מחקר JCOM מצביע על כך שהאמון במדע אינו קורס אלא מתנהל במשא ומתן מתמשך, ועיתונאים רואים עצמם כ"מתווכי ידע" המחברים בין מחקר לציבור
במשך שנים אנו שומעים את האזהרה: "האמון במדע קורס". לא מפתיע, אם כך, שמחקרים רבים בחנו את תופעת האמון במדע בקרב הציבור הרחב. אך פחות תשומת לב הוקדשה לאנשי המקצוע המתווכים – העיתונאים – שממלאים תפקיד מפתח בגישור בין עולם המחקר המדעי לבין הציבור.
מאמר חדש בכתב העת Journal of Science Communication (JCOM), שנערך על ידי קבוצת חוקרים מהמכון להערכת טכנולוגיות וניתוח מערכות (ITAS) במכון הטכנולוגי של קרלסרוהה (KIT) בגרמניה, נותן קול לעיתונאים משלוש מדינות – גרמניה, איטליה וליטא – שכל אחת מהן מייצגת אקוסיסטם תקשורתי שונה.
אמון – לא קריסה, אלא מו"מ מתמשך
התמונה העולה מורכבת ומפוצלת בהרבה מהנרטיב המקובל. העיתונאים תיארו עצמם כ"מתווכי ידע" הנמצאים במשא ומתן מתמיד עם קהליהם. הם הדגישו כי בעיתונות מדעית בימינו, בדיקת עובדות ודיוק חייבים להשתלב גם בהיבטים פוליטיים, חברתיים ורגשיים, ובהתאמה לציפיות הקהל.
לדברי החוקרת נורה ויינברגר (ITAS), אחת ממחברות המאמר: "העיתונאים במחקר שלנו לא רואים קריסה כוללת של האמון במדע – אלא תהליך מתמשך של מו"מ. זה הפתיע אותי, משום שבתודעה הציבורית שולטת דווקא תחושת המשבר."
ד"ר דנה מהר (ITAS), מחברת ראשית של המאמר, הוסיפה: "האמון במדע אינו צונח באופן אחיד. הוא מפוצל, דינמי ותלוי הקשר חברתי, פוליטי ותקשורתי, כמו גם בציפיות אישיות."
פערים בין מדינות
המחקר התבסס על קבוצות מיקוד בהן השתתפו 87 עיתונאים, אנשי תקשורת מדעית ומספר מדענים משלוש מדינות:
- גרמניה – שדה חזק יחסית של עיתונות מדע, עם מערכות ייעודיות, רשת מקצועית יציבה ומערכי בדיקת עובדות.
- איטליה – שדה מפוצל, עם פחות מערכות מדעיות ייעודיות, ריבוי פרילנסרים ושכר נמוך. אחד המשתתפים תיאר: "עיתונות מדעית באיטליה נחשבת למותרות."
- ליטא – שוק קטן במיוחד, מעוצב על ידי עבר פוסט־קומוניסטי, שבו מדע מסוקר לרוב בידי עיתונאים כלליים או בשיתוף עם מוסדות מחקר.
אתגרים עכשוויים
העיתונאים ציינו מגמות מטרידות:
- קיטוב אידיאולוגי בציבור – קבלה או דחייה של עובדות מדעיות בהתאם לזהות פוליטית.
- עיתונות תגובתית – סיקור קצר־טווח בעיקר בעתות חירום (כמו מגפת הקורונה), לצד היעדר דיווח עומק שוטף.
- השפעת האינטרנט – מדדי קליקים קובעים סדר יום גם לעיתונות המודפסת, וכתוצאה מכך נושאים חשובים כמו משבר האקלים נדחקים לשוליים אלא אם מוצגים בכותרות סנסציוניות.
הצורך בתמיכה מערכתית
המשתתפים הדגישו כי היכולת של עיתונאים לבנות אמון אינה תלויה רק בכישוריהם האישיים, אלא גם בתנאים מערכתיים: מימון ציבורי יציב, מערכות מדע ייעודיות, קרנות תחקיר, יחידות בדיקת עובדות, רשתות שיתופי פעולה והכשרות מתמשכות.
עיתונאים כ"מתווכי אמון"
העיתונאים רואים עצמם לא רק כמוסרי מידע, אלא כמתווכים אקטיביים של אמון – תפקיד שמקרב את עבודתם אף לגבול של אקטיביזם. רבים סבורים כי יש לפתח פורמטים שיתופיים ודו־שיחיים יותר: פודקאסטים, מפגשי שאלות ותשובות, קהילות דיגיטליות ותקשורת שקופה יותר עם הקהל.
לדברי ויינברגר: "זהו שינוי מהותי – לא רק לספר את הסיפור המדעי, אלא גם לייצר אמון ולדאוג לחוזה חברתי מחודש בין עיתונאים לציבור."
המאמר “Science journalists and public trust: comparative insights from Germany, Italy, and Lithuania” מאת דנה מהר ועמיתיה, יתפרסם ב־22 בספטמבר 2025 ב־Journal of Science Communication (JCOM), במסגרת פרויקט Horizon Europe IANUS לחיזוק אמון מבוסס־ערך במדע ובחדשנות.
ומה בישראל?
הערת העורך: ומה בישראל, הפעם אני יכול לתאר בגוף ראשון. מדובר כמו בליטא על שוק קטן, שמתקיים על אפם ועל חמתם של ראשי האוניברסיטאות (שגם קיבלו החלטה על החרמה כלכלית של אתר הידען ב-2015 ואין אף אחד שיפסיק את זה). הם סבורים שאתרי חדשות כלליות יעשו את העבודה, ולא מפריע להם שפה עילגת ורדידות מדעית. אותם כלי תקשורת מחזיקים עורכים ששכחו את כללי חמשת ה-W ורוצים שננחש חצי מהכותרת בגלל תופעת הקליקבייטים (נחשו על איזה כוכב לכת יש חיים). גם מתחרי במכון דוידסון הקימו את האתר על אפם ועל חמתם של בכירי מכון ויצמן באותה תקופה, אבל בניגוד לאתר הידען, להם יש תורמים. הדבר מראה שאף אוניברסיטה לא חושבת שתקשורת מדע זה עניין חשוב.
ניתן לציין לטובה כמובן את הארץ (אך הכתבות המעניינות שמופיעות בו נמצאות מאחורי חומת תשלום) ואת YNET. ידידי ירון דרוקמן והצוות שלו מתמצאים במדע וגם נעזרים בשיתופי פעולה עם האתרים המקצוענים בתחום. כל אתרי החדשות הכלליים נותנים לכתבים אקראיים את המלאכה כאילו מדובר בפוליטיקה או ספורט. עד אז נאלץ להסתפק רק ב-2-3 מה-W-ים.
עוד בנושא באתר הידען:
