בדרך הכלל הזרימה של סילון כזה שיוצא מכוכב צעיר תיראה רק כשהיא מתנגשת עם חומר שסביבה, ויוצרת גלי הלם בהירים שנעלמים כשהם מתקררים ולכן קשה לצפות בהם
סילון מכוכב שנוצר לאחרונה מתלקח לתוך המעמקים הזוהרים של ערפילית ההחזרה NGC 1977 בתמונה הזאת של האבל. הסילון (העצם הכתום במרכז תחתית התמונה) נפלט על ידי הכוכב הצעיר פרנגו 2042, שנעוץ בדיסקה של שברים שיכולה ליצור פלנטות. הכוכב מניע סילון פועם של פלסמה שמשתרע על פני שתי שנות אור בחלל, ונוטה צפונה בתמונה הזאת. הגז של הסילון יונן עד שהוא זוהר על ידי הקרינה של כוכב סמוך, 42 אוריוניס. זה שימושי במיוחד לחוקרים כי הזרימה שלו ממשיכה להיראות תחת הקרינה המייננת של כוכבים סמוכים. בדרך הכלל הזרימה של סילון כזה תיראה רק כשהיא מתנגשת עם חומר שסביבה, ויוצרת גלי הלם בהירים שנעלמים כשהם מתקררים.
מבט מפורט מהתמונה הקודמת: מבט קרוב יותר על הסילון.
קרדיט: NASA, ESA, and J. Bally (University of Colorado at Boulder)
עיבוד: Gladys Kober (NASA/Catholic University of America)
בתמונה הזאת, הצבעים אדום וכתום מציינים את הסילון והגז הזוהר של גלי הלם קשורים. האדוות הכחולות הזוהרות שנראות כזורמות החוצה מהסילון בימין התמונה הם גלי הלם קשתיים שפונים אל הכוכב 42 אוריוניס (לא נראה בתמונה). גלי הלם קשתיים מתרחשים בחלל כשזרמים של גז מתנגשים, ומקור השם הוא הגלים בצורת סהר שיוצרת ספינה כשהיא נעה במים.
האונה המערבית הזוהרת של הסילון עטופה בסדרה של קשתות כתומות שגודלן קטן ככל שגדל המרחק מהכוכב, ויוצרות צורת חרוט או כישור. הקשתות האלה אולי מסמנות את השפה החיצונית המיוננת של דיסקת שברים סביב הכוכב עם רדיוס של פי 500 מהמרחק בין השמש לכדור הארץ וחור גדול (170 יחידות אסטרונומיות) במרכז הדיסקה. הצורה דמוית הכישור אולי מסמנת את פני השטח של זרימה של חומר שמתרחקת מהדיסקה ומעריכים שהיא מאבדת מסה של בערך מאה מיליון שמשות בכל שנה.
NGC 1977 היא חלק משלישיית ערפיליות החזרה שמהוות את ערפילית האיש הרץ במערכת אוריון.
עוד בנושא באתר הידען:
