הטענה החדשה שמתרוצצת לאחרונה ברשתות החברתיות היא שאצל המחוסנים, רמת הנוגדנים בדם צונחת מטה תוך זמן קצר – וכך אנשים מוצאים עצמם חשופים לנגיף בשנית. בדקנו האם הדבר נכון (בעשירית האחוז מהמקרים) והאם המשמעות היא שהאדם כבר לא מחוסן (לא)
הטענה החדשה שמתרוצצת לאחרונה ברשתות החברתיות היא שאצל המחוסנים, רמת הנוגדנים בדם צונחת מטה תוך זמן קצר – וכך אנשים מוצאים עצמם חשופים לנגיף בשנית.
יש רק בעיה אחת: המחקר בשיבא נערך על 2,500 אנשים, ומתוכם רק בקרב שניים נמדדה הירידה החדה ברמת הנוגדנים. כלומר, התופעה מתרחשת בערך באדם אחד מתוך כל 1,250 שמקבלים את החיסון. אצל כל היתר? הכל בסדר – תודה על הדאגה[i].
אה, את זה שכחו לספר לכם ברשת החברתית?
אבל האמת היא שקצת רימיתי: יש יותר מבעיה אחת בטענה הזו. אפילו באותו מקרה של אחד לאלף בו רמת הנוגדנים בדם יורדת, אנשים עדיין נותרים מחוסנים. חשוב במיוחד להבין את זה, מכיוון שרמות הנוגדנים בדם של רוב המחוסנים ירדו בשלב מסוים – תוך שבועות, חודשים, או שנים – ועדיין הם יזכו בהגנה מפני הנגיף.
כדי להבין למה זה, ניכנס במהירות לביולוגיה שמאחורי החיסון.
על נוגדנים ובכלל
נוגדנים מיוצרים בגוף על-ידי תאי B. כל תא B יכול לייצר נוגדן מסוג אחד בלבד, ותאי ה- B מחכים בגוף בשקט-בשקט עד לרגע בו מגיע אותו גורם זר שהם יעילים כנגדו. ברגע שזה קורה, תאי B נכנסים לפעולה ומייצרים נוגדנים ראשוניים בשפע כנגדו. אלו מעכבים את התפשטות הנגיף עד שמערכת החיסון מסוגלת לשגר למערכה תאי B מיוחדים-עוד-יותר, שמייצרים נוגדנים שיעילים עוד יותר כנגד הנגיף. אלו הם נוגדני IgG, והם מסוגלים לנטרל את הנגיף. לתפוס אותו ולמנוע ממנו מלפעול.
זה מה שקורה כשאנחנו מקבלים חיסון. תאי B מיוחדים מייצרים נוגדנים מנטרלים, ואלו מסתובבים בדם וברקמות ברמות גבוהות. המשמעות היא שאם יחדור נגיף לגוף באותו שלב, הוא ימצא עצמו מול כיתת יורים שמוכנה לקראתו. קרוב לוודאי שהוא יחוסל מהר כל-כך שאפילו לא יופיעו סימני מחלה.
אבל מה קורה כשרמת הנוגדנים המנטרלים יורדת?
התשובה היא שרמת הנוגדנים המנטרלים חייבת לרדת במוקדם או במאוחר. אם תאי B ימשיכו לייצר אותם בכמויות גדולות, הם יצטברו בדם ויפריעו לפעולת הגוף התקינה. ולכן, הגוף עובד קשה כדי לפרק את אותם נוגדנים. ולא רק זאת, אלא שאותם תאי B שמייצרים אותם, נופלים בעצמם על חרבם המטאפורית ומתאבדים זמן קצר אחרי שהחיידק או הנגיף הוכחדו. הם עשו את תפקידם, ואין בהם צורך יותר. כך שאין שום פלא שזמן מה לאחר החיסון – תוך שבועות או חודשים – יורדת רמת הנוגדנים המנטרלים בדם.
האם אנו פגיעים יותר לנגיף, ברגע שרמת הנוגדנים המנטרלים יורדת? אולי קצת יותר. הנגיף לא ייתקל בכיתת יורים עם החדירה לגוף. הוא יוכל להיכנס פנימה ולהסתובב קצת בגוף – אבל אז הוא ייתקל בכל השומרים שנשארו שם עוד מזמן החיסון. והם ממש לא ישמחו לראות אותו.
טוב, נדבר במונחים קצת פחות ציוריים. רוב תאי ה- B שפעלו כנגד הנגיף באמת מתים בסוף התגובה החיסונית, אבל חלק מזערי מתוכם נכנסים למצב היברנציה – שינת חורף – ומחכים למתקפה חדשה מצד הנגיף. תאים אלו מכונים “תאי זיכרון”, והם הלוחמים המנוסים שכבר מכירים את הנגיף ויכולים לשחרר מחדש נוגדנים שיעצרו אותו ביעילות גבוהה.
אז מה יקרה כשהנגיף יחדור לגוף של אדם שחוסן, אבל עם רמת נוגדנים נמוכה? תאי ה- B המאומנים יתעוררו מיד, יתחלקו, ישחררו נוגדנים שכבר מותאמים במיוחד כנגד הנגיף, ויחסלו אותו במהירות. כך קורה עם כל חיסון, ואין סיבה לחשוב שהחיסון נגד נגיף הקורונה יהיה שונה.
נקודה אחת בעייתית בכל הסיפור היא שתאי הזיכרון עצמם אינם תמיד נותרים בגוף לאורך זמן. לפעמים הם מתים בעצמם אחרי שבועות, חודשים, או שנים. אי אפשר לדעת מראש כמה זמן הם ישרדו, וזו הסיבה שבחלק מהחיסונים אנחנו מספקים זריקות דחף אחרי כמה שנים. הזריקות האלו עוזרות לוודא שמספר תאי הזיכרון יישאר גבוה, כך שנהיה מוגנים מגורמי המחלות לאורך שנים ארוכות.
האם החיסון נגד נגיף הקורונה ידרוש גם הוא זריקות דחף? כנראה שכן, אבל קשה מאד להאמין שנזדקק להן תוך כמה חודשים מרגע קבלת החיסון המקורי. יותר סביר שנצטרך לקבל זריקה נוספת כזו מתישהו בשנים הקרובות, ולא יותר. כמובן, אם יגיע וריאנט חדש שעמיד לחיסון הנוכחי, אז נצטרך לקבל חיסון שונה שיפותח במיוחד כנגדו – אבל זה כבר מקרה קיצון.
סיכום
הנה סיכום הדברים:
- המתנגדים לחיסונים טענו שרמת הנוגדנים בדם יורדת במהירות, אבל שכחו (בנוחות) להזכיר שהתופעה אירעה רק ב- 0.1 אחוזים מהמחוסנים.
- המתנגדים לחיסונים טענו שרמת נוגדנים נמוכה חושפת אותנו מחדש לנגיף, אבל שכחו (שוב) להזכיר שגם במצב זה יוכל הגוף המחוסן להגיב באופן יעיל בהרבה כנגד הנגיף, ולכן אמור להפחית דרמטית את הסיכון להתפתחות מחלה מדבקת.
ובסופו של יום, נשאלת שאלה אחת פשוטה: אז מה?
גם אם היינו מניחים שהחיסון מפסיק להיות יעיל אחרי כמה חודשים (הנחה מופרכת, אבל בסדר), הוא עדיין הגן עלינו בזמן הזה! את התוצאות אנחנו רואים בשטח: שלושה-רבעים מהמאושפזים בבתי-החולים כיום מגיעים מאוכלוסיית הלא-מחוסנים. המחוסנים מוגנים ברובם, ולו רק למספר חודשים. באותם חודשים אנחנו מסוגלים לפתוח מחדש את המשק, לחזור להסתובב בקניונים ולהיפגש עם המשפחה אם חייבים.
מה האלטרנטיבה? לא לקחת את החיסון – שלפחות במקרה של פייזר ומודרנה הוכח שתופעות הלוואי הקשות שלו הינן נדירות ביותר – ולהישאר חשופים לנגיף? לסגור את המשק שוב כל חודשיים-שלושה?
בהינתן הבחירה הזו, התשובה ברורה: כן, הבחירה הנכונה הייתה להתחסן. קרוב לוודאי שהחיסונים יגנו עלינו לפחות לחצי-שנה, אם לא הרבה יותר מכך.
עכשיו נשאר רק לקוות – כפי שכתבתי בהדגשה בקיר שלי כבר לפני חודשיים-שלושה – שהממשלה תקפיד על בדיקה ובידוד של כל הנכנסים בשערי נתב”ג, כדי למנוע חדירה של וריאנטים חדשים שיהיו עמידים יותר לחיסון. אבל אפילו אם הם יגיעו, עדיין מבצע החיסונים הוכיח כבר את ערכו כשהתיר לנו להשתחרר מהסגר ולפתוח את המדינה כמעט לגמרי, דווקא כשאירופה נכנסת לגל שלישי ומתחילה להיסגר מחדש.
התחסנתם? לבריאות.
לא התחסנתם? חבל. במיוחד עבורכם.
[i] https://www.mako.co.il/news-lifestyle/2021_q1/Article-03e14b53c778871027.htm
עוד בנושא באתר הידען:
