בפני אש ובפני הלחץ במיכלי החמצן (70 ק"ג לסמ"ר).
כדי למנוע הצטברות במיכלים חשבו להכניס למיכלים מאווררים. בדיקות הראו שתנועת החללית והוצאה שוטפת של החמצן מהמיכלים יוצרות תנועת ערבול מספקת של החמצן במיכל ולקירורו, ולכן הוחלט לוותר על המאוורר.
ג. שינויים בעקבות התקנת רכב הירח
התקנת רכב הירח, ה"רובר", בנחתת חייבה את הגדלת משקלה ל־17 טון ואת הוספת 900 ק"ג לתא הפיקוד ולתא השירות.
רכב הירח ה"רובר"
כדי להקל על האסטרונאוטים בעבודתם על הירח ולהגדיל את תפוקת העבודה, נבנה רכב שטח מיוחד שנקרא "רובר" (rover). לפי תכנית אפולו המקורית הועמד הרכב לרשותם של חמשת הצוותים האחרונים בתכנית. הקיצוצים בתקציב של נאס"א הביאו בהכרח לצמצום מספרם של רכבי השטח, ולפי התכנית החדשה נבנו שלושה רכבים בלבד.
אורך הרכב 3.2 מטר, רוחבו 1.8 מטר ומשקלו 180 ק"ג. מהירות הרכב 13 קמ"ש, טווח הפעולה שלו 50–60 ק"מ, והוא יכול לשאת מטען של 450 ק"ג. לצורך אחסונו בנחתת נבנה הרכב כך שניתן לקפלו לממדים של עגלת ילדים. לאחר הנחיתה מושכים האסטרונאוטים כמה טבעות, הרכב גולש לקרקע, וארבעת גלגליו המקופלים מתיישרים.
רכב הירח נע בכוח שתי סוללות כסף־אבץ בנות 36 וולט. לכל אחד מהגלגלים מנוע משלו. גלגלי הרכב עשויים רשת של חוטי פלדה במקום צמיגי גומי מלאים באוויר. על פני הרשת מותקנים פסי טיטניום כדי למנוע את שחיקתה. הגלגלים מחוסנים מפני "תקרים". כדי להתמודד בכל זאת עם תקלות בלתי צפויות, הרכב מצויד בארגז כלים.
הגלגלים ומערכת בולמי הזעזועים מאפשרים מעבר מכשולים בגובה 30 ס"מ ותעלות בעומק 60 ס"מ. רכב הירח מסוגל לטפס במדרון ששיפועו מגיע ל־20 מעלות. מרכז הכובד של הרכב נמוך מאוד, כדי למנוע התהפכות בזמן הנסיעה על אדמתו הטרשית של הירח. למקרה של נפילה מהרכב, האסטרונאוטים נקשרים בחגורות בטיחות.
לרכב מערכת ניווט מורכבת ובה ג'ירוסקופ, המספקת מידע על כיוון, מרחק התנועה, מהירות ומיקום מדויק. שאר המחוונים בלוח הבקרה מאפשרים פיקוח על מצב הסוללות ועל יתר חלקיו החיוניים של הרכב. ברכב יש מצלמות טלוויזיה ומערכות קשר. לרכב שתי מערכות היגוי, קדמית ואחורית, והגאים בצורת מנופים הדומים להגאי מטוס. כל החומרים שמהם בנוי הרכב הם בעלי אמינות גבוהה. הם עומדים בהפרשי טמפרטורות גדולים, בקרינה ובטלטולים הכרוכים בנסיעה בשטח לא סלול.
חליפות החלל
הלבוש משתנה בשלבי הטיסה השונים. קיימים שלושה מצבים בסיסיים: ללא חליפות, בחליפות חלל ובחליפות לפעילות חוץ־רכבית. בזמן הטיסה לובשים האסטרונאוטים מעין רתמה עבה ועליה חיישנים ביו־רפואיים, כובע תקשורת רך (הכינוי שניתן לו הוא "סנופי") ובו מיקרופונים ואוזניות, בגד תחתון נקבובי, סרבל טיסה ומגפיים, והם נושמים בצורה חופשית. בשלבים הקריטיים של הטיסה ובעת פעילות על הירח או בחלל, האסטרונאוטים לובשים חליפת חלל. בחלק הקדמי של הקסדה, החלון מצופה בשכבה מיוחדת למניעת הצטברותם של אדים עליו.
ציוד אפולו כלל מראשיתו מיכלי חמצן ומערכת קירור לשעת חירום. במקרה של תקלה, המערכת הראשית מפעילה מערכת חירום לטיהור החמצן: זרם של חמצן קר עובר דרך החליפה ומעניק מרווח של 30 דקות לשם נסיגה מהירה לנחתת. פירושו של דבר הפסד חמצן. סידור חדש שהוכנס לשימוש מטיסת אפולו 14 לא רק פתר בעיה זו, אלא הגדיל לעשות: "מערכת הדדית" מאפשרת לאסטרונאוט להשתמש במי הקירור של חברו במקרה חירום. שני צינורות גמישים, המאפשרים לחבר את החליפות זו לזו במקרה הצורך, נכללו בציוד שנישא בטיסות אלה, וכך שוחרר החמצן מתפקיד הקירור. זרם מערכת טיהור החמצן הספיק עתה לשעה ורבע ולחזרה ממקום מרוחק יותר. מיכל מים ומיץ תפוזים חובר לקסדה, כדי לאפשר לאסטרונאוט ריענון הכרחי בזמן עבודה מייגעת.
מספנת הירח
חלליות האפולו ורכבי השיגור יוצרו במפעלים שונים. להרכבתם נבנה מתקן ענק המתנשא לגובה של 160 מטר, אורכו 219 מטר ורוחבו 158 מטר. הבניין נבנה מפלדת אל־חלד ומחומרים פלסטיים מיוחדים. מכיוון שבאזור זה, פלורידה, נושבות רוחות חזקות מאוד (הוריקנים), הוא נבנה כך שיוכל לעמוד במהירויות רוח של 200–300 קמ"ש. הטולרנס שלו הוא 30 ס"מ, כלומר הוא יכול להתנדנד לצדדים בשיעור של 30 ס"מ בלי לקרוס. לשם השוואה, תחום הטולרנס של מגדל שלום בתל־אביב הוא 5 ס"מ לכל צד.
בבניין שני חלקים. חלק אחד משמש לאחסון מתקני הבקרה האלקטרונית הדרושים להרכבת רכבי השיגור והחלליות. בחלק השני של הבניין מצויות ארבע יחידות הרכבה, כך שניתן להרכיב בהן ארבע חלליות בעת ובעונה אחת. לבניין ארבע דלתות בצדדיו, 21 מעליות מהירות, טלוויזיה במעגל סגור, אמצעי תקשורת שונים ומערכת מאווררים. בגובה 150 מטר על קיר המבנה נמצא חדר תצפית עשוי זכוכית ל־200 עיתונאים ו־50 אורחים חשובים (VIP).
לאחר הרכבתו של רכב השיגור הוא מוקף במשטחים רבים, מעין פיגומים, אחד מעל השני, כך שאדם הניצב על אחד מהם רואה קטע מרכב השיגור באורך 10 מטר. על משטחים אלה עומדים הטכנאים כשהם עוסקים בהרכבת רכב השיגור ובבדיקת מערכותיו.
הרכבתו של רכב השיגור
בתום ייצורם נשלחים שלביו השונים של רכב השיגור למרכז הראשי לטיסות חלל בהנטסוויל שבאלבמה. כאן הם נבדקים בקפדנות, כל חלק בנפרד, ולאחר מכן נשלחים למספנת הירח. השלב הראשון והשלב השני, בשל גודלם, נשלחים בדרך המים בלבד: דרך נהרות טנסי, אוהיו ומיסיסיפי למפרץ מקסיקו. משם, בדרכי מים פנימיות, הם מגיעים לנהר הבננה שבכף קנדי, ודרך תעלה שנחפרה במיוחד לצורך זה הם מגיעים עד לבניין המספנה. השלב השלישי, הקטן ביותר, נשלח בדרך האוויר במטוס "סופר גאפי" – מטוס סטרטוקרוזר משוכלל שהוסב במיוחד להובלת משגרים. רכבים מכניים אדירים מביאים את שלבי המשגר לתוך המספנה.
ההרכבה נעשית באמצעות מנופים גדולים התלויים מגג הבניין ויכולים לנוע הלוך ושוב לאורכו. עד לטיסות אפולו הורכבו משגרים במצב אופקי ולאחר מכן הוזקפו. כאן המשגר מורכב במצב אנכי. המנופים נושאים את שלבי המשגר ומרכיבים אותם זה על גבי זה. שמונה אולמות נמוכים יותר נמצאים בצִדו האחד של הבניין, לבדיקתם ולהכנתם של השלבים העליונים הקטנים יותר של המשגר ושל יחידות המכשור וההנחיה שלו.
לאחר ההרכבה מותקנת במשגר המערכת החשמלית שלו, הוא עובר בדיקה יסודית ביותר במשך ארבעה שבועות, ורק לבסוף מורכבת בחרטומו חללית האפולו. מתקני ההרכבה מאפשרים, בנוסף לתפקידם העיקרי, גם בדיקות התאמה בין שלביו השונים של המשגר לחללית ובין המשגר למערך ציוד העזר הקרקעי. הודות לבניין זה ולמתקניו, מדעני החלל והמהנדסים בכף קנדי יכולים להרכיב את המשגר במשך 14 שבועות, מרגע הגעתם של חלקיו ועד לשיגורו.
הזחלן
לאחר הרכבתם של המשגר והחללית הם מועברים לכן השיגור על גבי זחלן. זהו כלי בעל שמונה מערכות של זחלים הנושאים משטח שממדיו 35 על 40 מטר וגובהו שישה מטרים. משקל הרכב 2,700 טון, והוא מסוגל לשאת מטען של 6,000 טון. מהירות הרכב 2.5 קמ"ש.
הזחלן נושא עליו את המשגר ואת המגדל הטבורי שלו. המגדל מעביר את צינורות התדלוק, הלחץ והמתח החשמלי לשלביו השונים של המשגר עד להמראתו. תשע זרועות מגשרות על הפער של 20 מטר בין המשגר למגדל הפיקוח. בזרוע העליונה נמצא תא קטן הנקרא "התא הלבן" (בשל הצבע הלבן של חלוקי הטכנאים), הנצמד לפתח תא הפיקוד של החללית. על גבי זרוע זו מגיעים האסטרונאוטים לתא ומבצעים בו את ההכנות האחרונות לקראת שיגורם. שתי מעליות משרתות את מגדל הפיקוח.
המשטח שעליו מוצב המשגר, והזחלן נושא אותו, משמש כן שיגור למשגר. היו לא מעט חששות באשר לגורלו בזמן השיגור. מהנדסי סוכנות החלל חששו שהנזק שייגרם לו במהלך השיגור יהיה רב. ההערכה הייתה שיידרשו שבועיים עד שישה שבועות מרגע השיגור ועד להכשרתו לשימוש חוזר. עם שיגורה של החללית הראשונה התברר שהנזק אינו רב. בסך הכול נדרשו 12 ימים עד להכשרתו של המשטח לשימוש חוזר.
המסע לכן השיגור
לאחר הרכבת המשגר והחללית, הזחלן נכנס למספנת החלל, זוחל מתחת למשטח שעליו מוצב המשגר, מתרומם אט־אט בעזרת מערכת הידראולית ומתחיל במסע של 5.5 ק"מ לעבר כן השיגור. מייצבים מיוחדים מאזנים את המשגר כך שלא ייטה יותר מ־4 מעלות ימינה או שמאלה בזמן המסע. הקטע המסוכן הוא לקראת הסוף, כאשר הרכב צריך להתגבר על שיפוע של 3 מעלות בעלייה אל כן השיגור.
כביש מיוחד נסלל בשביל הזחלן כדי שיוכל לעמוד בעומס הרב. רוחב הכביש 40 מטר ועומק תשתיתו 2.1 מטר. התשתית מלאה בסלעים אדירים שעליהם יצקו שכבה של בטון דרוך, ומעליה פיזרו שכבה של אבק סלעים מעורב בבטון. כדי להקטין את החיכוך הנוצר בשל זחלי הפלדה, מרססים את הדרך שלפניו ב־100 טון של רסס סבון כדי להחליקה.
בסוף דרכו מגיע הזחלן לכן השיגור. הכן עצמו בנוי מבטון דרוך בפתחו של עמק קטן, כך שהעלייה מצִדו האחד אינה תלולה, ואילו מצִדו השני פעורה תהום עמוקה. כן השיגור חצוי באמצעיתו במגלש שלתוכו זורמות הלהבות הנפלטות כאשר המנועים מוצתים. כאן, ליד כן השיגור, זרועותיו ההידראוליות של הזחלן מנמיכות אט־אט את המשטח שעליו מוצב המשגר, עד שהוא מתייצב על גבי הכן. עם ייצובו של המשטח, הזחלן יוצא החוצה.
כן השיגור נמצא בחלקו הצפוני של האי מריט. הסיבה להימצאות הכן בקרבת הים היא כמויות המים העצומות הדרושות לכיבוי הלהבות ולהפחתת ההרס שגורם המשגר בזמן השיגור. בכך נחסכו מאות מיליוני דולרים.
מערכת התקשורת
מערכת תקשורת מורכבת ומשוכללת הועמדה לרשותה של תכנית אפולו, והיא סיפקה אמצעים לקשר קולי, לטלוויזיה, לטלמטריה, לניתוב ולמדידת מרחקים: בין החללית לבין כדור הארץ, בין תא הפיקוד במסלול סביב הירח לבין הנחתת הניצבת על הירח, ובין הנחתת לבין האסטרונאוטים כאשר הם יוצאים ממנה.
הקשר עם כדור הארץ מתקיים באמצעות רשת של 14 תחנות המפוזרות על פני כדור הארץ. לתחנות אלה היו אנטנות בקוטר 9 מטר, והן סיפקו סיקור רציף מאופק לאופק כאשר החללית נמצאת במסלול סביב כדור הארץ. את הרשת השלימו ספינות מעקב ומטוסים. ככל שהחללית מתרחקת מכדור הארץ, נעלמות ההגבלות הקשורות באופק. במרחקים כה גדולים הקשר נשמר על ידי שלוש תחנות מעקב קרקעיות בעלות אנטנות בקוטר 26 מטר: אחת בגולדסטון שבקליפורניה, השנייה במדריד שבספרד והשלישית בקנברה שבאוסטרליה. כל אחת משלוש התחנות הייתה קשורה למרכז הטיסות המאוישות ביוסטון, טקסס, ולמרכז טיסות החלל על־שם גודארד בגרינבלט, מרילנד, באמצעות קווים יבשתיים, כבלים תת־ימיים, קשר אלחוטי ולווייני תקשורת, וקיימה איתם קשר רצוף.
שאלות ותשובות
מתי הכריז הנשיא קנדי על המטרה להנחית אדם על הירח?
הנשיא ג'ון פ. קנדי הכריז על המטרה ב־25 במאי 1961, בנאום בפני הקונגרס, כשישה שבועות אחרי טיסתו של יורי גאגרין, האדם הראשון ששוגר לחלל.
אילו טיסות קדמו לנחיתה הראשונה על הירח בתכנית אפולו?
תחילה נערכו טיסות בלתי־מאוישות בין פברואר 1966 לאפריל 1968. אחריהן נערכו טיסות מבחן מאוישות במסלול סביב כדור הארץ (אפולו 7 ואפולו 9) ובמסלול סביב הירח (אפולו 8 ואפולו 10), ורק אחר כך נחתה אפולו 11 על הירח.
מאילו חלקים הורכבה חללית אפולו?
חללית אפולו הורכבה משלושה חלקים: תא הפיקוד, שבו שהו שלושת האסטרונאוטים; תא השירות, שבו נמצא מנוע החללית; ונחתת הירח, שהורידה שני אסטרונאוטים אל פני הירח והחזירה אותם אל תא הפיקוד.
אילו שינויים נעשו בחללית אחרי השריפה באפולו 1?
האטמוספירה בתא בזמן השהייה על כן השיגור שונתה מחמצן נקי לתערובת של 60% חמצן ו־40% חנקן, רוב החומרים הדליקים הוחלפו בחומרים עמידים בפני אש, והותקנה דלת חדשה הנפתחת בתוך 3 שניות.
מדוע בוטלו טיסות אפולו האחרונות?
לאחר הצלחת אפולו 11 ראו חלק מהציבור ומהסנטורים במשימה הגשמה של חזון קנדי, וטענו שהמשך הטיסות הוא בזבוז כסף כל עוד בעיות דחופות יותר, כמו העוני, לא נפתרו. בעקבות קיצוצי התקציב ומלחמת וייטנאם בוטלו שלוש הטיסות האחרונות שתוכננו, עד אפולו 20.
פרקים נוספים בסדרת ההיסטוריה של חקר החלל:
סדרת הטיסות המאוישות של אפולו:
עוד בנושא באתר הידען
- 50 שנה לנחיתת האדם על הירח, בואו נעשה סדר
- אפולו 11 שלב אחרי שלב – חלק 1: מההכנות לשיגור ועד מחצית הדרך לירח
- ארבעה חידושים טכנולוגיים מפתיעים שיצאו מנחיתות אפולו על הירח
- מורשת אנושית בחלל החיצון: קריאה לשמר את אתרי הנחיתה של חלליות אפולו ואת החלליות הלא מאוישות
- ספייס אקס ביצעה לראשונה שיגור מהאתר ההיסטורי שממנו שוגרו מעבורות החלל ואסטרונאוטים לירח
14 תגובות
חיים מזר, מה עם ההצעה שלך למטוס סילוני רקטי? איך לא חשבו על זה קודם…? רעיון מדהים וישומי.
רואים שאתה צעד אחד לפני כולם כאן.
אבנר
נראה לי שאתה לא מבין מה שהוא מהותי ביותר והוא שהמחקר מתחלק לשני סוגים מחקר בסיסי-מחקר טהור ומחקר יישומי. מחקר טהור בא מתוך סקרנות להכיר תופעות שונות והבנת חוקיות שלהן, מחקר יישומי בא למצוא מענה לבעיות הנדסיות וטכנולוגיות יומיומית לשימוש מעשי. לעולם אי אפשר לדעת איך מחקר בסיסי הופך לדבר מה מעשי. לדוגמה פיתוח החשבון האינטגרלי במאה ה -17 על ידי ניוטון ולייבניץ ורק 300 שנים לאחר מכן במאה ה- 20 נמצא לכך שימוש בבליסטיקה ואפילו בכלכלה. דוגמה יישומית מהמחקר המאויש.- בשלבים הראשונים של חקר החלל אסטרונאוטים היו צריכים לעמוד לפרקי זמן קצרים של שניות בעומס של 12g. מכיון שעלולות להתרחש תקלות שונות באותן שניות קריטיות פותח ציוד מיוחד המאפשר להפעיל מכשור באמצעות מצמוץ בעיניים. מפיתוח זה נגזר ציוד עזר עבור נכים. למחקר בסיסי יש ערך תרבותי בפני עצמו. כך למשל את יוון העתיקה. מחקר כזה אי אפשר לשפוט מחקר זה רק על בסיס מעשיות. להבא כאשר אתה מדבר בפסקנות כה גורפת תעשה היטב היטב שיעורי בית..
אבנר
אני מניח שזה נכון מה שאתה אומר. אבל לא "המדע" מממן טיסות מאוישות לחלל. חקר חלל מאויש תרם רבות לאנושות. הנחיתה על הירח חייב פיתוח מערכות מתקדמות שמשמשות עד היום – למשל VLSI.
מעבר כמובן למשמעות התרבותית העצומה של נחיתה על הירח 🙂 ראיתי את הנחיתה בשידור חי – וזה השפיע עלי מאוד. עד היום זה מדהים אותי, מה האדם יכול לעשות….. וכל שהזמן עובר זה רק נהיה יותר מדהים.
יוסי או יוסי, ילד שלי מוצלח.
הבאת שלל דוגמאות רחב, אני דיברתי על חקר החלל המאויש בלבד. שלא תרם כלום למדע. אני חוזר: כלום.
אבנר
לשיטתך חקר החלל צריך להעשות על ידי רובוטים בלבד אולי אתה רוצה להיות רובוט כזה
האם טכנולוגית טילים לשיגורים לחלל לא קידמה טילים להגנה מפני טילים. מערכת הגנה ישראלית פורצת דרך בתחומה, כוללת יציאה לחלל הקרוב מאד (200 ק"מ) וע"י כך העלאת הסיכוי ליירוט משמעותית.
האם חקר אסטרונומי בחלל לא קידם לוויינים אזרחיים, ואת הפיזיקה בכלל. פתאום הוצעו תיאוריות כמו חומר אפל, כבידה מתוך אנטרופיה והתנגדות לתיאוריות החדשניות, האחדת הכבידה עם המודל הסטנדרטי.
האם חקר החלל לא קידם אלקטרוניקה, הנדסת אווירונאוטיקה, רובוטיקה, בינה מלאכותית, בקרה.
האם פיתוח הציפור השחורה – מטוס חלל לריגול, לא מזכיר את המטוסים החמקניים בימינו. לא התגלה שם שהם קשים לזיהוי.
האם חקר כדור הארץ מהחלל לא סייע לפתרון בעיות, לזיהוי בעיות.
האם בבוא היום התנחלות בכוכב אחר לא נחוצה לתרבות האנושית כדי לשרוד.
התגובה שלך קנטרנית לדעתי בכוונה כדי לעורר תגובות נגד.לכן אני דווקא רואה בך בעל ברית, כי תייצר אולי תגובת שרשרת למאמר. יש הרבה ערוצים בטלוויזיה. אפשר להעביר.
עריד, אתה באמת חושב כך? אוי לנאיביות…
חים מזר, אין ולו פיתוח אחד משמעותי שהוא תולדה ישירה ובלעדית של הפנטזיה הילדותית הקוריה "חקר החלל המאוייש".
ישנו פאנל של מדעניים רציניים (אמיתיים) שרואים בחקר החלל המיואש (לא טעות כתיב) כמיותר
ונוגד את המדע ואת חקר החלל עצמו.
כמה אני סקרן לדעת מה מסתתר מתחת למעטה הקרח של יריח צדק אירופה. במקום זה אני צריך לצפות בבני אדם בחלל שותים מיים באפס גרוויטציה….
מגיע שבח לחיים מזר. אולי קצת אנקדוטות פיקנטיות יעלו את הרייטינג של הכתבות.
אולי מקומן של הכתבות בחלל ואסטרונומיה ולא בהסטוריה.
המאמרים של חיים מזכירים מעצמה לשעבר ושוקעת היום. בגלל שהסינים הקדימו את ארה"ב(בגלל משאביהם הגדולים פוטנציאלית פי 5 ובגלל מדיניות חוץ רופסת אמריקאית) ובבעלותם טילים משמידי לוויינים ולוויינים חוטפי לוויינים ביכולתם לחטוף את מערכת ה GPS האמריקאית. על זה הם חשבו לבד ולא העתיקו. בגלל זה החליט הממשל ובעקבותיו גם מדען ראשי ישראל לפתח שבב שעון אטומי.זו דוגמא למעצמה שוקעת ארה}"ב שעוד מוקדם מאד להספידה אבל יש להיתנהג בהתאם לנסיבות. בעבר היא היתה מעצמה מפוארת בעיקר בגלל ההתנהגות. המטוטלת הטכנולוגית היתה בג'ירואים וניווט אינרציאלי. עברה ל GPS המדוייק, וחוזרת לניווט אינרציאלי עיוור, רק ששעון הזמן נהיה מדוייק אולי פי מיליארד, זמין לכל חייל ובעתיד לכל אדם.
מהן הנסיבות? הנסיבות הן שמעצמה שוקעת מוכרת את בעלות בריתה תמורת בעלי ברית חדשים, ושמימון ב 150 מליון דולר לשנה של פרויקטים ישראלים מביא להטלת ווטו, על מכירתן לבעלות ברית ב 2-5 מליארד ליחידה.
יש 3בעלות ברית שרצו לקנות מערכת אחת ו 6 שרוצות לקנות את השנייה, הכל ברשת.
אני שוב טוען שקונים אותנו בנזיד עדשים. המספרים אגב אינם מומצאים. אינני טוען שמחר מנתקים את היחסים, אבל כמו בזוגות, אם הבן זוג סבור שאתה בכיסו הוא לא יספור אותך.מה עושים? רואים בהשקעה בפיתוח בישראל השקעה. נכון אנחנו זקוקים למערב ולא למזרח, ואנחנו צריכים ווטו במועצת הביטחון, אך יש לי תחושה שאפשר להשיג עסקים טובים וווטו גם במזרח. אולי לא רומן רומנטי.
אבנר
מן הראוי שתדע שלחקר החלל ערך מוסף גבוה מאוד וזה משני טעמים.ראשית הוא יוצר מקומות עבודה לפחות לאלפי אנשים. שנית למכשירים שונים שמקורם בחקר החלל נמצא שימוש בחיי היום יום.ישנו ספר שנקרא "המצאות מן החלל" המטפל בנושא כדאי שתקרא אותו אולי תשכיל ותחכים קצת. כך לפחות אני מקווה. התייחסותו של עריד לדבריך היא מעודנת.
אבנר, להעיר הערה כזו בעקבות מאמר היסטורי?
לקרוא ל"חקר החלל המאויש" בדיחה ו "חקר החלל צריך להעשות על ידי רובוטים בלבד" זה נוח מאד היום וחוכמה קטנה. אלמלא המאמץ בשנות ה60 לא היית מגיע למזעור האלקטרוני ולפיתוח הרובוטי של היום.
הוא בדיחה כי ממשלות קיבלו רגליים קרות בגלל תנועת השנאה להוצאה ציבורית, והפסיקו להקצות תקציבים סבירים. בסוף כדי לטוס לחלל נצטרך ללמוד סינית.
"חקר החלל המאויש" הוא בדיחה במקרה הטוב אך טרגדיה במציאות.
אין בו שום תועלת לאנושות ומדובר על פנטזיות ילדותיות.
חקר החלל צריך להעשות על ידי רובוטים בלבד
מאמר נהדר, מחזיר אותי שנות דור לאחור. כתלמיד כיתה ה' בשילהי טיסות אפולו כשהמורה ביקשה ממני להכין הרצאה לכיתה על הטיסות. המקורות שלי היו ספר "אדם על הירח" ועוד ספר שאינני זוכר כרגע מהו.