סיקור מקיף

"בלי הלס סביר להניח שלא היינו ארץ זבת חלב ודבש"

מחקר חדש באוניברסיטה העברית בוחן מדוע העדיפו חקלאי העבר את הרי ירושלים על פני הרי הצפון?

איזור שכונת עין כרם בהרי ירושלים.    <a href="https://depositphotos.com/">צילום: depositphotos.com</a>
איזור שכונת עין כרם בהרי ירושלים. צילום: depositphotos.com

בהרי ירושלים, שפלת יהודה ואזור השומרון ניכר כי השטח עוצב במשך אלפי שנים על ידי בני אדם, לרוב על ידי בניית טרסות. באזורים אלה ישנם ממצאים ארכיאולוגיים רבים, ביניהם בתי בד, גתות, שומרות ושאר מתקנים חקלאיים, המעידים כולם על קיום של חברה חקלאית משגשגת במשך אלפי שנים. אלא שבהרי הגליל, בהם ניכר כי יש עושר רב במשקעים אך מיעוט בעדויות על חקלאות עניפה. האם ומדוע מדוע העדיפו חקלאי העבר הקדום את אדמת הרי ירושלים על פני הצפון? מה היה כל כך ייחודי בה? על תשובה זו ניסו פרופ' יהודה אנזל ממכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית וד"ר רבקה אמית וד"ר און כרובי מהמכון הגיאולוגי לענות במחקר חדש, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Geology. ההנחה של החוקרים הייתה שהקירבה לאדמת הלס באזור הדרומי של הארץ היתה סודם של החקלאים הקדומים המקומיים.

תרשים מתוך המחקר:

מתוך המחקר.
מתוך המחקר.

החוקרים ניסו בתחילת עבודתם להתחקות אחר מקור הלס בנגב, ולהבין כיצד נראה הנוף באזורנו בעבר הקדום. הלס הוא קרקע המורכבת מגרגירים קטנים מאוד: זעירים יותר מחול, אך גסים יותר מאבק. גרגירים אלו מכונים סילט גס. מקור סילט זה, הקרוי גם לס, הינו שדה דיונות החול של הנגב וסיני. באזורנו, הלס מכסה את רוב אזור דרום הארץ. הסילט הגס או הלס מוגבל במרחק הסעתו על ידי הרוח לעשרות קילומטרים בניגוד לאבק הדק שנע באטמוספירה אלפי קילומטרים. מקורו, לפיכך, לא יכול להיות בסהרה או במדבריות ערב, שכן הרוחות אינן יכולות להסיע את הגרגירים הגדולים יחסית שלו למרחקים כה ארוכים. כלומר, תרומתו העיקרית של הסילט הגס הינה לאזורים הקרובים למקור, קרי אזור הרי יהודה, הרי חברון ואזור השפלה הדרומית, המאופיינים בקרקע עבה ופרודוקטיבית יותר מזו שבצפון הלבנט. ממחקרים קודמים עולה שגיל אפיזודת אספקת הלס במרחב זה הינו צעיר יחסית, צעיר מכ-200,000 שנה. אם כך, נשאלת השאלה איזו קרקע אפיינה את דרום הלבנט לפני תקופת כניסת הלס לאזורנו.

החוקרים עברו לחקור את הרכב הקרקעות על ראשי ההרים בארץ, אזורים שבהם אין חשש להתערבבות של חלקיקי לס עם חומרים או הסעה אפשרית על ידי נחלים. הם הפרידו את הלס למרכיביו ומצאו שגודל הגרגרים הוא בין 20 ל-60 מקרון, רובו היה מקוורץ, כלומר מקורו לא היה מסלעי הגיר שעליהם הוא נמצא (רוב המסלע בארץ הוא גירני). הוכח שהלס הגיע ממקור קרוב, כשהמקום הקרוב היחיד המסוגל לספק קוורץ הוא הדיונות. ההערכה היא, אם כן, שהלס בארץ נוצר על ידי בליה של דיונות החול של הנגב וסיני בתנאי אקלים שונים מאלו המוכרים לנו כיום, כשהרוחות העזות שפעלו באזור בתקופת הפליסטוקן העליון, גרמו לגרגירים לכתוש אחד את השני ולהפוך מחול ללס. 

מסקנת המחקר הינה שאספקת לס מסיבית לאזורים ההרריים בדרום הלבנט שינתה את אופי הקרקעות באזורים הקרובים לאזור הלס, העשירה את האקולוגיה של הלבנט ובכך כנראה השפיעה על התפתחות הציוויליזציה המוקדמת של אזור זה. הכמות הגבוהה של גרגרי סילט גסים באזור דרום הלבנט תרמו לחקלאות בעלת קיימות ייחודית באזור זה, ועזרה בהפיכת הלבנט ל"ארץ זבת חלב ודבש".

החוקרים הסיקו שישנם שני מקורות לקרקעות בארץ ישראל: הראשון הוא אבק שנישא מרחוק, לאורך אלפי קילומטרים, מהסהרה או ממדבריות ערב. אבק זה הוא דק גרגירים, ויכול ליצור קרקעות דקות יחסית. השני הוא גרגרי לס גסים יותר, שיכולים להגיע רק ממקור קרוב בלבד, כמה עשרות קילומטרים בלבד. הקרקעות הדרומיות נהנות משני המקורות הללו – והגרגירים הגסים יותר יצרו גם אדמה עבה ומאווררת יחסית, עשירה בחומרים מזינים וכזו שמשמרת טוב יותר את המים שנספגים בה. ככל שעולים צפונה ומתרחקים מהמדבר המקומי כך מידלדלים הגרגירים הגסים והקרקעות, באזורים ההרריים הולכות והופכות דקות יותר. "בלי הלס המדברי סביר להניח שלא היינו ארץ זבת חלב ודבש", הסבירה ד"ר אמית בראיון לעיתון הארץ, ופרופ אנזל מוסיף כי "מחקר זה תומך במסקנתו של הרודוטוס שכבר במאה ה-5 לספירה הגיע להבנה כי הסילט ולא החרסית הכרחיים לקיום והתפתחות של התרבות המצרית הקרובה לנו".

למאמר המדעי

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook
לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן