סיפורן של ממותות האי רנגל ששרדו 6,000 שנה אחרי שנכחדו הממותות בשאר העולם
הממותות הצמריות באי רנגל, שמוצאן מאוכלוסייה קטנה מאוד, שרדו 6,000 שנים על-אף קשיים גנטיים. הכחדתן הפתאומית נותרה תעלומה, המספקת לקחים למאמצי שימור בני זמננו.
הניתוח הגנטי של הממותות הצמריות האחרונות באי רנגל חשף אוכלוסייה ששרדה 6,000 שנים למרות הכלאות חמורות ומגוון גנטי נמוך.
בהתחלה, אוכלוסייה זו הגיעה ממספר שלא עלה על שמונה פרטים והתרחבה ל-200-300 פרטים. על אף שהבעיות הגנטיות לא גרמו ישירות להכחדתן, הסיבה להכחדתן הסופית עדיין אינה ברורה. המחקר מספק תובנות כיצד אוכלוסיות כאלו יכולות לסייע לאסטרטגיות שימור עכשוויות למינים בסכנת הכחדה.
לפני עשרת אלפים שנה, אוכלוסיית הממותות הצמריות האחרונה נותרה מבודדת באי רנגל, הממוקם מול חופי סיביר, עקב עליית מפלסי הים שהפרידו את האי ההררי מהיבשה. מחקר גנומי חדש מראה כי אוכלוסייה מבודדת זו, שחיה באי במשך 6,000 השנים הבאות, התחילה ממספר שלא עלה על שמונה פרטים והתרחבה ל-200-300 בתוך 20 דורות. המחקר, שפורסם ב-27 ביוני בכתב העת Cell, מראה כי ממותות אי רנגל הציגו סימני הכלאה ומגוון גנטי נמוך, אך גורמים אלו בלבד אינם מסבירים את הכחדתן המסתורית והסופית.
הערכת תאוריות ההכחדה מחדש
"אנחנו יכולים כעת לדחות בביטחון את הרעיון שהאוכלוסייה הייתה קטנה מדי ונגזר עליה להיכחד מסיבות גנטיות," אומר המחבר הבכיר לאב דאלן, גנטיקאי אבולוציוני במרכז לפלאוגנטיקה, שיתוף פעולה בין המוזיאון להיסטוריה של הטבע בשבדיה ואוניברסיטת שטוקהולם. "זה כנראה היה אירוע אקראי שגרם להכחדתן, ואם האירוע האקראי הזה לא היה מתרחש, אז עדיין היו לנו ממותות היום."
תובנות למאמצי שימור עכשוויים
בנוסף להבנת דינמיקת אוכלוסיית הממותות הצמריות, הניתוח של ממותות אי רנגל יכול לסייע לאסטרטגיות שימור למינים בסכנת הכחדה כיום.
"ממותות הן מערכת מצוינת להבנת משבר המגוון הביולוגי המתמשך ומה קורה מבחינה גנטית כאשר מין עובר דרך צוואר בקבוק באוכלוסייה, משום שהן משקפות את גורלן של אוכלוסיות רבות בנות ימינו," אומרת המחברת הראשית מריאן דהסק מהמכון לפלאוגנטיקה.
אתגרים גנטיים ומורשת מתמשכת
כדי להבין את ההשלכות הגנומיות של צוואר הבקבוק על אוכלוסיית ממותות אי רנגל, הצוות ניתח את הגנומים של 21 ממותות צמריות – 14 מאי רנגל ו-7 מאוכלוסיית היבשה שהתקיימה לפני צוואר הבקבוק. בסך הכול, הדגימות הקיפו את 50,000 השנים האחרונות של קיום הממותות הצמריות, ומספקות חלון לתוך השינויים במגוון הגנטי של הממותות לאורך הזמן.
בהשוואה לאבותיהם מהיבשה, גנומי ממותות אי רנגל הציגו סימנים של הכלאה ומגוון גנטי נמוך. בנוסף למגוון גנטי נמוך באופן כללי, הן הציגו ירידה במגוון במערכת ההיסטוקומפטיביליות המרכזית, קבוצת גנים הידועה בתפקיד הקריטי שלה בתגובה החיסונית של חולייתנים.
השלכות גנטיות לטווח ארוך ומחקר עתידי
החוקרים הראו שמגוון הגנטי של האוכלוסייה המשיך לרדת לאורך 6,000 השנים שבהן הממותות חיו באי רנגל, אם כי בקצב איטי מאוד, מה שמצביע על כך שגודל האוכלוסייה היה יציב עד הסוף. ועל אף שאוכלוסיית הממותות של האי צברה בהדרגה מוטציות מזיקות מתונות במהלך 6,000 שנותיה, החוקרים הראו שהאוכלוסייה השמידה לאט את המוטציות המזיקות ביותר.
"אם לפרט יש מוטציה מזיקה מאוד, היא בעצם לא בת קיימא, אז המוטציות האלה נעלמו בהדרגה מהאוכלוסייה עם הזמן, אבל מצד שני, אנחנו רואים שהממותות צברו מוטציות מזיקות במידה קלה כמעט עד שהן נכחדו," אומרת דהסק. "זה חשוב לתוכניות שימור בנות זמננו לזכור שזה לא מספיק להגדיל את האוכלוסייה למספר ראוי שוב; צריך גם לנטר אותה גנטית בצורה פעילה כי ההשפעות הגנומיות האלה יכולות להימשך יותר מ-6,000 שנים."
המסתורין האחרון שנותר לגבי הכחדת הממותות הצמריות
על אף שהגנומים של הממותות שניתחו במחקר זה משתרעים על-פני פרק זמן רחב, הם אינם כוללים את 300 השנים האחרונות של קיום המין. עם זאת, החוקרים מצאו מאובנים מתקופה זו ומתכננים לבצע ריצוף גנומי בעתיד.
"מה שקרה בסוף הוא עדיין בגדר תעלומה – אנחנו לא יודעים למה הן נכחדו אחרי שהן היו פחות או יותר בסדר במשך 6,000 שנים, אבל אנחנו חושבים שזה היה משהו פתאומי," אומר דאלן. "אני חושב שעדיין יש תקווה להבין למה הן נכחדו, אבל אין הבטחות."
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
על אף שבאנגלית קוראים לו Love, השם שלו נהגה לובה, כמו שזה נשמע, ולא כמו "אהבה" באנגלית