דברים שיורמים יודעים: הנספח שצורתו כתולעת

השבוע התבשרנו על חזרתה של רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו לחיק משפחתה לאחר ניתוח להסרת התוספתן. לצד אנחת הרווחה מתעורר העניין בשאלתה של נטע: למה צריך את התוספתן אם מוציאים אותו ואפשר לחיות בלעדיו?

השבוע התבשרנו על חזרתה של רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו לחיק משפחתה לאחר ניתוח להסרת התוספתן. לצד אנחת הרווחה מתעורר העניין בשאלתה של נטע: למה צריך את התוספתן אם מוציאים אותו ואפשר לחיות בלעדיו?

מרמ”ח האיברים שבגוף  נראה שהתוספתן הוא המושמץ ביותר. אפילו שמו האנטומי מבטא בוז: Vermiform Appendix ובתרגום מילולי: הנספח שצורתו כתולעת. משהו מוזר קורה בצידה הימני התחתון של הבטן שם מתחבר המעי הדק שתפקידו לפרק את המזון למרכיביו ולספוג אותם לדם אל המעי הגס שתפקידו לסחוט את המים מהשאריות ולהעביר אותן לאסלה. במקום החיבור מוצאים קיפול של המעי הגס שדווקא יורד “למטה” ויוצר כיס שזכה לשם הלא מחמיא המעי העיוור (Caecum). מהכיס הזה יוצאת גם שלוחה שאורכה 5-10 סנטימטרים ועובייה פחות מסנטימטר אחד – תולעת מפותלת שאינה מתחברת לשום מקום: התוספתן. השנה ימלאו 500 שנים בדיוק לגילוי התוספתו על ידי Berengario da Carpi  – מחלוצי האנטומיה של תקופת הרנסנס ( ב1543 נכלל בחיבורו המכונן של  אנדריאס וסאליוס) ומאז הוא מוכר לרופאים רק כמקור לצרות. דלקות בו היו סיבת מוות שכיחה עד לפיתוח ניתוח הכריתה בשלהי המאה ה19. אם אפשר להוציא אותו וכלום לא קורה למה מזדחלת התולעת הזו אצלנו?

עיכול תאית

קודם כל, לא לכל דבר בגוף יש תפקיד. גופנו הוא מוזיאון ארכיאולוגי לשרידים שונים של איברים שהיו חיוניים לאבותינו והיום היינו מסתדרים יופי בלעדיהם. שיני הבינה הן הדוגמה המכאיבה ביותר לסוג כזה של שאריות. פרט לנו ולעוד כמה קופים נמצא התוספתן אצל ארנבות, מין של חולד עיוור ואצל שתי חיות כיס: האופוסום והוומבט. אצל הארנבות למעי העיוור ולתוספתן תפקיד חשוב. שם חיים החיידקים המפרקים עבורה את התאית (צלולוזה) שבעשב לסוכרים הניתנים לעיכול. בהתאם, חלקי מעי אלו גדולים ומאחסנים כמות נכבדה של מזון. עד לא מזמן נחשב המעי העיוור ועוד יותר מכך התוספתן שלנו שריד לתקופות קדומות של תזונה המבוססת על עשבי השדה. זוהי דעה מקובלת גם כיום ובכל זאת יש המערערים על הקונצנזוס הזה.

תפקיד התוספתן ביונקים אחרים

כיוון שקופים אינם ניזונים מעשב, לא סביר לצפות להתפתחות של תוספתן בתוך הסדרה הזואולוגית הזו. הקופים או בשמם המדעי הפרימטים כוללים פרט לבני אדם גם את קופי האדם (שימפנזים, גורילות ואורנגאוטן), קופים “רגילים” ואת הטרום-קופים או הקיפופים (שהידועים בהם הם הלמורים המתקשטים בזנבות ססגוניים). אבל האנטומיה מסרבת להישמע להגיון הזה. במעבר האבולוציוני שבין הקופים ה”פרימיטיביים” לקופי האדם חלה דווקא הגדלה והתפתחות של התוספתן. באופן די מביך מתברר שצורת המעי העיוור והתוספתן אצל קופים שונים לא הייתה ידועה עד לעשורים האחרונים. לביולוגים יש תירוצים לכך, כיוון שקופים לא נזקקים הרבה לניתוחי בטן הרי שאת האנטומיה של מערכת העיכול שלהם למדו מניתוחים שלאחר המוות ואז צנרת העיכול נוטה להתעוות, מיצי העיכול מפרקים את הרקמות והשרירים נעשים רפויים. המזון שנשאר במערכת יוצר גז המנפח את המעי כך שלא פשוט ללמוד מהגווייה על צורת המעיים אצל הקוף לפני שעבר לג’ונגל שכולו טוב. רק בשנת 1980 פורסמה עבודה שהתבססה על ניתוחים קרובים מספיק לזמן המוות כדי שתתאפשר השוואה בין חלקים אלו של המעי.

עבודה שקדנית וביזארית זו של איסוף גוויות טריות של קופים וחיטוט בבטנים הניבה הפתעה: המעי העיוור והתוספתן האנושי דומים לאלו של הגורילה אבל גדולים ומובחנים הרבה יותר משל הקופים הפרימיטיביים. אצל חלק מהקופים כדוגמת המקוק אין תוספתן כלל ואצל אחרים יש הסתעפויות קטנות שצריך הרבה דמיון כדי לראות בהן משהו מקביל לתולעת הארוכה שלנו. בהתאם, דלקת התוספתן ידועה רק אצלנו ואצל הקרובים מדרגה ראשונה דוגמת השימפנזים ולא מציקה לקופים אחרים. אם גידלנו את התוספתן כל כך הרבה זמן אחרי שהפסקנו לאכול עשב קצת קשה לראות בו שריד מנוון וצריך להכיר בו בחבר מן המניין בחבורת אברי העיכול.

לא מאובן אבולוציוני

ובכן, אם התוספתן אינו מאובן אבולוציוני אמור להיות לו תפקיד חשוב דיו כדי להצדיק את הצרות שהוא גורם. התוספתן מכיל רקמות הקשורות למערכת החיסון אבל אין כשל חיסוני אצל כל אלה מאיתנו שמתהדרים בצלקת המעידה על חסרונו. לאחרונה פורסמה תיאוריה המבקשת להסביר את חידת התוספתן. חיידקי המעי לא משייטים סתם כך בבטן אלא יוצרים שכבות קבועות ועמידות הנצמדות היטב לריפוד המעי. שכבות כאלו של חיידקים (Biofilm) החיים על ריר המופרש ע”י המארח נפוצות מאוד בטבע, יש צמחים המפרישים לא פחות מ- 20% מכל החומר האורגני שהם מייצרים כריר דביק המאפשר צמיחת שכבות חיידקים מועילים מסביב לשורשים. באופן דומה דואג גם האלמוג להדביק היטב על עצמו רובד של חיידקים החביבים עליו. תאים מפרישי ליחה מפוזרים לא רק באף ובקנה הנשימה, למעשה את רוב הנזלת אנחנו מייצרים בבטן. יש חיידקים הנקשרים היטב לנזלת הזו ונעזרים גם בנוגדנים מיוחדים המופרשים מדופן המעי כדי לייצור שכבה המצפה יפה את הצנרת. החיידקים הללו חשובים לנו הן כמסייעים בעיכול והן משום שחיידקים מזיקים מתקשים להתחרות ברובד החיידקים הוותיק וחיידק שלא נצמד לדפנות המעי יופרש בלי לגרום נזקים.

אבל המעי הוא מקום סוער. כאשר מתפתח זיהום התגובה היא שלשול שסוחף החוצה גם את החיידקים הטובים. כאן נכנס התוספתן לתמונה, טוב שיש מפרץ רגוע משם יתפשט שוב רובד החיידקים המועיל כשתחלוף הסערה. תפקיד תאי החיסון בתוספתן, אומרים החוקרים, אינו להילחם בחיידקים רעים אלא דווקא לסייע להדביק את החיידקים הטובים ולעזור להם ליצור את שכבת המגן הנחוצה. ואם כל כך נחוץ התוספתן איך מסתדרים 6% מאיתנו בלעדיו ? נראה שתנאי החיים הסטריליים שלנו בעולם המודרני הופכים את מנגנון ההגנה הזה למיותר. התוספתן היה נחוץ לאבותינו שנחשפו הרבה יותר למחלות זיהומיות של המעי. כך עונים החוקרים גם לשאלת “כדאיות” התוספתן שללא ניתוח יגרום מוות לכל כך הרבה אנשים. דלקת התוספתן עצמה, לפי התיאוריה, היא תוצאה של “ניקיון יתר” היוצר אבטלה סמויה במערכת החיסון וגורם לתאים שהיו אמורים להילחם בחיידקים לייצר לעצמם עבודה בצורה של מחלות אוטו-אימוניות, אלרגיות וכמובן, דלקות תוספתן.

הסרת התוספתן – כבר לא ניתוח טריוויאלי, ויש לו השלכות ארוכות טווח

הסרת התוספתן נחשבה עד לא מכבר ניתוח טריוויאלי אבל מחקרים אפידמיולוגים מהשנים האחרונות מצביעים על השלכות ארוכות טווח של הפרוצדורה הזו. בצד החיובי כריתת  התוספתן מקטינה את הסיכוי ללקות בקוליטיס כיבית ומן העבר השני מגדילה את הסיכוי ללקות במחלת מעיים כרונית אחרת – מחלת קרוהן. חסרי התוספתן רגישים יותר לפגיעת החיידק קלוסטרידיואידס דיפיצילה (Clostridioides difficile) זיהום נפוץ בקרב מאושפזים בבתי חולים לאחר פגיעה במיקרוביום הטבעי עקב טיפולים אנטיביוטים. כמה מחקרים מצביעים על מתאם בין העדר תוספתן למחלות של מערכת העצבים ובפרט פרקינסון. ברקמת התוספתן נמצא ריכוז גבוה של החלבון אלפא-סינוקלאין החשוב לתפקוד קצות עצבים בקיפול לא תקין (פריון) מה שעשוי להסביר את הקשר בין התוספתן למערכת העצבים. נמצא אפילו מתאם סטטיסטי בין הסרת תוספתן בגיל צעיר לסיכוי ללקות בדיכאון, הפרעה דו-קוטבית או חרדה עשורים מאוחר יותר.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

• אופס – לתוספתן יש תפקיד אחרי הכל!
• על אקראיותה של האבולוציה, על חוסר התכנון ועל הפגמים בגוף האדם
• חמישה דברים שהמדע יודע בוודאות שהם נכונים