ישראל קיצצה באופן חד ההשקעה במו”פ בעוד מדינות רבות בעולם הגדילו את ההשקעה

החוקרים מזדקנים, המדענים בורחים לחו”ל בזכות התשתיות הטובות יותר, חלקה של הממשלה בתקצוב המו”פ (בעיקר המדען הראשי) * התקצוב הממשלתי למו”פ ירד ריאלית במחצית משיעורו בשנות התשעים * כך עולה מדו”ח שהגישה אתמול (א') המועצה הלאומית למחקר ופיתוח לראש הממשלה אהוד אולמרט שהבטיח לתקן את המצב

בעשור האחרון חלה ירידה משמעותית בתמיכת המדינה בחינוך האקדמי ובמו”פ. כך קובע דו”ח שהוגש אתמול לראש הממשלה אהוד אולמרט ע”י יו”ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח פרופ' עודד אברמסקי.

עוד עולה מהדו”ח כי חלקה של הממשלה במימון ההוצאה הלאומית למו”פ ירד בהדרגה מכ-30% באמצע שנות ה-90 עד ל-14% בשנת 2006. בשנים האחרונות הירידה מתבטאת גם במונחים מוחלטים: בשנת 2001 הסתכם המימון הממשלתי למו”פ, כולל תקציב המדען הראשי במשרד התמ”ת ב-4.6 מיליארדי שקלים, והוא ירד 4.0 מיליארדי שקלים בשנת 2006.

מהדו”ח עולה כי הקצוצים היו לא רק במישור הכספי אלא באו לידי ביטוי גם בהתייחסות המדינית לסוגיות הקשורות בנושאים אלה. אף על פי שהוכח שהשקעה בחינוך ובמחקר מדעי חשובה גם לחוסן הכלכלי וגם לחוסן הביטחוני של ישראל, שיקולים של טווח קצר גרמו לשחיקה רבה בנושאים אלה. בשנים האחרונות אנחנו עדים לקיצוצים הולכים וגדלים בתקציבי ההשכלה הגבוהה, לקיצוצים נרחבים במוסדות המחקר הממשלתיים ולצמצום ההשקעה בתשתיות הדרושות לקידום המו”פ בישראל. תהליכים קשים אלה מתרחשים דווקא כאשר במדינות אחרות אנו עדים להגברת המאמצים להשקעות במו”פ ולפיתוח חדשנות טכנולוגית ומדעית. התוצאה המצטברת היא שנוצר איום כפול על ישראל: איום (שכבר מתממש בחלקו) במעבר מדענים צעירים לחו”ל, ואיום פוטנציאלי על תעשיית ההיי-טק הישראלית מצד תעשיות מתקדמות בארצות אחרות. לדעתנו המשך התהליכים הללו משמעותו שחיקה ודאית בכושר התחרות של ישראל, הן במימד הכלכלי והן במימד המדעי.

כמה מבין המדדים המשמשים להערכת עוצמתן המדעית והטכנולוגית של מדינות ממקמים את ישראל במקום גבוה מאוד בין המדינות המפותחות: כך למשל ביחס בין ההוצאה הלאומית למו”פ לבין התמ”ג ישראל ראשונה (4.5%), וגם ביחס בין מספר החוקרים במגזר העסקי לבין סך המועסקים עמד על 1.2%. בשיעור בעלי השכלה על-תיכונית ומעלה מבין גילאי 25- 64 הגיע בישראל בשנת 2003 ל-45%, מקום ראשון בעולם יחד עם קנדה.

ואם זאת הנסיגה כבר מתחילה להיות מורגשת בשנת 1984 תפסה ישראל מקום ראשון בעולם בשיעור החוקרים ביחס לאוכלוסייה. ההערכה כיום הינה שייתכן שירדנו למקום השני או השלישי; אוכלוסיית המהנדסים והמדענים מזדקנת וקיים פער בין הביקוש הצפוי למהנדסים ולמדענים, הנובע מצמיחת המשק ומפרישה של כוח אדם קיים, לבין ההיצע הצפוי של בוגרים חדשים.

רוב משאבי המו”פ במגזר העסקי בישראל מרוכזים בענפי התוכנה, האלקטרוניקה והתקשורת (ענפי ההיי-טק) ובחברות ההזנק (Start-ups) שרובן שייכות להיי-טק. קרוב ל-28,000 אקדמאים העוסקים במחקר ופיתוח והמהווים 92% מכלל החוקרים במִגזר העסקי, מרוכזים בענפים שמשקלם מבחינת התעסוקה הוא 28%, בעוד שרק 8% מהחוקרים – כ-2400 – מועסקים ביתר ענפי התעשייה המעסיקים 72% מהעובדים במגזר, ומייצאים 52% מכלל הייצוא של המגזר.

ריכוזיות זו של המו”פ העסקי מצביעה מצד אחד על רמת סיכון גבוהה של המשק הישראלי (“כל הביצים בסל אחד”), ומצד שני על פוטנציאל בלתי מנוצל של פיתוח המשק באמצעות השקעה במו”פ בענפי התעשייה האחרים, כאשר ידוע שהשקעה במו”פ מניבה תשואה גבוהה במיוחד ברמת המשק הלאומי.

תגובת אולמרט: “אני שמח שהדו”ח מוגש אליי לאחר שנים רבות שלא הוגש דו”ח בנושא המחקר והפיתוח בישראל. חשוב שהממשלה תעקוב אחר ההתפתחויות ואחר ההשקעות שלנו במשך השנים, על מנת שיעלו בקנה אחד עם סדר העדיפויות הלאומי. אנו נמצאים במקום טוב ביחס לשאר מדינות ה- OECD בנוגע להשקעה במחקר ופיתוח, אך זה לא מספק אותי. ההשקעה במחקר ופיתוח היא אחת הדרכים החשובות לקדם את המדינה ואנו צריכים להגדיל את ההשקעה בתחום זה. רק כך נתרום לכלכלה ולצמיחת המשק”.