שיר-השרירים אשר ליאסון

המאמר מבוסס על הרצאה שנשאתי באוניברסיטה העברית בירושלים, בקיץ 2001, במסגרת “הקונגרס הבינלאומי למדעי היהדות”

ד”ר יחיעם שורק

את ההרצאה אפתח ברשותכם ב”סקופ” מרעיש: לו כבמטה קסם היה באפשרותי להביא לכאן את הד”ר מקס נורדאו, יד ימינו ורעו הנאמן של הרצל, ולהטמיע את תמצית הרצאתי בראשו, היה ניגש לארכיב הציוני והיה משנה את תמצית קריאתו בקונגרס הציוני השני, 1898. הכיצד? הסכיתו ושמעו.

במחצית הראשונה של המאה השניה לפנה”ס מוקמים גימנסיון ואפביון בירושלים. מיתקנים גימנסטיים ואגוניסטיים אלה שימשו תרנים מרכזיים באוהל ההלניזם אשר נמתח מעל ירושלים, בחינת מוסדות נחוצים והכרחיים להפיכת ירושלים, או לפחות חלק ממנה, למעין פוליס הלניסטית, כפי שהיה נהוג ברחבי העולם ההלניסטי.
העדויות המסקרות את האירוע המדובר מותירות שובל של קושיות. לא נוכל, מטבע הדברים, לטפל בכולן, ומשום כך נתייחס לארבע מהן בלבד. ארבע קושיות, שהן ראשוניות ומשמעותיות: מי הקים את המיתקנים הללו ובמיוחד הגימנסיון? מתי הוקמו? היכן הוקמו? ומה היה “מחירם”?

קודם לעיון ולמעט העמקה בקושיות הנ”ל ראוי לפתוח באמירה קצת “מהממת”: עם ישראל בתקופה הקדומה לא זו בלבד שלא היה רחוק כלל ועיקר מפעילות גופנית, ובחלקה, בהתחשב בנסיבות, אתלטית, אלא נטל בה חלק, כמקובל בציביליזציות הקדומות בכלל, על כל ההיבטים ושלבי ההתפתחות העולים ממנה: הישרדותי, צבאי, אתלטי-צבאי וספורטיבי.
ערב שפיעתה של התרבות ההלניסטית למזרח התיכון היתה איפוא מוכנות, בקרב ציבור זה או אחר בחברה היהודית הקדומה, בפזה הכוללת לקליטת היסודות הגופניים שהתגלמו בתרבות זו. ולראיה, מזדקרת דמותו של בית טוביה, שראשה זכה למינוי חשוב מטעם המלכות התלמית (פטולמאית) – לעמוד בראש התיישבות צבאית להגנת הארץ. בעקבות מערכת היחסים שנרקמה בינו לבין בית המלוכה התלמי, משגר טוביה לאפולוניוס (שר הכספים של תלמי השני, פילדלפוס) בשנת 257 לפנה”ס ארבעה עבדים עשירים, “בעלי חינוך טוב” לשעשעו, בין השאר, בנגינה, בשירה ובריקוד. התיבה “בעלי חינוך טוב” אינה מקפלת בתוכה אלא משמעות של חינוך יווני-הלניסטי, ספורטיבי ומוסיקלי כאחד.
נכדו של טוביה, הורקנוס, מקים מבצר וארמון לתפארת בטירוס (סמוך לחשבון) שבעבר-הירדן. זה נבנה בדפוס ארכיטקטוני הלניסטי, ואין להוציא מכלל אפשרות כי הלה ערך במקום גם תחרויות אגוניסטיות כמקובל וכנפוץ בחצרות האצולה ההלינסטית.
תופעות אלה, כפועל יוצא מהפצת התרבות ההלניסטית בארץ, עשויות לשמש בחינת אינדיקטור מעניין לשאר בני סלתה-ושמנה של החברה היהודית אשר טעמה והתבשמה מניחוחה של התרבות ההלניסטית, אך ללא, כך יצוין, רמיסת המסורת היהודית וצוויה.
שמן על גלגלי ההלניזציה שימש פסיפס הערים ההלניסטיות שנפרש במזרח, כשבכל אחת, שנגזרה, כאמור לעיל, לפי דפוס ה”פוליס” המעין ריבונית, הוקמו מיתקני ספורט קלסיים (גימנסיון, אפביון, סטדיון, היפודרומוס ועוד) וביניהן נערכו תחרויות גופניות, כמכובד וכמקובל בחברה המתחדשת. אחת הערים הקלסיות שהתפרסמו במזרח היתה אנטיוכיה, אחת מצמד ערי הבירה של סוריה הסלאוקית) ובשמה נקשרה פרשה מעניינת הנוגעת ליהודים שהתגוררו בה.
יהודי אנטיוכיה זכו באזרחות עירונית כפריבילגיה מידי המלך הסלאוקי סלאוקוס ניקטור (301-281 לפנה”ס) וכמותם יהודים שהתגוררו בערים אחרות. האזרחות התבטאה בפעילות ספורטיבית-גימנסיונית, כשהיהודים, כנראה, על-כל-פנים, השכבה הסוציו-כלכלית הגבוהה, מצאו את שביל הזהב, את ה”מודוס ויוונדי”, בין מגבלות ההלכה לבין הפעילות הספורטיבית בגימנסיון.
במהלך המאבקים על ההנהגה הפנימית ביהודה דרך כוכבו של יסון (הוא ישוע), אחי הכוהן הגדול חוניו. הלה ביקש להבטיח לעצמו את משרת הכהונה הגדולה מידי המלך הסלאוקי, אנטיוכוס הרביעי, “אפיפנס” (175-164 לפנה”ס), בחינת צעד שתהפכנו למעין פקיד מלכותי ותזמן לפניו כר פורה לתיקונים מדיניים ולהצעת הרפורמה ההלניסטית. רפורמה זו מתמצה בסיסמה של “הבה ונכרות ברית עם הגויים, כי מן היום אשר סרנו מעימהם מצאונו רעות רבות” (מקבים א'). כלומר השגת כרטיס כניסה לעולם ההלניסטי ולתרבותו. נשמת הרפורמה שנויה במחלוקת בין האסכולה של ביקרמן – שלגירסתו היתה זו דתית מעיקרה – לבין האסכולה של צ'ריקובר – שלטעמו היתה הרפורמה מדינית ומשפטית מעיקרה, ולגרסתי – אף סוציו-כלכלית, פרגמטית, תועלתית ועניינית.
המקורות המקבים מעלים על נס כמה ביטויים, מונחים ותיבות לשוניות, הראויות להתייחסות כדלקמן:

“ויבנו גימנסיון בירושלים כמשפטי הגויים” (מקבים א'). תיבה זו מורה כי הגימנסיון, כמוסד חינוכי-ספורטיבי, נבנה על-פי המקובל בערי הפוליס היווניות, ובעיקר ההלניסטיות, הן בממד הארכיטקטוני, כזה למשל באלכסנדריה ובאנטיוכיה, והן בממד המהותי, כלומר שתוכנית העבודה – הלימודים והפעילויות הגופניות – נגזרה על-פי המקובל והנפוץ בגימנסיונים ההלניסטיים שבמזרח.

“להקים … גימנסיון ואפביון” (מקבים ב'). האפביון היה מוסד על-גימנסיוני, ונגזר מן היוונית “אפבוי”, לאמור – הנערים, הבחורים הצעירים, שנועד לגילאי 16/18-20, קרי לבוגרי הגימנסיון על-מנת להכשירם לקראת קבלת סטטוס האזרחות, ובכללה – להנחיל בקרבם את היכולת לעמוד על משמר העיר ולקלוט מיומנויות צבאיות. בסוף תקופת ההכשרה זכו הבוגרים ברומח, במגן, בכובע מיוחד ובמעיל מטעם המדינה (עיר הפוליס). נשבעו לה אמונים בטקס מרשים, שבסיומו הוענקה להם אזרחות העיר כדת וכדין. איזכורו הנפרד של האפביון במקור המקבי, לצד הגימנסיון, כמיתקן צבאי, עשוי ללמד על כוונותיו הרציניות של יסון, מחולל הרפורמה. יתר על כן, אופיו הצבאי עלול היה לעמוד, לכאורה, בסתירה, למעמדה של יהודה, כמי שהיתה נתונה תחת שלטון זר. הגם שכך, העובדה שהקמתו הותרה, יש בה כדי להצביע על מידת האמון שרחש השלטון הסלאוקי להנהגה הירושלמית, ובמיוחד לאור חששו ממתקפה מצרית מסיבית להחזרת העטרת התלמית ליושנה. לא מאהבת יסון העניק לו אפיפנס את הזכות לבנות גימנסיון, אלא כברירת מחדל ובכורח הנסיבות ההיסטוריות.
יתירה מזו, המונח אפביון, מחזק את ההנחה בדבר כוונתו של יסון (ואם התממשה אם לאו נראה בהמשך) להפוך את ירושלים לעיר פוליס הלניסטית. אף לא עיר אחת הלניסטית זכתה בסטטוס הפוליס ללא הקמת גימנסיון ואפביון והפעלתם.

“פאלייסטרה”. בהמשך הטקסט המקבי נזכר מונח ה”פאלייסטרה”, אליו היו ממהרים הכוהנים כדי ליטול חלק באימונים ואולי גם בתחרויות. פאלייסטרה הינו בית-ספר להאבקות. מדובר במבנה יווני טיפוסי בעל חצר פתוחה במרכז, ובכנפיו חדרי סיכת גוף, רחצה, מלתחה ואיחסון אביזרי ספורט. הנער ההלני החל את פרק חינוכו מגיל 7 בשני מוסדות חינוך, שעל-פי רוב היוו מכלול אחד: פאלייסטרה ו”דידסקלאום” – בית ספר למוסיקה שכלל את הלימודים העיוניים (קרוא-וכתוב, חשבון, פרוזה, שירה ומוסיקה). מקצועות אלה תאמו את החתירה ל”איידוס” – האיזון והשילוב ההרמוני בין גוף לנפש, בין כוח לרוח, וכפי שאפלטון מדגיש בחיבורו “המדינה”: “האחת (הגימנסטיקה) יוצרת מזג של קשיחות ופראות, ואילו השניה (מוסיקה) יוצרת מזג של רכות ונשיות … צריך שתהיה הרמוניה בין השתיים”.
איזכור ה”פאלייסטרה” עשוי לחזק את רצינות כוונותיו של יסון. הלה לא “עיגל פינות” אלא טרח להקים, ולפחות ברמת כוונה, את המבנה הכולל של המוסד החינוכי היווני-הלניסטי – פאלייסטרה, גימנסיון ואפביון. עשוי בהחלט להיות כי יסון החל בהקמת הקומפלקס הארכיטקטוני הנידון, נאמר בפאלייסטרה, וממשיכו-יורשו מנלאוס סיים את המלאכה. או שמא ראו הסופרים המקבים צורך להבליט את עמדת הבכורה הקלאסית של ההאבקות, כמקובל בספורט היווני וההלניסטי.

“יסון בנה בשמחה גימנסיון … והמריץ את הטובים (“המפוארים”) מבין הבחורים הצעירים לחבוש את כובע הפטאסוס” (מקבים ב'). הטובים-המפוארים מבין הבחורים הצעירים הם חניכיו העתידיים של הגימנסיון הירושלמי. מדובר על שילוב בין בני האריסטוקרטיה והאצולה המתיוונת שבירושלים לבין בעלי נתונים פיזיים נאים, כמקובל באידיאליזציה היוונית וההלניסטית. אותם בני אצולה, החסונים בגופם, עשויים היו להתמודד בהצלחה במישחקים אגוניסטיים (תחרותיים-ספורטיביים) ולפאר את שם ירושלים גם ביהודה וגם מחוצה לה. בחורים אלה נמנו, כך דומה, עם רשימת האתלטים שיסון ביקש להציג בעוד כשנתיים, במישחקי צור המפורסמים.
ה”פטאסוס” הנזכר, הוא כובעו רחב השוליים של הרמס, שליח האלים המיתולוגי, מי שהיה אחד מן הפטרונים המיתולוגיים של הגימנסיונים הקלאסיים. איזכורו עשוי להיות מטאפורי, הבא לסמל, בהשאלה, את מטריית ההשפעה ההלניסטית, שתחתיה הצטופפו חניכיו של יסון, או שמא מתאר הוא תהלוכה טקסית שסימלה את סיום פרק החינוך הגימנסיוני. כך או כך, יש בו כדי ללמד כי מפעלו של יסון ינק היטב ושאב מלוא גרון ממודל התרבות ההלניסטית-גימנסיונית.

בהמשך הטקסט המקבי זועק המחבר, כבעל הכרה יהודית עמוקה ותודעה מעין קנאית כי בשל פשעי יסון “איבדו הכוהנים עניין בעבודת המזבח ובבזותם את המקדש ובהזניחם את הקורבנות, מיהרו ליטול חלק בתרגילים הגופניים, המנוגדים לחוק (להוראת התורה וההלכה), שהתקיימו בפאלייסטרה”. חניכיו של יסון באו מן הרובד האריסטוקרטי, ובכללו הכוהני. תופעה זו אינה מפתיעה, שהרי הקשר בין הפולחן הקדום לבין התרבות הגופנית לא רק שאינו מוטל בספק, לא רק שהוא נרמז אף במקרא (אחימעץ בן צדוק), אלא שהכוהנים, נוטלי החלק בחיי הגימנסיון הירושלמי, נמנו על השכבה העילית, שלא עסקה בפועל ובמישרין בעבודת הקורבנות.
אותם כוהנים מיהרו לפעילות הספורטיבית “מרגע שנשמע הזימון הרשמי לעריכת תחרות זריקת הדיסקוס”, כדברי בעל מקבים ב', ובנוסח אחר – “על-פי קריאת הדיסקוס”. האם מדובר במעין פעמון (“גונג”) שהזעיק את המתעמלים להתחיל באימונים ובתחרויות? האם מדובר בקול נפילת הדיסקוס על הקרקע (ענף בו נפתחו התחרויות)? האם מדובר בביטוי סמלי שמשמעו: כאשר תרגילי האימון החלו, או שמא טעות היא שנפלה בטקסט המקבי, מאחר שבפאלייסטרה לא זרקו דיסקוס. מדובר כנראה בזימון רשמי לתחילת התחרויות, כשהראשונה שבן היתה זריקת הדיסקוס.

הסופר המקבי זועם כיצד רמסו הכוהנים, בעוונו של יסון, את “מינהגי האבות” ובנוסח אחר “כבוד אבות” והעדיפו את “הכיבודים ההלניים”, ובנוסח אחר: “היוקרה ופרסי ההצטיינות”. במלים אחרות: הייחוס המשפחתי קיבל משנה חשיבות ובמעלה גבוהה יותר – “הכיבודים ההלניים”. תופעה זו, מלבד היבטיה היוקרתיים-אישיים המועדפים, אופיינית מאוד לתקופה ההלניסטית, כדברי איסוקרטס: “להיות הלני, אין זו עוד שאלה של מוצא, אלא של נטייה, ומי ששותף לחינוך שלנו (הגימנסיוני), ראוי להיקרא הלני, יותר ממי ששותף לנו במוצאו”.

בעל מקבים ב' מדגיש, מיד לאחר איזכור הגימנסיון והאפביון, מין “רישום” מוזר ותמוה: “ולרשום את אנשי ירושלים לאנשי אנטיוכיה” או “ולרשום את בני ירושלים כאנטיוכיים”. חשיפת משמעות תיבת ה”רישום” תאפשר חדירה לעומקה של הרפורמה ההלניסטית שהציע יסון. האם מדובר בהקמת חברה יוונית, מתיוונת, שנקראה על שם המלך הסורי-סלאוקי אנטיוכוס, ומרכזה בגימנסיון (ביקרמן), או אולי פירושה ייסוד עיר פוליס בירושלים וביטול קיומה העצמי של ירושלים כפועל יוצא מכך (צ'ריקובר), ואולי ה”רישום” נגזר מן העיר אנטיוכיה, שהקיבוץ היהודי שחי בה נהנה, כנזכר לעיל, מזכות אזרחית ונטל חלק בחיי הגימנסיון ונקשר בדרך זו עם ירושלים, ובמיוחד עם רבדיה האריסטוקרטיים – הכוהניים והאצולתיים גם-יחד, וכדרך שהציבור היהודי באנטיוכיה התכבד בזכויות עירוניות, ביקש יסון להחילן על הרובד האריסטוקרטי שבירושלים. גזירה שווה זו עשויה, כך דומה, להתיישב היטב עם המדיניות הסלאוקית, להתעשת על בסיס השוואת פרישת המיתקנים ההלניסטיים באנטיוכיה (ובמיוחד הגימנסיון והסטדיון) לאלו שבירושלים כשתי ערים-תאומות ולהתעשר על רקע מישחקי העיר צור (172 לפנה”ס). ה”רישום” של הירושלמים לאנטיוכיים עשוי איפוא להיות כשלב הכרחי לקידום הרפורמה ההלניסטית ולפועלה-היוצא בדמות שיגור המשלחת ה”אנטיוכיית” של ירושלים למישחקי צור.
שאלת השאלות היא האם הפכה ירושלים, כולה או חלקה, לעיר פוליס הלניסטית? בית המקדש נשאר על מקומו וכנו ושמר על מקומו המרכזי בחיי העם והחברה, אך אם הכוהנים היו מעורבים בפעילות הגימנסיונית והגימנסיון נבנה בסמוך למקדש ושם, בגימנסיון, התפתח חינוך ששינה מהויות לא קטנות בחברה היהודית (“הכיבודים ההלניים”), הרי היתה ירושלים למין מסגרת עירונית מיוחדת בעלת מעמד משפטי מיוחד. כלומר עיר פוליס הלניסטית שלא איבדה את תווי הזהות הייחודיים הקודמים שלה. נכון שביסודה של הפוליס ההלניסטית היתה מונחת התפיסה, שהסמכות החוקית העליונה נובעת מקבוצת אנשים מסויימת, שפעלה בהתאם לאינטרסים הנחוצים להם והללו מגבשים קבצי חוקים וחוקה מאד קונקרטיים. עם זאת לא נאמר, ולו במקור אחד כי תורת משה התבטלה מפני חוקת הפוליס הירושלמית. יסון, שלאור המקורות “ויבטל יסון את חוקי המלכות הנוחים ליהודים, אשר הושגו בזמנו על-ידי יוחנן אבי אופולמוס, אשר יצא בשליחות לרומאים לכונן ברית ידידות, ויבטל מינהגים חוקיים ויחדש מידות המנוגדות לתורה”, מפתח, ללא ספק, את התשתית היורידית לכינון עיר הפוליס. אך האם הומרה התורה בחוקת הפוליס אין לדעת.
יתירה מזו, חבר האזרחים של הפוליס ההלניסטית, גילם מוסד פוליטי שהוקם מסקטור אריסטוקרטי, אוליגרכי, והוא היה לסמכות האחרונה והכוללת של התוקף החוקי המבוסס של נתוני המציאות. הנחה זו היתה מנוגדת לתפיסה היהודית, שמכלול החוקים כפוף לעיקרון מוסרי עליון, המתנה את תקיפותם. האם מומשה רמיסת התפיסה היהודית ועברה מן ההלכה למעשה אין לדעת גם כן.
זאת ועוד, נשמת אפו של הפוליס מגולמת במוסד החקיקתי והביצועי ושמו מועצת הזקנים וביוונית “גירוסיה”, והיא כללה בתוכה את ראשי הכהונה, ראשי בתי האבות (שייצגו את האינטרסים של ערי השדה ביהודה) והסופרים, ובראש המוסד עמד הכוהן הגדול. אלא שאיזכורו הראשון של המוסד הפוליסי, קרי הגירוסיה, מופיע לראשונה כבר בשנת 198 לפנה”ס, בשעה שמעניק אנטיוכוס ה-3 את כתב הזכויות המשמעותי ליהודים. אם כן הצעדים הראשונים לכינונה של ירושלים כפוליס כבר החלו למעלה מ-25 שנה לפני יוזמתו של יסון, ותופעה זו נראית הגיונית על רקע למעלה מ-100 שנות שלטון הלניסטי ביהודה. מימי יסון ומנלאוס הולך ורווח השימוש בגירוסיה, שבגלגול מאוחר יותר תהיה לסנהדריון (סינדריון).
מה קרה איפוא בתקופתו של יסון שרעיון כינונה של ירושלים כפוליס יקרום עור וגידים? הבה ונציץ אל בין חרכי האווירה הכללית ששררה בממלכה הסורית-סלאוקית באותן שנים.
מאז קרב מגנסיה, במהלכו ניגפו קשות צבאות אנטיוכוס ה-3 לפני הרומאים נאלצו הסורים-סלאוקים לעמוד בתנאי כניעה קשים ומבישים, (שלום אפמיה) ובכללם תשלומי עתק לרומאים. כדי למלא אחר התנאים הקשים ולא להותיר את קופת המדינה ריקה נהג אנטיוכוס ה-3 לבזוז בתי אוצר שבמקדשי העמים עליהם שלט. במסע כושל זה נפטר המלך (באזור המקדשים בעילם). יורשו, שהיה בנו, סלאוקוס ה-4, פילופטור, ירש קופה ממלכתית ריקה, חובות כבדים לרומא ומקורות הכנסה מקוצצים בשטל ובהיקף. נגד רצונו ומדיניותו נאלץ אף הוא להפקיע פקדונות מקדשים. המוציא לפועל היה הליודורוס, ידיד נעוריו והאחראי על משק הכספים של הממלכה. על-פי הספרות המקבית (מקבים ב') הוא הוכה בסנוורים וכמעט הוציא נשמתו במארב של פרשים מסתוריים בשעה שניסה ליטול את אוצרות המקדש. אף סלאוקוס ה-4 מצא את מותו לאחר ניסיון זה, והפעם נפל לקשר פנימי, כשבין הרוצחים היה הליודורוס.
הקושרים קיוו כי הליודורוס ישמש בהצלחה כעוצר הממלכה לבן הזאטוט של המלך המת, דמטריוס בן ה-9, אך לרומאים היו תוכניות אחרות. הם תבעוהו כבן-ערובה, ושחררו חלופתו-תמורתו את אנטיוכוס ה-4, שהוחזק אצל כבן ערובה במסגרת שלום אפמיה. לפני אנטיוכוס איפוא, מרגע שעלה על כס השלטון בסוריה, 175 לפנה”ס, היו שתי משימות עיקריות: לסלק את החובות לרומא וללכד את נתיני הממלכה סביב כתרו.
אנטיוכוס ניסה ללכת בכמה דרכים בעת ובעונה אחת. ברור היה לו שערים בעלות אופי יווני, להבדיל מן הערים המזרחיות המקומיות, תגלינה נאמנות-יתר לבית מלכות ולמלך המעוגן בתרבות זו שלו. ממון רב להקמת ערים יווניות חדשות בממלכתו לא היה לאנטיוכוס. במצב דברים זה העדיף להעניק לערים מזרחיות קיימות פנים של פוליס על מוסדותיה, אזרחותה ואף המטבעה הזכאית לצקת מטבעות נחושת לפחות. זכויות של פוליס לא ניתנות חינם. ההלניזציה המוגברת נועדה, בראש וראשונה, להזרים ממון אל קופתו הריקה תמיד.
נסיבות אלה שבוודאי נודעו ליסון, אחיו של הכוהן הגדול חוניו, נוצלו כדי להפיק את מיטב ומירב היתרונות: להפוך את ירושלים לפוליס, לחזק את מעמדו האישי והפוליטי ולהשתלב בתרבות ההלניסטית של המזרח הקרוב. הקמת הגימנסיון והאפביון בירושלים, לצד רישומה של העיר כאנטיוכיה, וכמובן מינויו לכוהן גדול, היו למעשה מין מיפגש מעניין בין מה שרצה יסון לבין נתונים “מודיעיניים” שהונחו על שולחנו. הוא הפעיל שיקול דעת ומימש את כוונותיו באופן הראוי להערכה.

מי הקים?
על-פי ספר מקבים א' מדובר על קבוצה אנונימית, בלתי מוגדרת, ובלשונו: “ויתנדבו אנשים מן העם”. על-פי ספר מקבים ב' ומקבים ד' היה זה יאסון, הכוהן הגדול, אשר הקים את הגימנסיון והאפביון. עיון אצל יוסף בן-מתתיהו מסגיר יזם אחר והוא מנלאוס ובני טוביה שנמלטו אל אנטיוכוס הרביעי, “אפיפנס”, המלך הסלאוקי, ובקשו רשות להקים גימנסיון בירושלים.
בטרם ננסה להתיר את הסבך, הבה נפרוש מעט את היריעה ההיסטורית. תקופת הפריחה של ההלניזם ביהודה ובירושלים קשורה היטב בפעילותה של משפחת בני טוביה. משפחה זו, שמילאה בחצרו של המלך סלאוקוס הרביעי (178-175 לפנה”ס) תפקיד של גובי מסים מטעם השלטון, היתה בעלת השפעה גדולה ובעלת עוצמה פוליטית וכלכלית רבה. זו עמדה בראש סיעת המתיוונים בירושלים ואחד מבניה, אציל בשם הורקנוס, התגורר בעבר הירדן ובנה לו ארמון רב-תפארת במתכונת הלניסטית. הדעת נותנת, אגב, על-פי תיאורי יוסף בן מתתיהו, כי שם נבנו בריכות שחיה, הגם שאין על כך עדות מפורשת אלא מעורפלת.
בשנת 175 לפנה”ס זכה יאסון (ישוע בגלגולו העברי) בכתר הכהונה הגדולה באישורו של המלך הסלאוקי, אנטיוכוס הרביעי, לאחר ששלשל לכיסו של המלך 440 כיכר כסף, טבין ותקילין.
כהונתו של יאסון, שנמשכה שלוש שנים (175-172 לפנה”ס), לא הותירה עדויות היסטוריות רבות באשר למהלך חיי החברה בכלל וירולים בפרט.
בני טוביה בקשו, מטעמים פוליטיים ואישיים, להדיח את יסון ולהעלות תחתיו לכהונה הגדולה את מנלאוס. מנלאוס זכה, באישורו ובהסכמתו של אנטיוכוס הרביעי, כשהוא “תורם” לקופה הסלאוקית ליטרה הגונה, ב-300 כיכר כסף יותר מקודמו יסון.
מנלאוס היה קיצוני הרבה יותר מאשר יסון בכל הנוגע לנטייתו ההתיוונותית. בין יסון ותומכיו לבין מחנה מנלאוס התגלעו סכסוכים משמעותיים, אשר הוליכו לרוץ מלחמת אחים בירושלים (בין שתי הסיעות הנ”ל). יוסף בן מתתיהו מדגיש כי מנלאוס וסיעתו נמלטו אל אנטיוכוס במהלך המהומות ובפיהם הבקשה להקים גימנסיון בירושלים.
ובכן, בידי מי מי הופקדה מלאכת כינון המוסדות הספורטיביים-חינוכיים-תרבותיים המדוברים? בידי יסון או בידי מנלאוס?
נראה שאחת משלוש האפשרויות הבאות תתקבל: הראשונה – יוסף בן מתתיהו שגה בהחליפו את יסון במנלאוס. השניה – מנלאוס ביקש לבנות גימנסיון נוסף. השלישית – ליסון ניתנה הרשות להקים גימנסיון ואפביון, אולם הלה לא סיים את בנייתו ומנלאוס ביקש להשלים את המלאכה.
האפשרות הראשונה עשויה להישען על ההנחה, שבימיו של יוסף בן מתתיהו, בסוף המאה הראשונה לספ', השתרשה בקרב הציבור היהודי המחשבה, ההנחה, האמונה, כי בונה הגימנסיון לא היה אחר אלא יסון, מי שייצג את הפלג המתיוון בקרב האצולה הירושלמית, ושלעומתו ולעומת מעשיו היו “חטאי” יאסון מלבינים כשלג.
מאידך, יוסף בן מתתיהו אינו משמש אסמכתא נאמנה ומקור העומד ברשות עצמו בכל הנוגע לתקופה ההלניסטית. הוא לא הכיר את ספר מקבים ב' והסתמך אך ורק על מקבים א'. לעיתים נטה הוא להחליף את יאסון בחוניו ואת חוניו במנלאוס. עם זאת אין לפסול קטגורית את איזכור שמו של מנלאוס כבונה הגימנסיון, שהרי ספר מקבים א' אומר בפירוש, כי מדובר על קבוצה מסויימת, “אנשים מן העם”, כאחראית לבניית הגימנסיון, וערכו של הספר (מקבים א') כמקור היסטורי אינו מוטל בספק.
האפשרות השניה נדחית ואינה עומדת במבחן המציאות, מאחר שאף לא אחד מן המקורות אינו רומז על מציאותם של שני גימנסיונים, שנבנו בתקופה זו.
האפשרות השלישית נדחית, לכאורה, מאחר שבספרי המקבים נאמר במפורש “כי בשמחה בנה (יאסון) גימנסיון”, וכי נערכו שם אימונים או תחרויות. אולם שאלה אחת מטרידה אותנו: מדוע אין המקורות מזכירים, כי בגימנסיון המדובר נערכו גם אימונים ותחרויות בריצה. אחד המקורות מעיד על היאבקות, ובמעורפל ובדוחק רב על זריקת דיסקוס. ואמנם ידוע כי בתקופה ההלניסטית, כבזו ההלנית הקלאסית, היתה ההיאבקות אחד מעמודי התווך של הגימנסיון. אולם ענף הריצה נשאר עדיין בבחינת אחד מענפי הבכורה, ובעל המקור (מקבים ב', שהוא למעשה קיצור של חיבור היסטורי רחב שהתחבר ביוונית), שהיה יהודי הלניסטי, בעל השכלה יוונית שהתמצא יפה בעולם ההלניסטי ובפוליס היוונית, אמור היה, ללא ספק, לדעת זאת. אם כן, מדוע אין הריצה או מסלולי הריצה (“דרומוס”) נזכרים?
ניתן לנמק זאת בהנחה, שכל קורא היה מודע לחיים בגימנסיון היווני-הלניסטי ולמניעי הקמת הגימנסיון, אולם דומה שניתן להעלות השעה אחרת, הגם שאינה נקיה מקשיים: בניית הגימנסיון לא היתה עניין של מה בכך. הקמתו נמשכה מספר שנים, ומשך הזמן בין כהונת יאסון לזו של מנלאוס היה כשלוש שנים בלבד.
לפיכך, האם יהיה זה רחוק מלשער, כי תחילה הקים יאסון את ה”פלאיסטרה”, היינו – את המבנה הגדול שבאמצעו היתה רחבת ההיאבקות, והוא הכיל חדרים לאכסון עזרי הגימנסטיקה והסיכה, כאשר בהמשך תוכנית הבנייה היתה כוונתו לבנות את ה”קסיסטוס”, או את ה”פארה-דרומוס” – מסלול הריצה, שהרי אין להעלות על הדעת הקמת גימנסיון ואפביון ללא מסלולי ריצה. ובכן, תוכנית זו טרם הוצאה מן הכוח אל הפועל, ומצב זה איפשר למנלאוס לפנות אל המלך הסלאוקי שבסוריה ולבקש רשות לבנות (להשלים) את בניית הגימנסיון. ניתן אף לחלץ רמיזה לכך מן האמור בסםפר מקבים ב': “ומקץ שלוש שנים שלח יסון את מנלאוס, אחי שמעון, הנרמז למעלה, להביא את הכסף אל המלך ולגמור בזכרון דברים.

מתי הוקם?
אם נדחה את האפשרות, שמנלאוס בנה את הגימנסיון או השלים את בנייתו, הרי ניתן לקבוע כי יאסון בנה אותו לערך בשנת 175/174 לפנה”ס, ואם נדבוק באפשרות שמנלאוס השלים את בנייתו, הרי מדובר בין השנים 175 ל-170 לפנה”ס.
ניתן לאמץ את שנת 175 לפנה”ס כשנת בניית המבנה לאור הנתונים הבאים: ידוע כי בערים מרכזיות ברחבי העולם ההלניסטי נערכו מישחקי קודש אגוניסטיים שהתקיימו (מתוך חיקוי למישחקים האולימפיים הקלאסיים) אחת לארבע שנים. גם נמצאנו למדים כי בעיר הפניקית המפורסמת צור נערכו מישחקי קודש תחרותיים קודם למאה השביעית לפנה”ס. אלה הוקדשו לאל הצורי מלקרת, הוא האל התאום להרקלס, מי שהיה אחד מן הפטרונים המיתולוגיים של הגימנסיון. ובאשר לזווית הראייה היהודית: ידועה הזיקה בין יאסון לבין המישחקים התחרותיים שהתקיימו בצור. והנה בשנת 175 לפנה”ס נערכו בצור מישחקי קודש לכבוד מלקרת-הרקלס, כאשר המלך הסלאוקי, אנטיוכוס הרביעי, כיבד את המישחקים בנוכחותו בשמשו נשיא המישחקים. נוכח נתונים אלה יתכן שבניית הגימנסיון היתה סמוכה מאד לתאריך הנוב הנ”ל. אולם, כאמור, יתכן והשלמתו (על-ידי תוספת מיתקנים וכיוב') התקיימה בימי מנלאוס.

היכן הוקם?
כל המקורות תמימי דעים באשר להקמתו של הגימנסיון בתוך ירושלים, אולם אותנו מעניינת יותר קביעת המיקום המדוייק, או לפחות קביעת תחומו. ספר מקבים א' מעיד: “ויבנו גימנסיון בירושלים” ובעקבותיו הולך יוסף בן-מתתיהו. ספר מקבים ב' מפרט יותר באומרו: “כי בשמחה בנה (יאסון) גימנסיון מתחת למצודה” ועל-פי ספר מקבים ד' הנוסח הוא: “בנה גימנסיון במצודת עיר אבותינו”.
אם-כן איתור המצודה הנזכרת עשוי בהחלט לקרבנו אל מיקומו המדוייק יותר של הגימנסיון. ואכן, על סלע ה”מצודה” נחלקו החוקרים השונים: כהנא גורס כי ודאי אין הכוונה למצודה שבנה אנטיוכוס אלא למצודה (“בירה”) שהיתה בצפון המקדש. צ'ריקובר סבור כי “מתחת למצודה” פירושה: על הר הבית עצמו, ולאמר טוען כי הגימנסיון הוקם כנראה ממערב לבית המקדש, בין המצודה ובית המקדש, בחומה המערבית, שם הוקם ה”קסיסטוס” בימיו של הורדוס.
לעניות דעתי ניתן להעלות כאן שתי השערות, כשכל אחת מתייחסת למצודה לא כ”בירה” (“באריס”) בצפון המקדש, זו הנזכרת אצל נחמיה, אלא למצודה שנבנתה מאוחר יותר, בימי החשמונאים, באזור ה”חקרא” (דרומית-מערבית לבית המקדש). זאת לאור העובדה הנזכרת בספר מקבים ב': “ולרשום את אנשי ירושלים לאנשי אנטיוכיה”, והסמוכה במישרין להקמת הגימנסיון הירושלמי. כלומר, הקמת תחום “אנטיוכיה שבירושלים”, מדרום-מערב לבית המקדש, היא ה”פוליס” של ירושלים, שבה הוקם גם השוק היווני-הלניסטי (היינו – ה”אגורה”) ושם כנראה הוקם הגימנסיון.
כדי לאשש את ההשערה הנ”ל, הבה ונעיין במספר נתונים: יש לחפש את מיקום הגימנסיון ליד מקורות מים, מכיוון שכל גימנסיון יווני או הלניסטי נבנה בסמוך למקורות מים חיים, זורמים, לשימוש מיתקני הרחצה של המתעמלים והמיתחרים. כמו כן, על פי רוב הוקם הגימנסיון ההלניסטי בקצה העיר. יש לחפש איפוא את הגימנסיון הירושלמי בקצה העיר החדשה, בקצה עיר ה”פוליס” – “אנטיוכיה שבירושלים”. יש ידיים אמיצות להניח, כי ה”פוליס” של נטיוכיה הסורית שימשה מודל קלאסי ליזמי הגימנסיון הירושלמי, והבודק את מבנה עיר הפוליס של אנטיוכיה יווכח לראות כי האיצטדיון והגימנסיון היו ממוקמים בקצה העיר כאשר הם סמוכים לארמון הסלאוקי, ממש כמו “מתחת למצודה” במקור המקבי דלעיל.
לנתונים אלה נוכל להוסיף את ההנחה, כי מיתקני הגימנסיון שימשו אחר-כך את הורדוס המלך, אם בשלמותם או בשיקום שרידיהם על ידיו.
אם כן הוקם הגימנסיון: א. במקום שנוסדו האיצטדיון וההיפודרומוס על-ידי הורדוס, או – ב. במקום שהוקם התיאטרון ההירודיאני אטו בקרבתו.
על-פי האפשרות הראשונה היה המרחק בין בית-המקדש לגימנסיון לערך כ-500 מ', ועל-פי האפשרות השניה היה המרחק גדול יותר, כ-600 מ'. מרחקים אלה עשויים להסביר את סיבת הניסוח הלכאורה תמוה שבספר מק”ב: “עד אשר הכוהנים חדלו להיות קנאים לעבודת המזבח ובבוזתם את המקדש ובעוזבם את הקרבנות היו ממהרים אל כיכר ההאבקות”.
ושמא יש לזהות את הגימנסיון או את שרידיו ב”קסיסטוס” הירושלמי, אשר על-פי יוסף בן-מתתיהו ניתן לזהות מיקומו של ה”קסיסטוס” (מסלול הריצה שבכל גימנסיון יווני כגון בזה של דלפוי או פרגמון) בפאה המערבית של גיא בן-הינום, כאשר מדרגה (טראסה) הנמשכת צפונה ודרומה, יכולה היתה להיות מעובדת במדרונו המערבי של הגיא כמישטח בעל אורך הדרוש למידת הריצה הסטדיונית (כ-192 מ'), וכשהשיפוע עשוי היה לשמש יפה את יציע הצופים.
מכל ההנחות הנ”ל והנתונים שהובאו למעלה, נראית לי ביותר הסברה, כי יש לחפש את הגימנסיון בפאה המזרחית של ה”חקרא”.

מה היה “מחירו” ?
בעל מקב”ב מאיר את הפרשה באומרו: “אבל אחרי מות סלאוקוס (הרביעי, “פילופטור”) ואנטיוכוס (הרביעי), המכונה אפיפנס, קיבל את המלוכה, שאף יסון … אל הכהונה הגדולה, בהבטיחו למלך בהתראותו איתו שלוש מאות וששים כיכר ומהכנסות אחרות שמונים כיכר, ועל אלה הבטיח בכתב עוד מאה וחמישים (כיכר) אם יינתן לו הרישיון להקים בכוחו גימנסיון ואפביון ולרשום את אנשי ירושלים לאנשי אנטיוכיה …”.
בקטע הנ”ל גלומים סכומי ענק ועתק: 360 כיכר ו-80 כיכר שהם 440 כיכר (כסף), היינו 552,000 דרכמות, וכן 150 כיכר שהם 180,000 דרכמות. סכומי העתק הנ”ל יובלטו על דרך ההשוואה לשכרו היומי הממוצע של פועל, שהגיע לכדי דרכמה אחת לערך.
ניתן אולי להבין מדוע נזקק יסון להשליש כספים רבים לקופת המלך הסלאוקי כדי להבטיח לעצמו את מישרת הכהונה הגדולה, אולם, אין זה ברור די צרכו מדוע נאלץ יסון להמציא כ-180,000 דרכמות כדי לקבל את הרישיון לבניית גימנסיון.
המשך הטקסט עשוי לקרבנו להתרת הסבך הזה, ושם נאמר: “… ולרשום את אנשי ירושלים לאנשי אנטיוכיה. כלומר, אין מדובר כאן בשלמונים. הקמת מוסדות חינוך יווניים כגון גימנסיון או אפביון לא היתה אלא צורה חיצונית לגלגול זה של ירושלים מ”אתנוס” ב”פוליס”, וכיוון ששינוי זה בסטטוס של היהודים לפני השלטון המרכזי באנטיוכיה, הרי ודאי וודאי שנצרך יסון להסכמת השלטון. מחמת הרפורמה ההלניסטית הזו עתידות היו זכויות היתר שתיפולנה בחלקה של ירושלים להיות רבות ושונות (מדובר באוטונומיה עירונית הכוללת בין השאר גם את הרשות לטבוע מטבעות נחושת משלה; את האפשרות לקשור קשרי מסחר עם ערים יווניות אחרות; את האפשרות לערוך תחרויות אגוניסטיות משותפות ועוד.
זאת ועוד, הקופה המלכותית הסלאוקית היתה נתונה במחסור. אנטיוכוס השלישי ספג מהלומה רצינית מידי הרומאים בקרב מגנסיה (189 לפנה”ס) והמלך הנוכחי, אנטיוכוס הרביעי, נזקק מאד לכספים כדי לנהל את המסעות העתידיים שלו למצרים. נתונים אלה עשויים להסביר את הרקע לתשלומי הכספים לבניית הגימנסיון הירושלמי. ידוע, שהחינוך הגימנסיוני בתקופה ההלניסטית היה יקר, כך שיסון (או מנלאוס) יכול היה, תוך פרק זמן קצר יחסית, להתגבר על המכשולים הפיננסיים שנגרמו עקב תשלומי הכספים.
את הפרשה נוכל לבחון גם בעזרת מקבילה מעניינת, בדוגמה מן הגימנסיונים שמחוץ לארץ ישראל, מהליקרנסוס אשר במערב אסיה-הקטנה נשלחת משלחת למלך ההלניסטי כדי לקבל רשות עבור ה”צעירים” (ה”נאוי”), ולבקשת האישור משלישה המשלחת סכום כסף לרצות את לבו של המלך. יתכן שתשלומים כגון אלה היו בבחינת נוהג מקובל בעולם ההלניסטי.
בטרם נסיים, הבה נתעכב עוד על צמד מלים, הלקוח מן הטקסט המקבי, שלעיל. כוונתי למלים: “בכתב” ו”בכוחו”.
מלים אלה והקשרם הקונטקסטואלי עשויים להסביר מחד את שאיפתו העזה של יוזם הגימנסיון להקים את המיתקנים הנידונים, ולהאיר, מאידך, את הצד הכספי, היינו שיוזם הקמת הגימנסיון אינו מצפה לעזרה כספית או טכנית מטעם בית המלוכה הסלאוקי, ובכך לפטור את בית המלוכה, שממילא נתון בקשיים כספיים, מהקצאת משאבים כלשהם, והוא יקים את הגימנסיון “בכוחו”. ומזווית ראיה שונה: יתכן שספק כלשהו כירסם בלבו של המלך הסלאוקי, שתוספת הסכום (150 כיכר) לא תשולם (מאחר שמן הבחינה האישית הרי אין ספק שהמינוי המלכותי שיינתן לכוהן הגדול היה הרבה יותר חשוב מאשר עצם הקמת הגימנסיון. מינוי זה עלול להישלל על-ידי המלך, אם לא ישולם הכסף (440 כיכר כסף). אולם, מאידך, אין להעלות על הדעת כי המלך היה מצווה להרוס את הגימנסיון, אם וכאשר לא תשולם היתרה בסך 150 כיכר כסף. מכאן, שחייב היה העותר לכהונה הגדולה להתחייב על כך “בכתב”.
ויתכן כי פרט לפרשנות הנ”ל, הסתתרה מגמה נוספת מאחורי צמד המלים הנ”ל (“בכתב” ו”בכוחו”), ועל-ידי מגמה זו מבקש אני להאיר את כל פרשת בניית הגימנסיון באור נוסף.
יוזמה כזו כבניית הגימנסיון מטעמו של שליט יהודי עלולה היתה לחדד את המתיחות (שממילא שררה) בין ירושלים לבין ערים יווניות-הלניסטיות בארץ ישראל, וכן בין האצולה היוונית-הלניסטית שבירושלים לבין ההנהגה היהודית, ואף עלולה היתה לעורר כנגד יוזם הרעיון את זעמם של הקנאים לדת.
כלומר, מצבים בלתי נוחים אלה, שעלולים היו אף לפגוע, במידה מסויימת, בשלטון ההלניסטי, תבעו פיצוי מסויים בצורת תמורה כספית כלשהי. ולא זו בלבד, אלא שאנוס היה העותר לכהונה הגדולה להתחייב על כך “בכתב” ולהקים את הגימנסיון “בכוחו” (ללא סיוע מלכותי רשמי כלשהו ותוך התנגדות משוערת לא קטנה של חוגים קנאים בירושלים).

ולעניין המודעות – הטקסטים המקביים מותירים מאחוריהם הנחת יסוד כי הקורא הפוטנציאלי היה חשוף ומודע לכלל הביטויים הספורטיביים. כלומר השתתף, התחנך ולפחות צפה.

עירום? בגימנסיון?
על-פי הטקסט המקבי (מקבים א') אנו קוראים כי חניכי הגימנסיון והנוטלים בו חלק “וימשכו עורלתם” ולאור המקור של יוסף בן-מתתיהו “הסתירו הללו את מילתם בכיסוי על מנת שייראו במערומיהם כהלנים לכל דבר ועניין”. פרשת העירום בגימנסיון מעלה תמיהה בזיקה להנחה כי בחינוך הגימנסיוני שבירושלים לא נרמסו ערכי התנהגות יהודיים, שהרי כתובי המקרא וחוקיו אוסרים במפורש את חשיפת הערווה.
אם נעדיף את עדותו של יוסף בן-מתתיהו נעשה לעצמנו חיים קלים, למרות שאין כל מניעה לגרוס כך, ולאור עמדתו של יסון, המבקשת למעט עד כמה שאפשר מפגיעה בדת היהודית. אם נקבל את הטקסט המקבי נמצא עצמנו מנתחים את משמעות “משיכת העורלה”, שהיא מין ניתוח שהיה נעשה כדי להסתיר את ברית המילה, ומכאן שהרפורמה של יסון היתה חריפה הרבה יותר מאשר “הבה נכרתה ברית עם הגויים”. משיכת העורלה נזכרת אגב בספרות חז”ל בהקשר למרד בן כוסבה, כשבין גזירות הדריאנוס היתה גם הגזירה כנגד המילה, והיו שמלו ומשכו עורלתם כדי להידמות לבלתי נימולים מפחד הרומאים.
ומה עניין נורדאו לענייננו. ובכן, בקונגרס הציוני השני של שנת 1898 נשא נורדאו מעל במת הקונגרס את נאומו המפורסם, חוצב הלהבות, “יהדות השרירים” (“מוסקול-יודנטום”) ובו קרא בהתרגשות לנוער היהודי, לצעירים, לחדש את ימי המקבים, להיות חזקים, בעיקר במובן הספורטיבי של המילה, לטובת בניין העם והאומה, לטובת מימוש הרעיון הציוני של פיתרון מדיני-לאומי בארץ-ישראל. דווקא המקבים יצאו בחמת זעם כנגד הגופנות והשרירנות של המתיוונים, ומבין שני המחנות היו דווקא המתיוונים כספורטאים ולא המקבים. ובשעה שאנו חושפים, ספרותית וארכיאולוגית, זיקה בין המלכים החשמונאים והפעילות הגופנית, הספורטיבית, הרי הדבר משקף דווקא את ההשפעה ההלניסטית שחלה על בית חשמונאי ולא את העבריות או היהדות. הרי לכם מין הצטחקות צינית של ההיסטוריה: עובדות לחוד ומיתוס לחוד.