אבק שהגיע מהסהרה וערב הסעודית לפני כ-11,000 שנה – תרם להתפתחות החקלאות בבקעת הירדן
בעשרות אלפי השנים האחרונות חלו שינויים סביבתיים בבקעת הירדן, באיזור ים המלח והכנרת. שינויים אלה יכולים ללמד אותנו על שינויי האקלים במזרח התיכון בפרט, ועל תהליכים בכדור-הארץ בכלל. כך, למשל, נמצא כי לפני 23,000 שנה החלה ירידה הדרגתית בנפח מי ים המלח, מפלסו ירד (גובהו היה מינוס 165 וכיום הוא מינוס 438) ושטחו הצטמצם משמעותית; לפני כן הוא השתרע מחצבה בדרום ועד הכנרת בצפון ונודע בשם “ימת הלשון” (בעשרות השנים האחרונות הוא ממשיך לרדת ב-1.20 מטר, בערך, מדי שנה, בעיקר עקב פעילות האדם). כך נחשפו אזורים שלמים שהיו עד לאותה עת מתחת לפני המים, ובחלקם (למשל יריחו, גלגל, נתיב הגדוד ופצאל) התיישבו בני אדם. במילים אחרות, האגם הלך ונסוג ובני האדם התיישבו באזורים שנחשפו, כפי הנראה בשל מעיינות שופעים ואקלים נוח.
מחקרים מצאו כי בעידן הקרח האחרון, שבו אגם ים המלח היה בשיאו, הגיעו מהסהרה ומערב הסעודית, דרך האטמוספרה, כמויות אבק גדולות שהצטברו על פני השטח בכל רחבי הארץ, כולל על הרי הנגב, יהודה ושומרון. אבק זה נשטף במי גשם ותרם להתפתחות קרקעות שונות, כגון טרה רוסה – קרקע חרסיתית חומה-אדומה פורייה, אשר נפוצה בהרי יהודה ושומרון (שם כולל: “קרקעות ההר”).
פרופ’ יגאל אראל מהחוג למדעי הסביבה באוניברסיטה העברית עוסק בגאוכימיה סביבתית – תחום שחוקר השפעה של תנאים סביבתיים על אזורים שונים בכדור הארץ. במחקרו הנוכחי, שנעשה בשיתוף פרופ’ מוטי שטיין, פרופ’ נייג’ל גורינג-מוריס וד”ר יואב בן דור מהאוניברסיטה העברית ומהמכון הגיאולוגי, נבחנת ההשערה שבסוף עידן הקרח האחרון, במקביל לנסיגת האגם, נשטפו קרקעות ההר הפוריות אל בקעת הירדן, הצטברו על הטרסות שבשולי האגם הנסוג וסיפקו לתושבי האזור הזדמנות לביית את הצומח וכך לתרום להתפתחות החקלאות באזור.
נמצא כי לפני כ-11,000 שנה, במהלך נסיגת האגם, התגלו בכמה אתרים בבקעת הירדן (נתיב הגדוד, פצאל וגלגל) עדויות לגידולים המבויתים הראשונים (בעיקר חיטה ושעורה) ולשימוש בכלים לחיתוך ולאיסוף היבול.
אומר פרופ’ אראל: “בקעת הירדן היא אחד המוקדים שבהם החלה המהפכה החקלאית, לפני 11,000 שנה. מוקדים נוספים הם צפון מסופוטמיה (עירק, סוריה ודרום מזרח טורקיה), סין ואמריקה. מאזורים אלו התפשטה החקלאות לכל העולם ושינתה את אורח החיים האנושי ללא היכר. שאלנו את עצמנו כיצד הצליחו חקלאי בקעת הירדן לפתח את החקלאות – לביית צמחים קיימים (למשל להפוך חיטת בר לחיטה מבויתת) ולהתאימם לצורכיהם (למשל לגדל יותר זרעים ולאסוף כמות גדולה של יבול). מהו היתרון הסביבתי, האקולוגי, שאיפשר זאת? האם ייתכן שמדובר באותו אבק שהגיע מהסהרה ומערב הסעודית?”.
כדי לענות על שאלה זו אספו החוקרים דגימות קרקע רבות מהטרסות שנוצרו בבקעת הירדן לפני 11,000 שנה ומטרסות שנוצרו בה טרום המהפכה החקלאית. תקופת היווצרות הטרסות נקבעת לפי ידע ארכיאולוגי ותארוך פחמן-14 – שיטה להערכת גילם של ממצאים גאולוגיים וארכיאולוגיים. הם השוו בין הקרקעות, בחנו את תכונותיהן ורכיביהן (כולל חומרי הזנה הדרושים לצומח) בשיטות סדימנטולוגיות (מדע החוקר התהוות סלעי משקע וחלקיקי משקע שונים) ופדולוגיות (מדע החוקר את היווצרות הקרקע ותכונותיה) – וגילו עדויות ראשונות שלפיהן הקרקעות שנוצרו לפני 11,000 שנה היו כפי הנראה פוריות יותר מאלו שנוצרו לפניהן.
“ממצאים אלה חושפים חלק משלבי התפתחות החקלאות. המהפכה החקלאית היא המשמעותית ביותר בתולדות האנושות. בזכותה הפכו בני האדם מציידים-לקטים לחקלאים, הופסק החיפוש אחר מזון לצורך הישרדות ואוכלוסיית העולם החלה לגדול הרבה יותר מהר”, מסכם פרופ’ אראל.
עוד בנושא באתר הידען:
