סיפורה המזעזע של מריה בת אלעזר

על אחת הזוועות ממלחמת האחים העקובה מדם שקדמה למרד הגדול

בשנת 69 לספ', ערב ניהול מלחמת המצור הרומית על ירושלים ועם סיום דיכוי המרד, או המעין-מרד בגליל, עושות דרכן לירושלים קבוצות של קנאים גליליים, כגון  אלו של שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב והנוראים-ההזויים מכל – בני “הפילוסופיה הרביעית”, כפי שיוסף בן מתתיהו מכנה אותם, שהיו קנאים פנאטים, שכל חפצם היה להשליט את מלכות אלוהים על הארץ ולגרש את הרומאים. החבורות הללו נמלטות לעבר ירושלים, כשהילה של גאולה, של משיחיות ושל אפוקליפסה אופפת-עוטפת אותן, כי הנה-הנה קוראת האם ירושלים לבניה, והם מתגייסים מידית לעזרתה.
בעקבות בואן של הקבוצות לירושלים, כשכל אחת מהן מאמינה שלה-לה יש הזכות להוביל את המאבק, נגררת ירושלים למלחמת אחים קשה ועקובה מדם. הפליאה מכל באלימותה, בקנאותה ובהתאכזרותה היתה קבוצת הסיקריים, שלא בחלה בשום אמצעי, ובכללו הרס, גזל ורצח כדי לממש את מאווייה. קבוצה זו בצעה מהלך תמוה ואכזרי של שריפת אוצרות המזון בעיר, כנראה, כך דומה, כדי לעורר את כל תושבי העיר, שרובם בחלו בהתנגדות לרומא, לאחוז בלית ברירה בנשק ולמרוד ברומאים. סיפור זה על שריפת המזון ותוצאותיו הקשות, כפי שמגולל יוסף בן מתתיהו, זוכה לאימות מעניין בספרות חז”ל, כשבאחת הגירסאות של יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים, פונה ריב”ז לאבא סיקרא, “ריש בריוני דירושלים”, ותמה כיצד גורמים הקנאים לרעב כבד מנשוא בעיר הנצורה עד כדי תמותה רבה באוכלוסיה.
מהלך זה ובכלל מלחמת האחים הנוראה בירושלים הפילו על העיר רעב נורא ו”בכל בית קמה מלחמה לעת נראה שם צל דבר אשר יאכל, והאוהבים ניצו יחדיו בזרוע וטרפו איש מידי אחיו את הפרורים הדלים, למען החיות את נפשם” – מספר יוסף בן מתתיהו בספרו “מלחמות היהודים” (ספר ו' פרק שלישי) – וממשיך בתיאור הזוועה: “גם בגוועים לא האמין איש, אשר אין להם כל, והשודדים (הקנאים) התנפלו על הגוססים ובדקו בהם, פן טמן איש בכנף-בגדו דבר-מאכל והוליך אותם שולל בהתחפשו כנוטה למות. מגודל הרעב פערו האנשים את פיהם ככלבים שוטים, וכשיכורים מתהוללים בסובאם ניפצו את הדלתות, ובאבוד מהם כל עצה פרצו בבית אחד שתים או שלוש פעמים. המחסור אילצם לשום כל דבר בין שיניהם, והם אספו את הדברים, אשר בחלו בהם גם החיות הטמאות, ולא נמנעו ללעסם ולבלעם. לאחרונה לא משכו ידיהם גם מהחגורות ונעלי העור הישנות, אף קרעו את העורות מעל המגינים ולעסו אותם”.
אלא, ועל כך מעיד יוסף בן מתתיהו, כל העדויות הנ”ל מתגמדות מול סיפור נורא, שכל השומע אותו יסמרו שערות ראשו. ומעשה שהיה כך היה: אשה אחת עשירה ונדיבה מעבר הירדן ושמה מריה בת אלעזר מכפר בית אזוב הגיעה לירושלים בכלל זרם הפליטים ממזרח לעיר ועימה רכושה הרב. הקנאים לא חמלו על נכסיה והרבו לבזוז אותם ולהותירה חסרת כל. בזעמה ובשברון לבה לקחה את תינוקה וקראה אליו: “הוי עולל אומלל! למי ולמה אשמור עליך הפעם? הנה השונא (הכוונה לרומאי) עומד מחוץ, והרעב וריב האחים משכלים מבית. הן בית עבדים הוא נחלתנו בידי הרומאים, אם גם תהיה לנו נפשנו לשלל, והרעב ישית לנו קציר בטרם נעבוד את אלה, והמורדים קשים לנו משני השפטים האלה יחד. מות! היה לברות לאמך ולרוח רעה לעריצים, וגם למשל ולשנינה בפי החיים, כי רק הדבר הזה נשאר למלא את סאת יסורי היהודים”. (מלחמות היהודים, ו' ג').
בתום דבריה הנסערים, שהכילו האשמה כבדה כנגד המורדים ולמה שגרמו בירושלים, הרבה יותר מאשר הרומאים שצרו על העיר, המיתה את בנה, צלתה אותו ואכלה את מחציתו, ואת השאר הניחה למשמרת. משנודע הדבר למורדים הקנאים בקשו לראות במו עיניהם את הזוועה, אך מיד ברחו מהמקום, אחוזי חלחלה ובעתה. ספור הארוע שפשט בכל העיר הביא, כך לדברי יוסף בן מתתיהו, עליה במספר המתאבדים.
זוועות ממין אלה באו לידי ביטוי, אם כי אליגורי משהו, בספרות החיצונית ובספרות חז”ל אשר נערכו ונכתבו לאחר המרד. בחיבור ברוך הסורי מביא הכותב את אווירת האימה שלאחר החורבן בנוסח זה: “אשרי האיש אשר לא נולד, או אשר נולד וימות, ואנחנו החיים, אוי לנו, הרואים במצוקת ציון … אתם האיכרים אל תזרעו עוד … ואתם החתנים אל תבואו לחופתכם … ואתן הנשים אל תתפללנה ללדת … אחרי אשר האם הזאת (ירושלים והמקדש) שוממה ובניה בשבי הלכו” (י' ו-ז). בספרות חז”ל מסופר על רבי יהושע בן חנניה שנודע לו על קבוצות של מתנזרים לאחר החורבן, שגזרו על עצמם סגפנות חריפה בתחום התזונה (תוספתא סוטה, ט, יא-טו).
תופעות ממין אלה לאחר החורבן היו הגיוניות וטבעיות אמנם, אך בכללן מסתתרת ביקורת נוקבת כלפי המרד והמורדים, ועד למידה כזו שמוצאים פה-ושם גם התרסה כלפי האל, כיצד איפשר לזוועות החורבן להתנהל. אין לדעת האם סיפורה של מריה בת אלעזר התחולל, או היה זה מפרי שיכתובו של יוסף בן מתתיהו. בכל מקרה הוא מלמד על הזוועה האמיתית של המרד, מפניו התריע אגריפס השני בנאומו המרגש, שביקש למנוע את התחוללות המרד, והיא – מלחמות האחים ותוצאותיהן. אין מדובר במאבק בין תומכי המרד למתנגדיו, אלא בין הגורמים הפנאטיים שחוללו את המרד וכמו ניזונו משפך הדם שהם עצמם יזמו.