הכנסייה לא אהבה שמאמיניה ירקדו ואולם גם הנצרות וגם היהדות לא הצליחו למגר את התופעה ובחלק מהתקופות אף עודדו אותה
הנצרות הקדומה קלטה את סממני הריקוד משלושה מקורות עיקריים – מהמזרח ההלניסטי, מהתרבות הפגאנית של השבטים שפלשו לאירופה במאה החמישית לספ’ והביאו לקיצה של האימפריה הרומית הקדומה ומהתרבויות הפגאניות אותן בקשה הכנסיה לנצר.
באותו נושא באתר הידען:
- שיר השרירים פרק ח’ – ריקוד מושחת, בתקופת התנ”ך
- לכל פרקי הסדרה שיר השרירים העוסקת בהסטוריה של הספורט וביחס של הדתות אליו
ברם, אט-אט קם “העבד” על “אדונו, כלומר הכנסיה הקתולית שאפה לדחות, בעזרת הריקוד את הפילוסופיה ההדוניסטית, הנהנתנית, נחלת העולם העתיק הקלאסי של יוון ורומא.
מופעי תיאטרון ויתר חוויות דרמטיות נאסרו על ידי הכנסיה. אולם הריקוד הפך לחלק רשמי ומקובל בטקסיות הדתית ובגינוניה, כחלק מהתפילות והתחינות בעיקר עד המאה ה-12 שאז נתגברה והלכה הנטייה להחרימו. אמברוזיס, בישוף העיר מילנו תמך בסוף המאה הרביעית בריקודי הכנסיה,כל אימת שהללו שימשו אמצעי רוחני ומקודש.
הריקוד הכנסייתי היה חלק אינטגראלי מטקסי השמחה והאבל. ואכן האב קלוד מנסטריה הישועי כתב בזכות הריקודים שהתפרסמו ונודע בהקשרם הפולחני כבר מימי התנ”ך. כן נודע כי האב מלטיוס עודד עריכת ריקודים בכנסיות הבריטיות במרוצת המאה השביעית.
הריקודים בוצע בבוצות, תוך הפרדה בין המינים, כשבראש כל קבוצה הופיע הרקדן המוביל.
לא כל הריקודים זכו בברכת הכנסיה.כאלה התפשטו בכפרים השונים,וממילא נשאו אופי מיוחד ואחר מאשר הריקודים הכנסייתיים, כגון “ריקוד המוות” ומחולות מקבריים שונים. הכנסיה הביעה את מורתרוחה מריקודים לצד ריקודי מכשפים ומכשפות. נודע אז באיטליה ריקוד ה”טרנטלה”, שתחילתו כאמצעי רפואי (מוזר לכשעצמו) להתמודד מול עקיצתו של העכביש הארסי ולמנוע את התפשטות הארס בגוף הנעקץ.
במאות ה-11 עד ה-14 נתפשט באירופה שגעון הריקוד, וזאת כגון מלחמות, מגיפות, שריפות ועוד, וכל איסורי הכנסיה כנגד תופעה זו רק מלמדים על ממדי נפיצותה.
במרוצת ימי-הביניים התפשטה אווירה של קבוצות בדרנים נודדים, שהורכבו מזמרים, משוררים, שחקנים, להטוטנים ורקדנים. הללו נדדו בין הכפרים וערכו את הופעותיהם לפני הקהל. היו אלה טרובדורים, שנקראו בגרמניה בשם “שפילמאן” או “יוקולאטור”.
הריקוד הפך ליותר פופולארי בימי-הביניים ובמיוחד בתקופת הרנסאנס, וזאת לאחר שבעידן האבירות גילו הלוחמים גישה ספקנית כלפי הריקוד בשל היותו “נשי” מדי. כך לטעמם. עם גבור השפעת הרנסאנס על יתר מדינות אירופה, וזאת במאה ה-17 ואילך, חדר המחול בסגנון הרנסאנס אף לבריטניה השמרנית, שם לימדוהו אף בבתי-הספר, וכך גם בצרפת ובספרד. כשהחל להתפרסם באירופה הבלט, הוא סיפק לחיי החברה של החצר את הממדים האלגנטיים.
וביהדות? ידוע כי לריקוד היתה מסורת עתיקה מאוד, עוד מימי התנ”ך, הבית השני ואילך. ומכאן שיכולנו לצפות שבימי-הביניים לא ייסף יסוד המחול בתרבות היהודית, וזאת חרף הימים הקשים שפקדו את יהודי אירופה. ואולי דווקא נוכח הצרות שבאו לעיתים בצרורות, מצאו יהודים נחמה פורתא בריקוד, וכמובן בתפאורה המתבקשת של אירוסין ונישואין.
בתקופת הגאונות אנו שומעים מפי רב האי גאון את העדות הבאה: “ומנהג של ישראל להכניס לחופה עם בעלה בהילולים” (חלק ב’ ברכת חתנים כז עמ’ ב’). כשהתיבה “הילולים” מתפרשת כריקודים. במקום אחר (ש. אסף, תולדות הגאונים, עמ’ 106) אנו קוראים כי “אבל תופין ומחולות העשויים לכל חברה בעולם בשעת תמרוקי הכלה, ולא בשעת משתה, יש שמזלזלין בו, ואם יגדר, יפה”. האבחנה בין הזיקה לנישואין לבין סתם משתה היא מעניינת.
אין להוציא מכלל אפשרות שהריקודים בימי-הביניים בקרב היהודים נכרכו בהתפתחות המוסיקה והדרמה, ולימים ה”פורים שפיל”, בחינת אמצעי מפלט מצרות היומיום, והשפעות סביבתיות של החברה המקומית.
בקורדובה שבספרד מספר גדול ההוראה והפוסקים רבי יצחק בן יהודה אבן גיאת (1089-1038) כי “רגילין אצלנו מאז לרקד בו, אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסים לתורה … ונהגו בו היתר לבד תורה” (שערי שמחה חלק א’ הלכות לולב עמ’ קי”ז). רבי יצחק ממדנוו כי הריקוד היה בבחינת נוהג שגור בספרד כבר בתקופות אשר קדמו לזמנו וחכמים “נהגו בו היתר” כל אימת שהיה כרוך בטקסים דתיים וגינוניהם.
בן זמנו של רבי יצחק אבן גיאת היה רבי יצחק אלפסי, הלוא הוא הרי”ף המפורסם (1103-1013), העיד כי “אף על פי שאמרו, אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין. ואנו רואין היום שרבים פורצים בזה. על זה אמרו חכמים: ‘הנח לישראל, שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין, הואיל ואי-אפשר לבטל המינהג שלהם” (לתלמוד בבלי, ביצה פה עמ’ ב’). הרי”ף מודיע כאן במפורש כי היהודים אינם מקיימים את פסיקת חז”ל ש”אין מטפחין (כלומר מכים בכף היד) ואין מספקין (מוחאים כף) ואין מרקדין”, וכבר הורו לפניו גדולי ההוראה, כי אין להחמיר בנושא, מכיוון שנוהג הריקוד פשט במקומות רבים ונפוץ. בלשון – “הנח … שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין” מסתתרת עדות חשובה לגישתם של גדולי ההלכה, שהבינו שגם אם ינסו לאכוף את פסק חז”ל לא תצלח דרכם. והמסקנה המתבקשת, כמו במקרים רבים אחרים, היתה שאין כופין על הציבור דבר שאין הוא יכול לעמוד בו”.
