"עם ישראל שר" 1: מבוא ופתח דבר – המוזיקה בתקופה הקדומה

סדרה זו עוסקת במוזיקה וביסודות ההיסטוריים הארוגים יחדיו במארג המוזיקה הכלית והקולית גם יחד משיבת ציון ועד המאה הרביעית לספירה, כשלצד השאלה: מה שרו, מה ניגנו ובאילו כלים, בולטת ההתיחסות ליסודות הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים ובוודאי שהדתיים והפולחניים פעלו בקדמת הבמה המוזיקלית ובתוכה

חגיגות שירה ונגינה עם סיום בניית בית המקדש השני. הציור מבוסס על הכתוב בספר עזרה פרק ג' 10-12. צייר לא ידוע.<a href="https://depositphotos.com. ">צילום: depositphotos.com</a>
חגיגות שירה ונגינה עם סיום בניית בית המקדש השני. הציור מבוסס על הכתוב בספר עזרה פרק ג' 10-12. צייר לא ידוע.צילום: depositphotos.com

כוונות המחקר

במחקרי זה (*) אבקש לבחון את היסודות הבאים

ראשית – כללית, הנני מבקש להתייחס לנושאים  רבים ומגוונים הכרוכים בעולם המוזיקה ביהדות/היהודית כגון מוזיקת המקדש, מוזיקת בית הכנסת, מוזיקת האיסיים ולוחמי בן כוסבה, מוזיקת החול ועוד.

שנית – אבקש לבחון את ההבדלים בין תקופת המקרא לבין ימי הבית השני ובין זו האחרונה לבין תקופת המשנה והתלמוד.

שלישית – אבקש לבחון את מידת ההשפעה הזרה, בעיקר זו היוונית, ההלניסטית והרומית, על המוזיקה היהודית ואף לעמוד על סיבות הסתגרותם של סוגי מוזיקה יהודית מסויימים בפניה, אם אמנם כך היה הדבר.

רביעית – אבקש לבדוק את הנסיבות ההיסטוריות שעמדו ביסודן של תופעות מוזיקליות שונות, במישרין או בעקיפין.

חמישית – אבקש להתחקות אחר היבטים שונים, סביבם מקופלות פרשיות מוזיקליות שונות, והכוונה להיבטים פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים-דתיים.

ששית – ארצה להבליט את גישתה המיוחדת של המנהיגות היהודית, ובתוכה חז"ל, כלפי המוזיקה בכלל וכלפי פרשיות מוזיקליות מיוחדות בפרט, כשגישה זו, ובפרט של חז"ל, העניקה במידה מסויימת ובמקרים מסויימים מימד מיוחד ומעניין לפרשיה הנידונה.

שביעית – ארצה להבליט את מידת הפרופורציה שבין המוזיקה ביהדות הארצישראלית לבין זו שבתפוצות (הפרסית מול ההלניסטית והרומית).

שמינית – אבקש לעיין בהיבטים סימבוליים – מאגיים, אסכטולוגיים ואפוקליפטיים, המאפשרים היבט אחר, שונה במקצת, לבחינת המוזיקה ביהדות.

תשיעית – ארצה להעלות את סוגיית הריקוד והקשר שנוצר בינו לבין תופעות מוזיקליות.

מתוך התייחסות לעניינים אלה שמוצו למעלה אבקש להצביע על עיקר החידושים שבעבודתי זו, אף שבעצם פירוט אותן נקודות, יש כבר משום נגיעה בכך :

ראשית – התופעה ששמה מוזיקה מקדשית אינה אלא תולדה של ימי בית שני.

שנית – תרומתם המיוחדת, בעלת האופי של ראשוניות, של עזרא ונחמיה בראשית ימי הבית השני ושל ריב"ז לאחר חורבנו.

שלישית – המוזיקה היהודית היתה רובה ככולה, הן בימי הבית השני והן בימי המשנה והתלמוד ארצישראלית במהותה. ובאשר לתפוצות היהודיות מחוץ לארץ ישראל אנו עדים לתופעה של חיקוי או להתפתחות מיוחדת תוך כדי השפעות זרות בהתייחס למקום ולזמן.

רביעית – הממד המיוחד של המוזיקה כצינור מקשר, בנוסף לאמצעים אחרים, בין הקדושה לבין הציבור, הן בבית המקדש והן בבית הכנסת ובעיקר בימי חג ומועד.

חמישית – המעורבות הישירה או העקיפה של חז"ל במוזיקת הקודש והחול, מטעמים שונים, היתה תופעה חסרת אח ורע ובלבושה המיוחד כפי שהיא נראית במקורות בשום ציביליזציה שכנה.

ששית – המוזיקה שימשה בבואה למאבקים חברתיים שונים בבית המקדש על כל המשתמע מכך.

שביעית – תרומתם המיוחדת של מנהיגי העם, המלכים, אם בעקיפין (בית חשמונאי ובית הורדוס) ואם גם במישרין בימי אגריפס השני.

שמינית – המוזיקה שימשה בעיקר בימי הבית הראשון כביטוי לשמחה עממית-המונית מחד ולאווירה מלכותית-חצרנית מאידך, הפכה במרוצת ימי הבית השני למוזיקה מקדשית מאורגנת וממוסדת, שיטתית ורבת חשיבות, נחלתם הלבדית של מוחסיקאים, מעין אנשי מקצוע, מקרה הלוויה והכהונה.

תשיעית – התאקלמות המוזיקה בבית המדרש היתה לדרך להוראה, לשינון ועוד.

עשירית – “עיקר שירה בכלי" – אופיינית לתקופת בית שני ו"עיקר שירה בפה" איפיינה את ימי המשנה והתלמוד.

אחד-עשר – במוזיקת החול הושקע היבט חברתי מיוחד.

שנים-עשר – נודעו שיפורים טכנולוגיים ומהותיים בכלי הזמר, בין בתחום הקודש והחול, ואובחנו ניסיונות מוצלחים יותר או פחות לאמץ כלים מסויימים במוזיקת המקדש כגון "המגרפה המסתורית”).

שלושה-עשר – ככלל, יחסית לתקופת המקרא, הרי המוזיקה ובפרט זו שנכרכה באפקטים קדושים, התעדנה יותר והיתה קצבית ורעשנית פחות.

ארבעה-עשר – הובלט מעמדו המיוחד של השופר מלאחר החורבן ואילך, על כל המשתמע מכך.

חמישה-עשר – נודעה מידה של מקצועיות ביסודות מסויימים בתוך מעגל שירת החול.

ולסיכום – אם לגבי שירת החול ונגינתה קשה להצביע על חידוש של ממש, מהפכני בהוראה כללית בין ימי הבית הראשון לשני, הרי לגבי המוזיקה הקדושה, הן בבית המקדש והן בבית הכנסת, ניתן להצביע על שידוד מערכות במלוא מובנה של המילה.

מקורות יהודיים וחיצוניים גם יחד

מחקרי מבוסס קודם כל על המקורות העומדים לרשותנו והנוגעים לארץ ישראל ולתפוצה היהודית (מקורות יהודיים וחיצוניים גם יחד) קרי מקורות ספרותיים, ארכיאולוגיים, אפיגרפיים ונומיסמטיים. ביקשתי כמובן, במידת הנחיצות, לבדוק נוסחים שונים של כתבי יד ולהשוות ולהקביל בין סוגי המקורות השונים.

כמו כן היו לנגד עיני החיבורים שהתפרסמו עד כה בנידון. הגם שאין דעתי נוחה ממה שנחקר עד כה ביקשתי להפיק את המירב מן הדברים תוך שימוש זהיר בכתבי המלומדים. ואמנם פה-ושם העליתי דברי השגות על מחקר זה או אחר תוך הימנעות מנטיה טבעית להיסחף בזרם הביקורת.

עבודתי מתייחסת לתקופה שמן שיבת ציון ועד ראשית המאה הרביעית לספ’. אי-לכך, עשיתי שימוש במקורות המקרא, אך ורק באלה אשר נכתבו, או אשר התייחסו לתקופה שמן שיבת ציון ואילך. נזהרתי מאד מלעשות שימוש במקורות אשר נכתבו מאוחר למאה הרביעית לספ’ או החמישית לספ’, וזאת אולי פרט למקרים ספורים ובודדים אשר נשתמרו בהם מסורות ועדויות השייכות אליבא דקהיליית המחקר המודרנית, לתקופה שבה דן מחקרי הנידון. כל זאצ על מנת להיות נקי עד כמה שאפשר מפרוייקציות היסטוריות.

כמו כן ביקשתי להיזהר מאד בחלוקת הזמן המשנית. כלומר – התקופה הפרסית, התקופה ההלניסטית והתקופה הרומית, וביותר מן האספקט היהודי קרי, ימי בית שני, על חלוקתו המשנית ותקופת המשנה והתלמוד.

העבודה כולה בנויה על פי שני חתכים גם יחד – לאורך ולרוחב, ולעיתים תוך שילוב זהיר ביניהם. היות ונקודת המוצא שלי הינה היסטורית מתבקשת מאליה חלוקה כרונולוגית. אולם מאחר שנושאים ותכנים שונים שימשו לעיתים בערבוביה בכמה תקופות, ביקשתי ליצור מסגרת מסויימת, נאותה, שתיתן ביטוי אף להארה זו. אי לכך שייכת מוזיקת המקדש לימי בית שני בלבד, ומכאן שחלוקתה כרונולוגית. אולם לא כן מוזיקת בית הכנסת, מוזיקת החול ועוד.

לסיום המבוא אבקש להדגיש כי חלקה הארי של עבודתי נוגע לארץ ישראל, וזאת לא רק מן הטעם הפשוט שמוזיקת המקדש לא היה לה אח ורע מחוץ לארץ ישראל, קרי בתפוצה היהודית. אלא שמיעוט העדויות ודלותן באשר לתפוצה היהודית ההלניסטית-רומית מחד גיסא והקרבה הרבה בין מוזיקת בית הכנסת בארץ ישראל ובבבל (כשאת המקור והיסוד יש לראות בראשונה) מאידך גיסא, לא היה בהם כדי לתבוע לתפוצה מקום נכבד יותר ממה שיעדתי לה בעבודתי.

אציין בהדגשה יתירה, כי במחקרי זה כמו גם במחקרים היסטוריו-מוזיקליים ברחבי העולם, לא ניתן היה, לצערי, להתחקות אחר ההיבטים המוזיקליים הטכניים, הקוליים והכליים ממש, כמו, ולדוגמה להציג תווים מוזיקליים כאלה ואחרים, כפי שמתבצעים במחקרים הנוגעים למוזיקה מודרנית, עכשווית משהו ואף לפני מאה שנים ויותר. ולו רק כדי להתחקות אחר השפעות סביבתיות כאלה ואחרות, קרובות ורחוקות גם יחד, כמו למשל וכגון השפעת המוזיקה האמריקאית מזה והמזרחית מזה על זו הישראלית המודרנית ואף הישנה. ניסו, אגב, להתחקות אחר תווים מוזיקליים קדומים כמו הניסיון לבדוק את ההמנון לאפולו כפי שנחשף מתצורות גרפיות שונות על מימצאים מדלפוי הקדומה ופיענוחם (אם בכלל מדובר על תווים מוזיקליים)בעיני המתבונן כמובן.

נכון שניתן להניח כי היבטים מוזיקליים מקהילות יהודיות, נידחות משהו, כגון בקרב יהדות תימן, נשמרו ונשתמרו לאורך שנים רבות, אולי אף מאות שנים ויותר, עד ימינו אנו. עם זאת העניין הנ"ל די תלוי ועומד באוויר מאחר, ולצערנו כמובן, אינו יכול לעמוד במבחן המחקר המדעי המוזיקלי וההיסטורי, ולפחות עד עצם היום הזה.

בכל מקרה מחקרי הנידון דן בהיבטים ההיסטוריים – החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים ובוודאי שבדתיים-הפולחניים – של העידן הקדום ביהדות. ומקווה אני שדי בחנתי לעומקן של עובדות ותיאורים כאלה ואחרים, על מנת לגבש את מסקנותי בנושא הנידון ואסיים באפילוג של Puck האגדי מתוך "חלום ליל קיץ" של שייקספיר: “אם חטאנו חטא לטעם, אל נא בזעפכם הפעם, רק דמו כי נמתם נים עת נגלו פה חזיונים … אקוד לכם קידת אפיים ואתם השיבו בכפיים".

(*) יצויין כי הנושא כולו הינו עיבוד מקוצר של עבודת פוסט-דוקטוראט באוניברסיטה הדרום אפריקאית שבפרטוריה תחת הנחיית ראש החוג של   SEMITICS, הפרופ’  H.J.DREYER                         

et alia תוך הבלטת ההקשרים ההיסטוריים המתבקשים, שהרי אין המחקר הנידון עוסק במוזיקולוגיה אלא ביסודות ההיסטוריים הארוגים יחדיו במארג המוזיקה הכלית והקולית גם יחד, כשלצד השאלה: מה שרו, מה ניגנו ובאילו כלים, בולטת ההתיחסות ליסודות הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים ובוודאי שהדתיים והפולחניים פעלו בקדמת הבמה המוזיקלית ובתוכה.

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

3 תגובות

  1. אבינועם שלום. אשמח מאד להסתייע בידיעותיך. זה זמן לאור מחקרי בתקופת בית שני, משנה ותלמוד, שאני מתקשה להסביר את הקשר בין העדר השם גמליאל במקורות חז"ל לאחר שנת 425 לספ', מועד פרסומו של הצו הקיסרי הרומי שביטל את משטר הנשיאות בישראל, היינו צו "אקססום פטריארכרום", מיד לאחר פטירת הנשיא רבן גמליאל הששי, לבין שכיחות השם "גמליאל" בקרב יהדות תימן. האם מדובר בזיקה לבריחת חלק מההנהגה היהודית במהלך המרד הגדול, או מרד התפוצות בימי טריאנוס או שמא במהלך מרד בן כוסבה (135-132 לספ'), נאמר בהקשר למנוסת יהודים לכיוון צפון אפריקה , לאזור קיריני או מכל סיבה אחרת. ובאותה מידה לכיוון תימן. אשמח לכל תגובה בנידון שתתקבל

  2. שמחתי לתגובתך. הנושא עד כמה שידוע לי טרם נחקר מוסיקולוגית אם כי יש בו הרבה מן ההיגיון. נמתין למחקר מקיף וממצה היסטוריוגרפי. תודה בכל מקרה

  3. לפי עדויות ותעודות שנמצאים בספריה בוותיקן שברומא, הנגינה של קריאת מזמורי תהלים של יהודי תימן בתפילת מנחה של השבת הנקראת "מתנייה", היא לפי הנגינה של השירה של בני לוי בבית המקדש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן