ביטול ממצא הסיכון של ה־EPA מסמן תפנית חדה במדיניות האקלים האמריקאית, אך אף שסין מובילה בייצור טכנולוגיות ירוקות, עדיין לא ברור אם מישהו מוכן למלא את הוואקום המדיני שוושינגטון מותירה אחריה
ההנהגה האמריקאית בתחום משבר האקלים ספגה בחודשים האחרונים מכה קשה, אולי הקשה ביותר זה שנים. הצעד הסמלי והמעשי ביותר היה ביטול “ממצא הסיכון” של ה־EPA מ־2009, אותו מסמך שקבע כי גזי חממה מסכנים את בריאות הציבור ושימש בסיס מרכזי לרגולציה האקלימית הפדרלית בארצות הברית. מבחינה פוליטית, זהו מסר ברור: וושינגטון אינה מבקשת כעת להוביל את המאבק במשבר האקלים, אלא לסגת ממנו. (US EPA)
במאמר באתר THE CONVERSATION מסביר סטיבן לזאק, מנהל תוכנית בבית הספר סמית' ליזמות ולסביבה באוניברסיטת אוקספורד, כי המשמעות רחבה יותר מהשאלה המשפטית האמריקאית. ארצות הברית הייתה במשך שנים, גם כאשר מדיניותה הייתה לא עקבית, אחד ממוקדי הכוח החשובים ביותר בזירה האקלימית: בוועידות האו״ם, במימון, בתקינה, וביכולת לאותת לשווקים לאן העולם הולך. כאשר היא נסוגה, נוצר חלל. השאלה היא האם מדינה אחרת, ובעיקר סין, תמהר למלא אותו.
על פניו, לסין יש כל הסיבות להיכנס לתפקיד הזה. היא כבר מחזיקה בעמדה דומיננטית בשרשראות אספקה של טכנולוגיות ירוקות. לפי סוכנות האנרגיה הבין־לאומית, סין שולטת ביותר מ־80% משלבי הייצור בשרשרת הערך של פאנלים סולאריים. במקביל, המעבר העולמי לאנרגיה מתחדשת ממשיך לצבור תאוצה: IRENA קבעה כי 91% ממיזמי האנרגיה המתחדשת החדשים שהוזמנו ב־2024 צפויים לייצר חשמל בזול יותר מכל חלופה פוסילית חדשה. כלומר, גם בלי הנהגה אמריקאית, הכיוון הכלכלי הבסיסי עדיין נוטה לטובת אנרגיה נקייה. (irena.org)
אבל הנהגת אקלים אינה רק שליטה בייצור סוללות, רכבים חשמליים או פאנלים. היא מחייבת גם נכונות להוביל פוליטית, להעלות שאפתנות בינלאומית וללחוץ על מדינות אחרות. כאן התמונה הסינית מסויגת הרבה יותר. בספטמבר 2025 התחייבה סין להפחית את פליטות גזי החממה שלה ל־7%–10% מתחת לרמת השיא עד 2035, אך ניתוחים ב־Carbon Brief העריכו שהיעד הזה עדיין רחוק ממה שנדרש כדי לשמור על יעד התחממות של 1.5 מעלות צלזיוס. במילים אחרות, סין מוכנה להוביל תעשייתית, אך הרבה פחות ברור שהיא מוכנה להוביל מדינית בקו אגרסיבי באמת. (Carbon Brief)
גם ההקשר הגיאופוליטי הרחב מחליש את הסיכוי להנהגה אקלימית ברורה. העולם נכנס לתקופה של עימותים, חשדנות גוברת, ומערכת בין־לאומית חלשה יותר. תנאים כאלה אינם נוחים לשיתוף פעולה אקלימי, משום שמדיניות אקלים אפקטיבית נשענת על אמון: על כך שמדינות מאמינות שגם אחרות עושות את חלקן. כאשר סדר היום העולמי נשלט בידי מתחים ביטחוניים, מלחמות סחר, תחרות טכנולוגית ומשברים אזוריים, השיקול האקלימי נדחק בקלות הצדה לטובת צרכים מיידיים יותר.
ועדיין, יש גם גורם עמוק יותר שפועל בכיוון ההפוך: הבריאות. זיהום אוויר ממשיך להיות אחד ממנועי הלחץ החזקים ביותר להפחתת שימוש בדלקים פוסיליים. ארגון הבריאות העולמי קובע כי זיהום אוויר גורם לכ־7 מיליון מקרי מוות בשנה בעולם. לכן גם אם המוטיבציה האקלימית נחלשת, מדינות וערים רבות עדיין ימשיכו לקדם מעבר לאנרגיה נקייה פשוט משום שאזרחיהן דורשים אוויר נקי יותר, חשמל זול יותר ותלות נמוכה יותר בדלקים מזהמים. (ארגון הבריאות העולמי)
מכאן עולה מסקנה פחות דרמטית, אבל אולי מדויקת יותר: העולם אינו מתקדם כעת לעבר “יורש” אחד ברור לארצות הברית בתחום האקלים. במקום זאת, מסתמנת הנהגה מפוצלת. סין תמשיך להוביל בייצור ובפריסה של טכנולוגיות ירוקות כל עוד הדבר משרת את האינטרס הכלכלי והאסטרטגי שלה. אירופה תנסה להחזיק קו רגולטורי ושאפתני יותר. ערים, מדינות מחוז וחברות פרטיות ימשיכו לדחוף מעבר לאנרגיה נקייה מלמטה. אבל מרכז כוח אחד, שמסוגל גם לקבוע את הטון וגם לאכוף שאפתנות גלובלית, עדיין לא נראה באופק.
לכן הוואקום שהותירה ארצות הברית אינו חלל ריק בלבד; הוא גם סימפטום לעידן חדש. זהו עידן שבו משבר האקלים אינו נעלם, הטכנולוגיות לפתרונו ממשיכות להשתפר, ואפילו ההיגיון הכלכלי תומך ברבות מהן — אבל ההנהגה הפוליטית העולמית נעשית מפוזרת, הססנית ופחות אמיצה. שינוי האקלים, כמובן, לא ימתין עד שהמערכת הבין־לאומית תתארגן מחדש.
עוד בנושא באתר הידען:
