ניתוח של 16 “נקודות מפנה” מציע שהצטברות משובים – מיערות ועד קרחונים ואוקיינוסים – עלולה להאיץ את ההתחממות גם אם הפליטות יירדו בעתיד, ולייצר “מדבר” של יציבות אקלימית
אזהרה חדשה של צוות מדענים בינלאומי טוענת כי קצב ההתחממות הנוכחי עלול לדחוף את מערכת האקלים למסלול שמזין את עצמו – כך שגם אם פליטות גזי חממה יירדו בהמשך, תהליכים מסוימים ימשיכו להאיץ את ההתחממות בכוחות עצמם. הממצאים פורסמו בכתב העת One Earth במאמר שמסכם עשרות שנות מחקר על “נקודות מפנה” (tipping points) והאופן שבו תתי־מערכות מרכזיות בכדור הארץ משפיעות זו על זו. (cell.com)
לפי William Ripple מ־Oregon State University, תרחיש כזה יהווה “נקודת מפנה גלובלית”: רגע שבו מערכת האקלים חוצה סף ומתגלגלת לכיוון חם יותר גם אם בני האדם ינסו לבלום את ההתחממות בהמשך. (Inside Climate News)
מהו “מסלול חממה” ומה ההבדל מ“כדור־ארץ חממה”
החוקרים מבחינים בין “מסלול חממה” לבין מצב יציב של “כדור־ארץ חממה”. מסלול חממה הוא תהליך דינמי שבו משוב חיובי בין מערכות שונות (קרחונים, יערות, אוקיינוסים ועוד) מתחזק ומקשה לעצור את ההתחממות גם לאחר הפחתת פליטות. מצב “כדור־ארץ חממה”, לעומת זאת, הוא מצב חדש שבו האקלים מתאזן לאורך זמן בטמפרטורה ממוצעת גבוהה בהרבה.
אחת הנקודות שמודגשות במאמר היא ש”אין אנלוג טוב” לתרחיש הנוכחי בתקופות האחרונות מבחינה גיאולוגית: לדבריו של Johan Rockström, אנחנו מתחילים ממצב שכבר נחשב “חם”, ולכן המעבר הוא מ"חם" ל"חם מאוד" – תנועה שעלולה להיתקע סביב עלייה של 4–6 מעלות צלזיוס מעל התקופה הטרום־תעשייתית, אם יופעלו מספיק משובים מחזקים.
במקביל, הכתבה ב־Inside Climate News מדגישה כי מדענים מעריכים שההתחממות מתקדמת מהר יותר מכל מה שתועד לפחות בשלושה מיליון השנים האחרונות – ולכן אין “מדריך שימוש” ברור למה שיגיע בהמשך.
16 “אלמנטים” בסיכון ותגובת שרשרת אפשרית
המאמר ב־One Earth מנתח 16 רכיבים מרכזיים במערכת כדור הארץ – למשל יערות, שוניות אלמוגים, יריעות קרח, זרמי אוקיינוס – שעלולים לעבור שינוי חד כאשר מתחממים מעבר לספים מסוימים. הרעיון המרכזי אינו רק שכל רכיב כזה “נשבר” בפני עצמו, אלא שהשפעה על רכיב אחד יכולה להחליש רכיב אחר, ולהתחיל “דומינו” של נקודות מפנה.
דוגמה שמובאת בהקשר זה היא אובדן תפקוד של מערכות טבעיות כ”בולמי זעזועים”: אם חלקים גדולים מיערות או משוניות אלמוגים קורסים, הם קולטים פחות פחמן דו־חמצני – והפחתת הבלימה הזו יכולה להאיץ עוד יותר את ההתחממות.
גם סימנים בשטח מתחילים להדאיג. לפי רוקסטרם, יש עדויות לכך שמערכת כדור הארץ “מאבדת חוסן” (resilience) – כלומר, אותה מידה של התחממות עלולה להוביל לתגובה חזקה יותר מבעבר. הוא מצביע, בין השאר, על היחלשות “יכולת החציצה” הטבעית ועל משובים הקשורים בהמסה של קרח, בהזזת גבולות צמחייה לכיוון הקטבים ובשינויים בעננות. (iiasa.ac.at)
למה מדברים על האצה – ומה זה אומר למדיניות
אחת הטענות שמקבלת תשומת לב היא האצה בקצב ההתחממות: לפי הדיווח ב־Inside Climate News, ההתחממות עלתה מכ־0.18 מעלות צלזיוס לעשור בשנים 1970–2014 לכ־0.26 מעלות צלזיוס לעשור בעשור האחרון. באותה כתבה מצוין גם צמצום בקליטת פחמן ביערות טרופיים, ממוזגים ובוראליים, וכן ירידה בהחזר האור של כדור הארץ (“כדור הארץ נעשה כהה יותר”) – תהליכים שמגבירים את ספיגת החום.
במקביל, James Hansen טען בעדכון שפרסם כי מעבר לשלב חם באוקיינוס השקט הטרופי עשוי לדחוף לשיאי טמפרטורה חדשים כבר בשנים הקרובות, והציג תרחישים שבהם חציית רף 2 מעלות צלזיוס מעל התקופה הטרום־תעשייתית מתקרבת לעשורים הקרובים.
גם המציאות בשטח מספקת “תמרורי אזהרה”: תחילת 2026 לוותה בגלי חום ושריפות קשות בחצי הכדור הדרומי, לצד הערכות של מומחים שהקצנה בתדירות ובעוצמה של חום קיצוני קשורה למגמת ההתחממות ארוכת הטווח.
המשמעות, לפי החוקרים, היא שהדיון אינו רק “כמה נתחמם עד 2100”, אלא האם אנחנו קרובים לספים שיחלישו את יכולת השליטה של האנושות במסלול הכולל. ב־Inside Climate News מצוטטים מדענים שמזהירים כי בחלק מהמערכות – כמו יריעות קרח – תהליכי קריסה יכולים להמשיך גם אם הטמפרטורה הממוצעת “תתייצב”, משום שהדינמיקה הפנימית כבר יצאה לדרך.
עוד בנושא באתר הידען:
