כשפיו רדום וזמזום המקדחה עדיין מהדהד באזניו פונה ג’ בשאלה מיואשת: מי צריך את שיני הבינה?
ובכן ג’: האמת היא שאף אחד לא “צריך” את שיני הבינה ממש כפי שאף אחד לא צריך את התוספתן או את שיער בית השחי. אין כמעט אדם שהשתמש אי פעם בשיני הבינה ללעיסה ובכל זאת הן שם, מחכות בסבלנות לתורן לגרום סבל ולהגשים את הקללה הישנה: אלע ציין זאלן דיר ארויספאלן, נאר איינר זאל דיר בלייבן-אויף צאנווייטיק .
אם יש חלק בגוף שנראה בבירור כמי שנקלע לגוף הלא נכון הרי אלו הטוחנות. לחוסר ההתאמה הזו תוצאות מעשיות, אין עוד חלק גוף שדורש כל כך הרבה התערבות כירורגית כמו הלסתות. ניתוח מוגדר כ”פעולה רפואית הכרוכה בחיתוך של רקמה” ורק משום שהפרוצדורה כה נפוצה אנו שוכחים שסתימה, עקירה או טיפול שורש הם ניתוחים לכל דבר. השינויים באורח החיים מאז נפרדנו מהקופים חייבו שינוי מהיר ויסודי במבנה הפנים ותוצאת המהפך המהיר הזה היא מצבם האומלל של הטוחנות. קל לשחזר את המסלול האבולוציוני שיני הבינה. אין איבר בגוף שמשתמר טוב יותר משיניים ולכן חקר המאובנים נסמך הרבה על מספר השיניים, גודלן, צורתן, עובי האמייל וסימני השחיקה שבו כדי ללמוד על אורח חייהם של יצורים שנכחדו ובהם אבותינו.
אבותינו גדולי הלסתות
עד לפני כחמישה מיליון שנים הכל היה פשוט, כמו אצל רוב היונקים שמשו השיניים החותכות לאיסוף מזון מהסביבה והשיניים הטוחנות שמאחור לריסוק חלקים קשים, קריעת עלים וגבעולים והכנת הנתח לבליעה. כשצריך להבין מזון נא לבליעה הטוחנות, כולל שן הבינה, חיוניות. הצורך בשיניים חותכות המסוגלות לנגיסות גדולות ובניבים לצורך צייד או הגנה נעלם כאשר לקחו הידיים על עצמן את מלאכת האיסוף וכלי אבן ביתרו את המזון עוד לפני שנכנס לפה. הצורך בשרירים חזקים נחלש כאשר התחלנו לבשל את המזון. הקטנת הלסתות אפשרה להגדיל את נפחה של קופסת המוח שצמח במהירות. מוטציה בחלבון מיוזין לפני כשני מיליון שנים החלישה את שרירי הלעיסה ואת עצמת הנגיסה של אבותינו מה שמלמד, כנראה, על תזונה רכה יותר כלומר טחינה או אפילו בישול של המזון. הלוע ושרירי הלסת התגמדו אבל גורם אחר אילץ אותנו להמשיך ללעוס.
ההומו סאפיינס והבייגלה
תזונת בני אדם שונה מאוד מתזונתם קרובי משפחתנו השימפנזים והגורילות. נפרדו אבות האדם מאבות השימפנזים עברה רוב האבולוציה שלנו במישורים ובערבות ולא ביערות. מקור האנרגיה הראשי שוב לא היה סוכר הפירות אלא העמילן שמקורו בדגנים, בקטניות ובפקעות. אנחנו צרכני העמילן הראשיים (ובמידה רבה היחידים) בקרב הפרימאטים, עד היום ארבעת הגידולים החשובים בחקלאות העולמית: תירס, חיטה, אורז ותפוח האדמה הם מזונות עמילניים. בניגוד לסוכר שנמצא בפרי כדי לעודד בעלי חיים לאכול ממנו וכך להפיץ את הזרעים הצמח מייצר עמילן כדי לספק את צרכי האנרגיה שלו עצמו ולא לייצוא והוא קשה בהרבה לעיכול. בשפת התזונאים ההבדל הוא ב”ערך גליקמי” נמוך שפירושו שנדרש זמן ומאמץ כדי לשבור את העמילן לסוכר פשוט שאותו יכולים התאים לנצל. פירות יתעכלו וחומרי המזון שבהם ייספגו גם אם לא נלעס אותם ביסודיות וכך גם נתחי בשר אבל גרגרי אפונה או תירס שייבלעו בלי לעיסה יגיעו לעיתים קרובות לאסלה כשם שנכנסו. אבותינו התאימו עצמם למצב החדש ע”י הגברה של ייצור העמילז: האנזים מפרק העמילן ברוק. כדי לנצל ביעילות מזון עמילני יש לשבור את האריזה הצפופה בה הוא מוחזק וליצור ממנו עיסה רטובה ועתירת עמילז. כך השתנתה צורתן של הטוחנות: אצל השימפנזה הן מותאמות לפצוח של פירות קשים: הטוחנת התחתונה היא ה”עלי” ההולם בקליפות אל הטוחנת העליונה המתפקדת כמכתש (כמו שנטחן הקפה הקלוי במסורת הבדואית). אצל הגורילה הניזונה מעלים הטוחנות בנויות לקריעה ותלישה ובהתאם משוננות. השן הטוחנת האנושית התפתחה מ”מפצח האגוזים” דומה לזה של השימפנזה אבל מי שמשתמש בטוחנות לתפקידם המקורי: פצוח פסטוקים מסתכן בסדק. השיניים שלנו נועדו להפוך מזון שהגיע ללוע בחתיכות קטנות לדייסה רטובה שבה כבר מתחיל הפרוק הכימי של העמילן. שטח המגע של הטוחנות צריך להתאים לכמות המזון שיש לעבד וזה יחסי לגודל הגוף ולכמות האנרגיה שהוא דורש ולכן אינו יכול לקטון מאוד. כך מוצאות עצמן השיניים הטוחנות צפופות ודחוקות בלסת שהתגמדה לה עד שלשן הטוחנת השלישית היא שן הבינה אין אפשרות לבקוע בלי להתקוטט עם חברותיה שכבר מצאו להן מקום.
ולמה היא לא נעלמת?
האבולוציה מצליחה להעלים שיניים מיותרות ביעילות. ליונקים הקדומים היו הרבה יותר שיניים: 4 חותכות, ניב ולא פחות מ5 מלתעות (premolar) בין הניבים לשיניים הטוחנות. מאז נפרדנו מהזוחלים נפטרנו מ 2 שיניים חותכות ושתי מלתעות בכל צד של כל לסת ואצל העכברים נעלמו ההניבים והמלתעות לחלוטין. למה ששן הבינה לא תלך בעקבותיהן ותעלם לגמרי אם היא כל כך מפריעה?
אין גבול לגיוון בגודל ובצורת הפה בין בעלי חיים שונים אבל מתברר שיש מנגנונים קבועים ומשותפים שמכוונים את התפתחות השיניים. אצל כל היונקים מתפתחות הטוחנות מבחוץ פנימה כלומר השן הראשונה שנוצרת בלסת היא הקרובה לניב ורק אחריה מופיעה השניה והאחורית ביותר, כלומר הקרובה ביותר לבית הבליעה מופיעה אחרונה. השן מתפתחת מתאי אב בלסת המתרבים ומפרישים את האנזים הגורם התגבשות של האמייל הקשה. השן המתפתחת מפרישה חומרים המדכאים התפתחות של השן השכנה. האות המנוגד, המעודד את צמיחת השן מגיע מרקמת החיבור (Mesenchyme) בלסת. זה המנגנון המבטיח הצבה נכונה של השיניים זו לצד זו. קצב צמיחת כל שן טוחנת ולכן גם הגודל הסופי אליו תגיע נקבע על פי היחס בין אות העיכוב לאות ההפעלה והיחס הזה נשאר קבוע בין השן הראשונה לשניה ובין השניה לשלישית משום שהוא נשלט על ידי אותם גנים. מנגנון זה מבטיח שאצל מי שיש לו שלוש שיניים טוחנות תתפוס השן השנייה תמיד שליש מאורכן הכולל של השיניים הטוחנות. הכלל תופס גם כששלוש השיניים שוות בגדלן ועד למצב בו אין טוחנת שלישית כלל (ואז יהיה אורך הטוחנת השניה חצי מאורך הראשונה). מדידות גדלים יחסיים של שיניים אצל מספר גדול של יונקים אישר את הקשר הזה: גדלה של הטוחנת השלישית (היא “שן הבינה”) הוא פונקציה של הגורמים הקובעים את גדלן היחסי של 2 הטוחנות שלפניה . משנקבע היחס בין שני הטוחנות “השימושיות” נקבע גם גורלה של שן הבינה. רוב אוכלי הבשר פטורים מענשה של שן הבינה: השן הטוחנת השניה אורכה חצי מהראשונה ואין כל צורך בשלישית כי הקיבה יודעת לפרק חלבון גם בנתחים גדולים יחסית. אצל אוכלי העשבים יהיו בדרך כלל שלוש שיניים טוחנות שוות שנדרשות לטחינה ארוכה של התאית ובפיהם של אוכלי הכל (האומניבורים) נמצא שלוש טוחנות המסודרות מהגדולה (הקדמית) לקטנה שמאחור. יש דוגמאות מועטות לחריגה מהכלל הזה: הקופים המיניאטוריים של דרום אמריקה, המרמוסטים והטמרינים עברו תהליך התגמדות במהלכו קטנה הלסת ונעלמה שן הבינה. להעלמות שן הבינה אצל הקבוצה הזו הוצעו הסברים הקשורים לתזונה מבוססת חרקים אבל היפותיזה עדכנית מקשרת את מספר השיניים לקצב ההתפתחות העוברית. גורי הקופים הגמדיים נולדים לרוב כתאומים והם, בהתאם, קטנים במיוחד. האטת ההתפתחות ברחם, כך גורסים החוקרים, הביאה לכך שצורתה הסופית של הלסת מתקבעת לפני שמועבר האות הנדרש להתפתחות תאי אב שייצרו את הטוחנת השלישית לאחר התפתחות הטוחנת השנייה. מנגנון דומה השאיר לזאב היער (Speothos venaticus) הגמדי של דרום אמריקה שן טוחנת יחידה בלסת העליונה. מובן שאצל העובר האנושי הנדרש להצמחת מוח גדול במיוחד במהלך ההיריון מנגנון כזה אינו אפשרי כך שאולי ניתן להאשים את הבינה שלנו בכאבי שן הבינה.
הקשר בין התזונה לגודל עצמות הלסת
ואולי לא צריך להאשים תמיד את הDNA . הלסתות שלנו גמדיות לא רק בשל המטען הגנטי שאנו נושאים אלא גם משום שאורח החיים המודרני אינו מצריך הרבה לעיסה כך שהשרירים בפנים מנוונים ואיתם קטנות הלסתות. מחקר שהשווה תווי פנים של אוכלוסיית ציידים- לקטים בדרום ארגנטינה עם קרוביהם החקלאים מצא שאורח חיים מיושב ומזון רך אכן משאירים את רישומם בהקטנת הפה. חוקרים שגידלו שפני סלע על גזר מבושל ותפוחים רכים הצליחו להקטין את עצמות הפנים לעומת אחיהם שניזונו מאותם מזונות במצבם הקשה. ותזונה רכה בתקופת הגדילה האנושית משפיעה על התפתחות עצמות הלסת. יתכן שאנחנו סובלים יותר מאבותינו משיני הבינה ונדרשים ליותר פלטות וטיפולי יישור יקרים פשוט מפני שהפסקנו ללעוס את הקשה של הלחם.
תודה ל : Dr. Renata Peterkova , Dr. Gabriele Macho על עזרתם.
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
עוד בנושא באתר הידען:
2 תגובות
את שן הבינה אנחנו מקבלים צאחד ההורים ואת גודל הלסת מהורה אחר מכאן הבעיה של שן הבינה
כתבה מרתקת.