קריסת יערות האמזונס, המסת הקרחונים ואדמות קפאון העד, מות שוניות האלמוגים – אלו חלק מהגורמים שעלולים להביא לשינויים בלתי הפיכים * חלקם מתרחשים בקצב מדאיג
מאת דיוויד ארמסטרונג מקיי, חוקר בתחום עמידות מערכת כדור הארץ, אוניברסיטת שטוקהולם
המשך פליטת גזי החממה עלול לגרום לנקודות מפנה אקלימיות (Tipping Points). אלה שינויים שמקיימים את עצמם במערכת האקלים, שיקַבעו שינויים הרסניים, כמו עליית פני הים, גם אם כל הפליטות יסתיימו.
ההערכה הגדולה הראשונה בשנת 2008 זיהתה תשעה חלקים של מערכת האקלים הרגישים לשינויים, כולל יריעות קרח, זרמי אוקיינוס ויערות גדולים. מאז, התקדמות עצומה במודלים אקלימיים ומבול של תצפיות ותיעודים חדשים של שינויי אקלים עתיקים נתנו למדענים תמונה טובה בהרבה של היסודות האלה. כמו כן הוצעו תוספות נוספות, כמו האיזור קיפאון העד בחוג הארקטי (קרקע קפואה לצמיתות שעלולה לשחרר יותר פחמן אם תפשיר).
ההערכות לגבי רמות ההתחממות שבהן מרכיבים אלה עלולים להטות את הכף הוקדמו מאז 2008. קריסת יריעת הקרח במערב אנטארקטיקה נחשבה בעבר לסיכון כאשר ההתחממות תגיע ל 3 עד 5 מעלות צלזיוס מעל הטמפרטורה הממוצעת הטרום-תעשייתית של כדור הארץ. כעת זה נחשב אפשרי כבר ברמות ההתחממות הנוכחיות.
בהערכה החדשה שלנו לאחר 15 שנות המחקר האחרונות, אני ועמיתינו מצאנו שאנחנו לא יכולים לשלול חמש נקודות מפנה שמתקיימות עכשיו, כאשר ההתחממות הגלובלית עומדת על כ-1.2 מעלות צלזיוס. ארבע מתוך החמש האלה הופכותם לסבירות יותר ככל שההתחממות הגלובלית עולה על 1.5 מעלות צלזיוס.
אלה מסקנות מפוכחות. עם זאת, לא כל הסיקור החדשותי תפס את הניואנסים של המחקר שלנו. אז הנה המשמעות האמיתית של הממצאים שלנו.
ערכי סף לא ברורים
סינתזנו את התוצאות של יותר מ-200 מחקרים כדי להעריך את סף ההתחממות של כל אלמנט מפנה. ההערכה הטובה ביותר הייתה או כזו שמחקרים רבים התכנסו אליה או שמחקר מסוים העריך שהיא אמינה במיוחד. לדוגמה, רישומים של הזמנים בהם יריעות קרח נסוגו בעבר ומחקרי מידול מצביעים על כך שיריעת הקרח של גרינלנד צפויה להתמוטט מעבר ל-1.5 מעלות צלזיוס. הערכנו גם את הסף המינימלי והמקסימלי שבו קריסה אפשרית: הערכות המודל של גרינלנד נעות בין 0.8°C ל-3.0°C.
בטווח זה, ההטיה הופכת לסבירה יותר ככל שההתחממות גוברת. הגדרנו את המפנה כאפשרי (אך עדיין לא סביר) כאשר ההתחממות היא מעל המינימום אך מתחת לאומדן הטוב ביותר, וכסבירה אם ההתחממות היא מעל האומדן הטוב ביותר. שפטנו גם עד כמה אנחנו בטוחים בכל הערכה. לדוגמה, אנו בטוחים יותר בהערכות שלנו לקריסת יריעת הקרח של גרינלנד מאשר אלה שמתייחסות להפשרה פתאומית של הקרקע הנמצאת בקיפאון עד.
משמעות אי-הוודאות הזו היא שאיננו צופים שארבע נקודות מפנה אקלימיות יבואו לידי ביטוי בשנה הראשונה שבה הטמפרטורות הגלובליות יגיעו ל-1.5 מעלות צלזיוס מעל הממוצע הטרום תעשייתי (מה שמדעני אקלים טוענים שעלול לקרות בחמש השנים הקרובות), או אפילו כאשר הטמפרטורות הממוצעות על פני כמה שנים יגיעו ל-1.5 מעלות צלזיוס מעל הרמה שלפני המהפכה התעשייתית מתישהו בעשורים הקרובים. במקום זאת, כל שבריר של מעלה הופך את ההטיה לסבירה יותר, אך איננו יכולים להיות בטוחים מתי בדיוק ההטיה הופכת לבלתי נמנעת.
זה נכון במיוחד עבור גרינלנד ויריעות הקרח של מערב אנטארקטיקה. בעוד שההערכה שלנו מצביעה על כך שהקריסה שלהם הופכת להיות ככל הנראה לבלתי נמנעת מעבר ל-1.5 מעלות צלזיוס, יריעות הקרח מסיביות ביותר ובשל כך הן משתנות לאט מאוד. הקריסה תארך אלפי שנים, והתהליכים המניעים אותה ידרשו התחממות מתמשכת כדי להישאר מעבר לסף במשך כמה עשורים. אם ההתחממות תחזור אל מתחת לסף לפני שהתהליך ייכנס לפעולה, ייתכן שמשטחי קרח יחרגו באופן זמני מהסף שלהם מבלי להתמוטט.
עבור כמה נקודות מפנה אחרות, השינוי צפוי להיות מפוזר יותר. אנו מעריכים שגם מוות בשונית אלמוגים טרופית וגם הפשרה פתאומית של פרמפרוסט אפשריים ברמת ההתחממות הנוכחית. אבל הסף משתנה בין שוניות לבין טלאים של פרמפרוסט. שניהם כבר מתרחשים במקומות מסוימים, אך להערכתנו, שינויים אלה הופכים נפוצים הרבה יותר בתקופה דומה מעבר ל-1.5 מעלות צלזיוס.
במקומות אחרים, חלקים קטנים של האמזונס והיערות הצפוניים עשויים להתהפך ולעבור תחילה למצב דמוי סוואנה, תוך עקיפת תפנית קטסטרופלית יותר בכל היער. תוצאות מודלים שטרם פורסמו מצביעות על כך שהמפנה של האמזונס עשוי להתרחש בכמה אזורים ברמות התחממות משתנות ולא כאירוע אחד גדול.
האמזונס לא יכול להתמוטט מיער לשטחי מרעה בבת אחת. פאראלקסיס/שאטרסטוק
ייתכן גם שאין סף מוגדר היטב עבור כמה מרכיבי שיא אחרים. רישומי אקלים עתיקים מצביעים על כך שזרמי האוקיינוס בצפון האוקיינוס האטלנטי יכולים להפוך באופן דרמטי מחזקים, כפי שהם כיום, לחלשים כתוצאה מהתחממות והמסת מים מתוקים מגרינלנד המשבשים את זרימתם. מודלים עדכניים מצביעים על כך שהסף לקריסת המחזוריות האטלנטית תלוי במהירות שבה ההתחממות עולה לצד גורמים אחרים שקשה למדוד, מה שהופך אותה לבלתי ודאית מאוד.
אל תוך אזור הסכנה
ישנם סימנים לכך שכמה נקודות מפנה כבר מתקרבות. שנות בצורת גרמו לחלקים מהאמזונס להיות פחות עמידים בפני שריפות ולפלוט יותר פחמן ממה שהם סופגים.
הקצה הקדמי של כמה קרחונים נסוגים במערב אנטארקטיקה נמצא במרחק של קילומטרים ספורים בלבד מהנסיגה הבלתי ניתנת לעצירה. אותות אזהרה מוקדמים בנתוני ניטור האקלים (כגון תנודות גדולות וארוכות יותר בכמות הקרחונים הנמסים מדי שנה) מצביעים על כך שכבר עתה היציבות מתערערת בחלקים מיריעת הקרח של גרינלנד וממחזור הזרמים האטלנטי.
האותות האלה לא יכולים לומר לנו בדיוק עד כמה אנחנו קרובים לנקודות מפנה, רק שהתערערות היציבות נמצאת בעיצומה וייתכן שנקודת מפנה מתקרבת. המקסימום שאנו יכולים להיות בטוחים בו הוא שכל שבריר של התחממות נוספת יערער את יציבותם של מרכיבים אלה ויהפוך את התחלתם של שינויים המזינים את עצמם לסבירה יותר.
זה מחזק את הטיעון בדבר הצורך בקיצוצים משמעותיים בפליטות בהתאם למטרת הסכם פריז לעצור את ההתחממות ב-1.5 מעלות צלזיוס. עמידה בהסכם זה תקטין את הסיכויים לגרום למספר נקודות מפנה אקלימיות – גם אם לא נוכל לשלול שחלקן יגיעו אליהן בקרוב.
עוד בנושא באתר הידען:
