מחקר ב-Nature Communications מגלה כי ציסטות של טוקסופלזמה גונדי אינן מאגר רדום אלא מערכת מגוונת של תת־סוגים, מה שעשוי להסביר מדוע אין כיום טיפול שמחסל את הציסטות
טפיל נפוץ שמסתתר במוח מתברר כפעיל, מאורגן ומגוון הרבה יותר מאשר שיערנו עד כה.
צוות חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה – ריברסייד מדווח כי טוקסופלזמה גונדי (Toxoplasma gondii), טפיל שמוערך כי מדביק עד שליש מאוכלוסיית העולם, מפגין מורכבות ביולוגית גבוהה בהרבה מכפי שהובן בעבר. הממצאים, שפורסמו בכתב העת Nature Communications, מספקים תובנות חדשות על האופן שבו הטפיל גורם למחלה, ועל הסיבה לכך שהיה כה קשה לחסל אותו באמצעות הטיפולים הקיימים.
כיצד טוקסופלזמוזיס מתפשט בבני אדם
בני אדם נדבקים בטוקסופלזמוזיס לרוב בעקבות אכילת בשר שאינו מבושל דיו, או באמצעות מגע עם אדמה מזוהמת או עם צואת חתולים. לאחר שהטפיל חודר לגוף, אחת מתכונותיו המרכזיות היא היכולת לחמוק ממערכת החיסון באמצעות יצירת ציסטות זעירות, לרוב במוח וברקמת השריר.
אצל רוב הנדבקים הזיהום אינו גורם לתסמינים מורגשים. עם זאת, הטפיל נשאר בגוף לכל החיים בתוך אותן ציסטות, שכל אחת מהן יכולה להכיל מאות טפילים. בתנאים מסוימים – ובעיקר כאשר מערכת החיסון נחלשת – הטפילים עלולים “להתעורר” מחדש ולגרום לנזק חמור למוח או לעיניים. הדבקה במהלך ההריון מסוכנת במיוחד, משום שהיא עלולה להוביל לסיבוכים חמורים בעובר וביילודים שמערכת החיסון שלהם עדיין אינה בשלה.
בתוך הציסטות: לא “מצב רדום”, אלא מערכת מגוונת
במשך שנים ההנחה המקובלת הייתה שכל ציסטה מכילה סוג אחד ואחיד של טפילים, שנותר רדום עד להפעלה מחדש. אולם באמצעות שיטות מתקדמות לניתוח תאים בודדים, חוקרי אוניברסיטת קליפורניה – ריברסייד מצאו כי ההנחה הזו אינה נכונה. לפי הממצאים, כל ציסטה מכילה כמה תת־סוגים שונים של טפילים, שלכל אחד מהם תפקיד ביולוגי אחר.
“גילינו שהציסטה אינה רק מקום מסתור שקט – זהו מרכז פעיל שיש בו סוגי טפילים שונים, המכוונים להישרדות, להתפשטות או להפעלה מחדש,” אמרה Emma Wilson, פרופסור למדעי ביו־רפואה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה והמחברת הראשית של המחקר.
וילסון מסבירה כי הציסטות נוצרות בהדרגה כאשר הטפיל מגיב ללחץ מצד מערכת החיסון. כל ציסטה עטופה במעטפת הגנה ומכילה מאות טפילים שגדלים לאט, המכונים ברדיזואיטים (bradyzoites). אף שהציסטות מיקרוסקופיות, הן גדולות יחסית לפתוגנים תוך־תאיים אחרים: קוטר הציסטה יכול להגיע עד 80 מיקרומטרים, ואורך ברדיזואיט יחיד הוא בערך חמישה מיקרומטרים.
הציסטות מצויות לרוב בתוך נוירונים, אך מופיעות גם בשרירי שלד ובשריר הלב. עובדה זו חשובה משום שאחת מדרכי ההדבקה הנפוצות בבני אדם היא אכילת בשר שאינו מבושל דיו המכיל ציסטות.
מדוע הציסטות “מחזיקות מעמד” ומה המשמעות לטיפולים
לדברי וילסון, לציסטות תפקיד מרכזי הן ביצירת המחלה והן בהעברת הטפיל בין פונדקאים. לאחר שהן מתבססות, הן עמידות לכל הטיפולים הזמינים כיום ויכולות להישאר בגוף ללא הגבלת זמן.
כאשר ציסטות מופעלות מחדש, הברדיזואיטים הופכים לטכיזואיטים (tachyzoites) – צורה שמתרבה במהירות ומתפשטת בגוף. תהליך זה עלול לגרום למחלות קשות, כגון דלקת מוח טוקסופלזמית (פגיעה נוירולוגית) או טוקסופלזמוזיס ברשתית (עד כדי אובדן ראייה).
“במשך עשרות שנים מחזור החיים של טוקסופלזמה הובן בצורה פשטנית מדי, כמעבר ליניארי בין שלבי טכיזואיט לברדיזואיט,” אמרה וילסון. “המחקר שלנו מאתגר את המודל הזה. באמצעות ריצוף RNA של תא בודד מטפילים שבודדו ישירות מציסטות in vivo, מצאנו מורכבות בלתי צפויה בתוך הציסטה עצמה. במקום אוכלוסייה אחידה, הציסטות מכילות לפחות חמישה תת־סוגים שונים של ברדיזואיטים. אף שכולם מסווגים כברדיזואיטים, הם שונים מבחינה תפקודית, וחלק מתת־הקבוצות ‘מוכנות’ במיוחד להפעלה מחדש ולמחלה.”
וילסון מציינת כי הציסטות היו קשות לחקר במשך שנים: הן גדלות לאט, “קבורות” עמוק בתוך רקמות כגון מוח, ואינן נוצרות ביעילות בתרביות מעבדה סטנדרטיות. בשל כך, חלק גדול מהמחקר הגנטי והמולקולרי בתחום התמקד בטכיזואיטים שגודלו במבחנה – בעוד הברדיזואיטים השוכנים בציסטות נותרו פחות מובנים.
“העבודה שלנו מתגברת על המגבלות הללו באמצעות מודל עכבר שמשקף מקרוב הדבקה טבעית,” אמרה. “עכברים הם פונדקאי ביניים טבעיים לטוקסופלזמה, והמוח שלהם יכול להכיל אלפי ציסטות. באמצעות בידוד הציסטות, עיכול אנזימטי וניתוח טפילים בודדים, הצלחנו לקבל תמונה של זיהום כרוני כפי שהוא מתרחש ברקמה חיה.”
באשר לטיפולים עתידיים, וילסון מסבירה שהתרופות הקיימות כיום מסוגלות לשלוט בצורה המתרבה במהירות של הטפיל, האחראית למחלה חריפה – אך אין תרופה שמסוגלת לחסל ציסטות. “זיהוי תת־סוגים שונים בתוך הציסטות מאפשר לנו להבין במדויק אילו מהם נוטים יותר להתחדש ולגרום נזק,” אמרה. “זה מסייע להסביר מדוע ניסיונות פיתוח תרופות בעבר נכשלו, ומציע מטרות חדשות ומדויקות יותר לטיפולים עתידיים.”
טוקסופלזמוזיס מולד נותר מקור דאגה משמעותי כאשר ההדבקה הראשונה מתרחשת במהלך ההריון, משום שהיא עלולה להוביל לתוצאות חמורות לעובר. אף שחסינות מוקדמת בדרך כלל מגינה על העובר, בדיקות שגרתיות אינן זמינות בכל המדינות – עובדה שמדגישה את האתגר בניהול זיהום נפוץ, שלרוב אינו גורם לתסמינים.
למרות שכיחותו, טוקסופלזמוזיס זכה עד כה לפחות תשומת לב ממחלות זיהומיות רבות אחרות. וילסון מקווה שהממצאים החדשים ישנו זאת: “העבודה שלנו משנה את האופן שבו אנו חושבים על ציסטה של טוקסופלזמה. היא ממקמת מחדש את הציסטה כנקודת הבקרה המרכזית במחזור החיים של הטפיל, ומראה לאן נכון לכוון טיפולים חדשים. אם אנחנו רוצים באמת לטפל בטוקסופלזמוזיס, הציסטה היא המקום להתמקד בו.”
מקור המחקר: “תת־סוגים של ברדיזואיטים שולטים בצומת דרכים של התפתחות טוקסופלזמה” מאת Erzu Ulu, Sandeep Srivastava, Nella Kachur, Brandon H. Le, Michael W. White ו־אמה ה’ וילסון, 24-01-2026, Nature Communications.
עוד בנושא באתר הידען:
