מחקרים בהובלת פרופ’ נועם ויינבך מאוניברסיטת חיפה מצביעים על שני תהליכים שעשויים לתרום להתמשכות אנורקסיה: הפעלה חזקה של מנגנון עצירת התגובה מול מזון עתיר קלוריות, ומעבר מהיר לעיסוק באוכל בעת חוויה של רגש שלילי
הפרעות אכילה אינן מסתכמות בהחלטה לאכול יותר או פחות, וגם אינן ביטוי פשוט של “כוח רצון”. הן הפרעות נפשיות מורכבות, המערבות רגשות, מחשבות, דימוי גוף, הרגלים ומנגנונים מוחיים המכוונים את הקשב ואת ההתנהגות. באנורקסיה נרבוזה, למשל, אדם עשוי להמשיך להגביל את אכילתו גם כאשר הדבר פוגע בבריאותו, ביחסיו ובתפקודו.
מחקרים בהובלת פרופ’ נועם ויינבך, פסיכולוג קליני וחבר סגל בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, מבקשים לברר אילו תהליכים קוגניטיביים מאפשרים לדפוסי האכילה האלה להתמיד. הממצאים מצביעים על תמונה מורכבת: מתבגרים עם אנורקסיה אינם בהכרח פחות גמישים או בעלי שליטה עצמית טובה יותר בכל מצב. ההבדלים מופיעים בעיקר כאשר הם נחשפים לגירויים הקשורים באוכל או חווים מצוקה רגשית.
כשהמוח לוחץ על הבלמים
אחד המנגנונים שנבדקו הוא “עיכוב תגובה” – היכולת לעצור פעולה שכבר החלה או לדכא תגובה אוטומטית. אנחנו משתמשים במנגנון הזה פעמים רבות במהלך היום: כאשר אנו נמנעים מללחוץ על כפתור שגוי, עוצרים משפט לפני שאמרנו דבר שאנו עלולים להתחרט עליו, או מתעלמים מפיתוי רגעי.
במחקר השתתפו 30 מתבגרים עם אנורקסיה מהסוג המגביל ו-30 מתבגרים בריאים. המשתתפים ביצעו מטלה ממוחשבת שבה התבקשו להגיב במהירות לתמונות של מזונות, אך לעצור את התגובה כאשר הופיע סימן מסוים. התמונות כללו מזונות עתירי קלוריות ומזונות דלי קלוריות.
המתבגרים עם אנורקסיה הצליחו לעצור את תגובתם טוב יותר מקבוצת הביקורת לאחר שנחשפו לתמונות של מזון עתיר קלוריות. לעומת זאת, כאשר הוצגו מזונות דלי קלוריות, לא נמצא הבדל דומה בין הקבוצות. החוקרים הסיקו כי אין מדובר ביכולת עצירה כללית טובה יותר, אלא בתגובה ממוקדת לגירויים שנתפסים כמאיימים או טעונים במיוחד עבור המתמודדים עם אנורקסיה.
המשמעות האפשרית היא שמראה של מזון עתיר קלוריות מפעיל באופן אוטומטי מעין “בלם” קוגניטיבי חזק. אותו מנגנון עשוי לסייע למתבגרים עם אנורקסיה להימנע מאכילה לאורך זמן, גם כאשר הגוף זקוק למזון. לכן, יכולת שנראית במבט ראשון כשליטה עצמית מוצלחת עלולה להיות חלק מהמנגנון המשמר את ההפרעה.
לא חוסר גמישות כללי
דפוס נוסף שמיוחס לאנורקסיה הוא נוקשות מחשבתית: קושי לעבור בין משימות, לשנות כלל פעולה או להתאים את החשיבה למצב חדש. אולם מחקרים שבדקו גמישות קוגניטיבית אצל מתבגרים עם אנורקסיה הניבו תוצאות לא אחידות.
במחקר נוסף בדקו החוקרים אם הקושי אינו קבוע, אלא תלוי במצב הרגשי ובסוג המידע שהמשתתפים נדרשים לעבד. במחקר השתתפו 47 מתבגרים עם אנורקסיה ו-41 מתבגרים בריאים. הם ביצעו מטלה שחייבה אותם לעבור בין סיווג תמונות הקשורות באוכל לבין סיווג תמונות שאינן קשורות באוכל. בחלק מן הניסוי עוררו החוקרים רגש שלילי ובחלק אחר שמרו על מצב רגשי ניטרלי.
לא נמצאה עדות לכך שהמתבגרים עם אנורקסיה סבלו מקושי כללי במעבר בין משימות. אולם לאחר שעורר בהם רגש שלילי, הם עברו ביעילות רבה יותר ממשימה שאינה קשורה באוכל למשימה העוסקת באוכל. בקבוצת הביקורת לא נמצא שינוי דומה.
הממצא אינו מלמד בהכרח שמתבגרים עם אנורקסיה “טובים יותר” במטלות הקשורות באוכל. הוא מצביע על כך שבעת מצוקה, המחשבה שלהם עשויה לעבור במהירות ובאופן כמעט אוטומטי לעיסוק באוכל. במקום קושי כללי לשנות את כיוון החשיבה, נראה כי קיים כיוון מועדף: מרגש שלילי אל מחשבות הקשורות במזון.
מעגל המזין את עצמו
שני המחקרים מתארים תהליכים שונים, אך ייתכן שהם משלימים זה את זה. מצד אחד, מזון עתיר קלוריות מפעיל מנגנון עצירה חזק, המעודד הימנעות מאכילה. מצד אחר, רגשות שליליים מפנים את הקשב במהירות אל האוכל ואל המחשבות הקשורות בו.
כך עלול להיווצר מעגל המזין את עצמו: מצוקה רגשית מגבירה את העיסוק באוכל, העיסוק מפעיל פחדים ומחשבות שליליות, ואלה מחזקים את מנגנוני העצירה וההימנעות. הגבלת האכילה עלולה בתורה להגביר את העיסוק באוכל ואת הקושי הרגשי.
הממצאים גם מסבירים מדוע ניסיון לשכנע אדם עם אנורקסיה “פשוט לאכול” אינו מתמודד עם מלוא הבעיה. ההתנהגות אינה נשענת רק על החלטה מודעת, אלא גם על תגובות אוטומטיות שהופכות חזקות במיוחד במצבים רגשיים מסוימים.
להתאים את הטיפול למצב
החוקרים מדגישים כי יש לבחון תפקודים קוגניטיביים בהקשר שבו הם פועלים. אדם עשוי לתפקד היטב במטלה ניטרלית, אך להגיב אחרת לחלוטין כאשר הוא במצוקה או כאשר הגירוי קשור למוקד ההפרעה.
מכאן עשויות להיגזר בעתיד דרכי טיפול המשלבות בין שיקום תזונתי לבין עבודה על ויסות רגשות, גמישות מחשבתית והתגובות האוטומטיות שמעוררים מזונות מסוימים. עם זאת, המחקרים אינם מוכיחים שמנגנונים אלה לבדם גורמים לאנורקסיה, ואינם יכולים לשמש כלי אבחון בפני עצמם. הם מוסיפים נדבך להבנת הדרך שבה ההפרעה נשמרת, ועשויים לסייע בפיתוח טיפולים מותאמים ומדויקים יותר.
פרופ’ ויינבך חוקר את המנגנונים הקוגניטיביים והרגשיים המשמרים הפרעות נפשיות בגיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת. מחקריו מתמקדים בהפרעות אכילה, בדימוי גוף, בוויסות רגשות ובקשרים שבין מצבים רגשיים לדפוסי אכילה. בעבר היה שותף בהקמת היחידה לטיפול בהפרעות אכילה במרכז הרפואי סורוקה, והוא פעיל בתחום הטיפול והמחקר בהפרעות אכילה בישראל.
