כלכלת א"י בעת העתיקה, פרק 15: דין הסיקריקון – חלוקת הקרקעות לאחר המרידות

בפרק הזה, מורכב ומרובד ככל שיהיה, מסתרים כמה רעיונות חשובים ומעניינים. ב"גדול" מדובר על הפקעת קרקעות לאחר מרידות ביהודה (73, 135 ו-194 לספ') על ידי גורמים, יהודים, רומאים והלניסטים, כאלה שעונים על התואר המפוקפק, קרי "סיקריקון", ועניין השבתם לבעלים הראשונים, החוקיים

הדגמה של עבודה חקלאית בתקופת ישו בכפר ליד נצרת, 2012. צילום: קובי דגן, shutterstock.com
הדגמה של עבודה חקלאית בתקופת ישו בכפר ליד נצרת, 2012. צילום: קובי דגן, shutterstock.com

בפרק הזה, מורכב ומרובד ככל שיהיה, מסתרים כמה רעיונות חשובים ומעניינים. ב"גדול" מדובר על הפקעת קרקעות לאחר מרידות ביהודה (73, 135 ו-194 לספ') על ידי גורמים, יהודים, רומאים והלניסטים, כאלה שעונים על התואר המפוקפק, קרי "סיקריקון", ועניין השבתם לבעלים הראשונים, החוקיים.

ההלכות בנידון פורשות, במובהר ובמוצנע, קשת שלמה של נושאים כגון סוציו-כלכליים, פוליטיים, תרבותיים ומוסריים. הטיפול בנושא על ידי הסנהדרין ובראשה הנשיאות היה מאד זהיר מכיוון שמאחוריו הסתתרה שאלת מערכת היחסין בן היהודים לרומאים ולא פחות חשוב מזה: מה היתה עמדת הסנהדרין והנשיאות כלפי המרידות ברומאים והשלכותיהן המגוונות.

זאת ועוד, הטיפול בנושא זה עבר מספר שלבים, כשהוא מתגלגל בין הכרה מלאה בהפקעה, לבין זו החלקית ואף המלאה, אם כי האחרונה נועדה לשעה בלבד, וזאת כשכל צעד בדיון הנשיאותי/הסנהדראי בנושא זה שיקף את ההתגלגלות הכרונולוגית-ההיסטורית בתקופה הנידונה והשלב האחרון בימיו של הנשיא רבי יהודה, כשהוכרה חוקיותה של פעולת הסיקריקון, ואפילו לשעה, שיקפה זו את יחסיו ההדוקים של רבי יהודה הנשיא עם הרומאים מחד ואת עסקיו הכלכליים מאידך. הסנהדרין אמנם בקשה לתקן ולהתקין את מצבו של הציבור היהודי, אך פעלה במקרים לא מעטים עבור עצמה ואינטרסיה.

עם זאת ראוי לציין, כפי שחזרתי על כך מספר פעמים: שלא נתבלבל ונחשוב כי יכולת אכיפתה של הסנהדרין את הלכותיה היתה רבה. זו היתה חלקית בלבד ומידת החלקיות הלכה וגברה עם נקוף השנים.

 

בסוגיה זו דן וטיפל מורי ורבי, פרופ' שמואל ספראי, במאמרו פורץ הדרך "סיקריקון", (ציון, י"ז, תשי"ב, עמ' 56 ואילך), בעקבות מורו ורבו גדליהו אלון (תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תשל"א, ב' עמ' 122), שדומה כי עד היום מחזיקה הנחתו בהקשר החקלאי-חברתי של מונח זה. ואני, "הדל במנשה" אנסה לאוורר במקצת את המונח ולהציע פירוש קצת אחר מאשר קבע פרופ' ספראי הנ"ל.

ובכן, בתלמוד הבבלי שנויה הברייתא הבאה: "גבאו בחובו (נכרי שגבה מישראל עבד כנעני תמורת חוב שהוא נושה בו), או שלקחו סיקריקון, לא יצא לחירות" (גיטין מד ראש עמ' א), "שהרי מאונסו ניטל הימנו לרשות נכרי, ואינו ראוי להיקנס כדין המוכר עבדו לגוי, שיצא בן חורין" (ספראי הנ"ל, עמ' 56).

ברור שהמונח "סיקריקון" כרוך בבעיה שהינה בראשיתה סמאנטית: האם הכוונה לחוק הרומאי? להלכה שפסקו חכמים ביחס לרכוש שהופקע לפי חוק זה? לרכוש עצמו? לאדם שתפס את הרכוש? ואולי קיימת מידה מסויימת של עירוב תחומין במונחים של חז"ל?

המונח "סיקריקון" שאוב מן היוונית והלטינית ("סיקאריוס"), ומשמעו רוצח בשל שימושו ב"סיקה" (פיגיון מרצחים) לתועלתו החמסנית ואף פוליטית. מונח זה נקשר גם במשמעות של שודד המשתלט על נכסים חקלאיים ונכסים בכלל, כפי שלמדנו מיוסף בן מתתיהו המעיד על הזוועות הבלתי נתפסות שבצעו הסיקריים בירושלים הנצורה בימי המרד הגדול.. כת הקנאים הקיצוניים במרד הגדול נקראו "סיקריים", לאמור רוצחים, כשהללו, בשם האידיאולוגיה ויראת שמים, לא זו בלבד שרצחו אלא שדדו וחמסו את הנרצחים ובכלל כל מי שעמד בדרכם ובאכזריות רבה. תופעה זו, שזעזעה את אמות הסיפים בירושלים בתקופת המצור הרומי, ושבוצעה כאילו ללא שימת לב שמסביב צרים הרומאים ומבצעים בהדרגה את תהליך הבקעת החומות והפריצה לירושלים, מצאה ביטוי, חדא בדרא בספרות חז"ל, כששם מסופר על "אבא סיקרא", ראש הקנאים הסיקריים שהיה, "לא עלינו", בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי. ובמקור חז"ל (אבות דרבי נתן ועוד) זה משקף התלמוד את מעשיהם האכזריים והנוראים של הקנאים הסיקריים.

נוצר איפוא מין גשר אטיולוגי, ענייני, בין החמסנות הסיקריית בירושלים של ימי המרד, לבין החמסנות ה"סיקריקונית" שלאחר המרד הגדול ומרד בן כוסבה, כשגם זו וגם זו הוקעו על ידי חז"ל, אלא שהמציאות הבתר-מרדנית היא שהכריעה לבסוף את הכף והתבטאה בפסיקות הסנהדרין, כפי שמיד נראה.

ולענייננו – ה"סיקריקון" לא היה אלא מי שהפקיע בכוח הזרוע נכסים, לעיתים מטעם השלטונות (במקרה זה הרומיים), או תוך כדי ניצול המצב הקיים לאחר מרד בן כוסבה, באישור הרומאים כחלק מגזירות השמד שהטילו על היהודים עם תום המרד (נאמר כלפי אלה שקיימו את הוראת ברית המילה) ואחר כך הורחבה ההחרמה גם כנגד אלה שלא שלמו מסי קרקע למשל לרומאים) ובגרסת אלון: זו הפקעת נכסים מפני המסים, כשהכוונה למסי הקרקע שלא נשתלמו לא בזמן ולא במלוא גובהם.

בעניין ההפקעה הדעות חלוקות: לפי מסורת ההלכה שבברייתא בגיטין הנ"ל אין רואים את הפקעת הקרקע מאותו הטעם כמכירה ואף על פי שלא שילם מסים מדעת ולפי המסורת שבתוספתא, הרי מאחר שלא פרע את המסים לשלטונות הרומיים, דינו כבעל חוב שלא פרע את חובו ונידון כמוכר מדעת ונקנס באיבוד עבדו, כפי ששנינו בברייתא הנ"ל. ונשאלת השאלה: האם החרמת התבואה מידי השלטונות בדרכים האמורות נידונה כמכירה מדעת (לפי שחייב היה לשלם דמי חובו לשלטון) אם לאו? (ספראי הנ"ל).

נפנה למקור התנאי, למשנה, כדי לברר וללבן את הבעיה ואת פתרונה. ובכן כך לדברי המשנה: "לא היה סיקריקון (הפקעת הנכסים מידי הבעלים בגזירת השלטון ביהודה) בהרוגי מלחמה (לא היה נוהג דין הקרקעות המופקעים בהרוגי המרד הגדול, וקרקעותיהם שנקנו על ידי יהודים מן הסיקריקון היה מקחם קיים, כדי שלא יפלו הקרקעות בידי נכרים), (אבל) מהרוגי מלחמה ואילך, יש בה סיקריקון (דנו בה דין הסיקריקון). (ה)כיצד (דין הסיקריקון)? לקח מסיקריקון (קנה קרקע מהסיקריקון שהפקיעו מידי הבעלים) וחזר ולקח מבעל הבית (בעל הקרקע), מקחו (פעולתו) בטל(ה). (שהמכירה של בעל הבית אינה מכירה, לפי שלא מכר מרצונו אלא מפחד השלטון) (לקח) מבעל הבית (ואם לקח את הקרקע תחילה מבעליו) וחזר ולקח מסיקריקון, מקחו קיים … זו משנה ראשונה. (חברי) בית דין של אחריהם אמרו: הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע (רבע מערך הקרקע). אימתי (זכה הלוקח בקרקע של הסיקריקון)? בזמן שאין בידן (שאין בידי הבעלים הראשונים די כסף על מנת לרכוש את הקרקע) ליקח. אבל יש בידן ליקח, הן קודמין לכל אדם (ומשלמים ללוקח את כספו). רבי (יהודה הנשיא) הושיב בית דין (כינס את הסנהדרין במיוחד) ונמנו (והחליטו), שאם שהתה (היתה הקרקע) בפני (בידי) סיקריקון שנים עשר חודש – כל הקודם ליקח (לרכוש) זוכה (מרויח)(כדי שלא ישארו הקרקעות בידי נכרים" (גיטין ה 6).

תקנתו המשמעותית של רבי יהודה הנשיא שהקלה בדין ה"סיקריקון" נועדה לנרמל את הקניין על הקרקע. ועל כך בדיוק מתעכב התלמוד הירושלמי ומטעים כי "בראשונה (בימי המרד הגדול) גזרו שמד על יהודה … והיו הולכין ומשעבדין בהן ונוטלין שדותיהן ומוכרין אותן לאחרים, והיו בעלי בתים באין וטורפין, והיתה הארץ חלוטה (תפוסה ומשועבדת) ביד סיקריקון. (כתוצאה מכך) נמנעו (היהודים) מליקח (מלרכוש את הקרקע). התקינו (חוקקו בסנהדרין) שלא יהא (נהוג דין ה)סיקריקון ביהודה. במה דברים אמורים? בהרוגי מלחמה לפני המלחמה (המרד), אבל הרוגים שנהרגו מן המלחמה והילך (ואילך), אין בהם משום סיקריקון" (ירושלמי גיטין פרק ה' מז עמ' ב).

שיחזור של קסדה של חייל רומאי. משוועים למתכות. המחשה: shutterstock
שיחזור של קסדה של חייל רומאי. משוועים למתכות. המחשה: shutterstock

פרופ' ספראי גורס (הנ"ל עמ' 59) כי השלב הראשון בתקנות הסיקריקון כרוך היה ראשית עם ההשתוות עם הצד החלש בשעה זו, ולא להקדים ולקנות מן הצד התקיף ולהציע את הקניה בפני הצד החלש כעין מעשה גמור אשר עלול לתת את הסכמתו לכך מחוסר ברירה. ומכוחו של דין הסיקריקון, שאינו מכיר בקניית הקרקע אשר נרכשה מן הסיקריקון. והיו בעלי בתים (אולי יהודים עירונים, בורגנים ואמידים, מיוונים או יוונים אזרחי הערים ההלניסטיות. ואם מרבית בעלי הבתים היו נכרים הרי לפנינו תופעה סוציו-כלכלית מעניינת שעיקרה נקמת בעלי הבתים של היישוב העירוני ביישוב הכפרי, מה שנראה מדי פעם במקורות חז"ל. וניתן לפרש זאת באופן כזה שהשלטון אשר הפקיע ומכר את האדמות ובעלי הבתים איוו לרכוש זאת) חוזרים ומפקיעים את אדמתם מידי הלקוחות, ומשום כך נמנעו מלקחת בידי הסיקריקון. והיות שהסיקריקון היה מרובה באותם ימים היתה הארץ נחלטת ומשתעבדת בידיהם של נכרים. עמדו וביטלו את דין הסיקריקון לשעה, בימי סכנה, מפני יישוב המדינה וחזרו וקבעו אותו לאחר מכן. ומלאחר "הרוגי מלחמה" חזרו וייסדו את דין הסיקריקון, כזה שאינו מכיר בכוחה ובחוקיותה של הקניה, אלא אם הלוקח/הרוכש קנה תחילה את הקרקע מידי בעליו היהודי – כך על פי המשנה – ולאחר השלב הראשון הכירו חברי הסנהדרין יותר בחוקיותו ולא דרשו לבטל את העסקה. אלא ש"בית דין שלאחריהם אמרו: נותן לבעלים רביע (ועל פי התוספתא: "רביע בקרקע ורביע במעות" (תוספתא גיטין ה 2-1).

עם זאת שמרה ההלכה גם על זכות בעל הקרקע, שאם "יש בידו ליקח" (יש באפשרותו לרכוש את הקרקע) קודם הוא לכל אדם המציע סכום כלשהו לטובת קניית הקרקע. חידושה העיקרי של הלכה זו הינו איפוא ההכרה החוקית של מעשי הסיקריקון (ספראי הנ"ל עמ' 60), ואינה מדגישה אלא זאת שהלוקח לא יהנה ממעשה זה, ואינה מצריכה יותר את הסכמתו הקודמת של בעל הקרקע, או לאחר מכן. והפסיקה האחרונה, זו שנתקנה בימי רבי, קבעה שאם שהתה הקרקע בידי הסיקריקון הרי כל הקודם להגיש הצעה כספית לרכישת הקרקע, זוכה בה, אלא שמחוייב לפצות כספית את הבעלים באותו "רביע".

לפנינו איפוא תופעה מאד מעניינת שעניינה סוציו-כלכלי הטבול היטב בהיבט פוליטי של מערכת היחסים בין הציבור היהודי, ובעיקר הנהגתו – הסנהדרין ובראשו הנשיא – לבין השלטונות הרומיים, כשמצד אחד נפערו מתחים בין שני הצדדים בעיקר לאחר מרידות ומהומות, למרות שעמדת הסנהדרין היתה מעולם מתפשרת עם השלטונות הרומיים (מה שיתהווה ויתכונן בתקופת ימי הביניים באירופה בפסיקת רבני הדור בנוסח של "דינא (חוק ומשפט) דמלכותא (של השלטונות) – (הינו) – דינא (הדין … הצדק …)" בבחינת פרגמטיזציה מובהקת – you can't beat them, join them  if ) ומן הצד האחר הסכימו שני הצדדים להגיע למודוס ויוונדי ביניהם, כל אחד מעמדתו הפרגמטית השונה.

בשלב הראשון של "דין הסיקריקון" בנסיבות השעה שהתקיימו לאחר המרד הגדול, היתה רכישת הקרקע מן הסיקריקון תקפה למהדרין, וזאת מן הטעם הפרגמטי, שלמרות אובדן הבעלות על הקרקע של הבעלים הטבעיים כתוצאה מגזל הסיקריקון, תישאר הקרקע ברשות ישראל.

בשלב השני, היינו לאחר מרד בן כוסבה, כאשר הותקנו היחסים בין היהודים לשלטון הרומי ונתהדקה מערכת הקשרים בין הנשיאות הארצישראלית לבין הקיסרות הרומית, הובן כי מסירת הקרקע בידי הסיקריקון בזמנו היתה פועל יוצא של פחד מפני תופעת הגזלנות וכעת, משנרגעו רוחות המרידה והמהומות, הוחלט לפתוח את דין הסיקריקון ולאפשר למי שרכש בזמנו את הקרקע מהסיקריקון וכעת נאלץ לעמוד מול דרישת הבעלות של הבעלים הראשונים. מתוך כך התיר הסנהדרין לקונה לתבוע את הסיקריקון לדין על מנת שישיב לו את כספו בחזרה. כלומר הסנהדרין הפך את הרכישה הראשונה , זו שהתקיימה בצל הפחד מן הסיקריקון, כבלתי שרירה וחוקית.

מאוחר יותר, בימי נשיאותו של רבי יהודה (שלהי המאה השניה לספ' וראשיתה של זו השלישית), הפכה הסנהדרין שבהנהגתו על פיה את התקנה הקודמת והתירה בנסיבות הזמן את הלגיטימציה של דין הסיקריקון. ומה היו נסיבות הזמן? החשש מלתבוע לדין את הסיקריקון ובמקביל חששו יהודים בכלל לרכוש קרקע מידי הסיקריקון, שהרי עלולים היו לאבד את הקרקע שרכשו לטובת בעל הבית המקורי, הראשוני של אותה קרקע. נוצרה פה מין תסבוכת משפטית שאיימה על נכסיות הקרקע, על עסקאות קרקעיות ובכלל על כלכלת ישראל, שנכסים קרקעיים רבים יוותרו בידי הסיקריקון.

הפסיקה הסנהדראית קבעה מגבלה התלויה במספר תנאים, שרק מימושם יוכל להתניע את דין הסיקריקון, ואלו הם: ראשית – רכישת הנכס מוקנית בראש ובראשונה לבעלים הראשונים לפני כל הצעה אחרת של מאן דהוא; שנית – אם הבעלים הראשונים מסיבה זו או אחרת מוותרים על זכות הקניה, מחוייב הרוכש לפצות את הבעלים הללו ב"רביע", היינו רבע משטח הקרקע או רבע מעלות הרכישה החדשה; שלישית – שהיית הנכס בידי הסיקריקון תריסר חודשים לפחות ולא נטענה עד אז טענת רכישה/השבה כלשהי מטעמם של הבעלים הראשונים, או-אז כל הקודם להציע הצעה כספית לרכישת הנכס זוכה בו.

לא בכדי ולא מסתמא השתנה דין הסיקריקון בפעם השניה לאחר חקיקתו ובזמנו של רבי יהודה הנשיא. מהלך כזה תאם את קשריו האמיצים והטובים עם השלטונות הרומיים ועם האוכלוסיה ההלניסטית והרומית בארץ ישראל מחד ואת נכסיו הקרקעיים העצומים של הנשיא במקומות שונים בארץ ואולי אף בבחינת "הון ושלטון" דאז.

בתוספתא (גיטין ה 2) מודגש כי "האריסין והחכורות אין בהם משום סיקריקון" ובתלמוד הירושלמי (גיטין פרק ה' מז עמ' ב) שונה הטקסט ומדבר עך "חכירי בתי אבות". מקובל לפרש שמותר לו לחוכר לחכור קרקע מן הסיקריקון, ועל כך יש חולקים, כי לפירוש זה אין כל טעם להבדלי הלשונות בין "חכורות" לבין "חכירי בתי אבות". ומתוך כך התיר הסנהדרין ל"חכורות" ול"חכירי בתי אבות" לרכוש את האדמה שהיתה חכורה בידם ולא חל עליהם האיסור לקחת קרקע מן הסיקריקון, ולא החובה להכזירה לבעליה. חוכרים אלה שברגיל חכרו את הקרקע מידי בעל שברשותו קרקעות רבות, או שזו היתה לפנים קרקע שלו, ובנסיבות השונות, הפך להיות חוכרה בלבד, ולאלו התירו חברי הסנהדרין לזכות בקרקע מידי הסיקריקון, ולא היה מטל עליהם להחזירה לבעל הקרקע. ההלכה ראתה בחוכרים אלה, המעבדים את האדמה זה דורות, מעין בעליהם של האדמות , וכשהאדמה הופקעה בידי השלטון, גם שלא כדין, רשאים הם לזכות באדמה באשר הם יושבים עליה (ספראי הנ"ל).

ניתן לומר כאן במאמר מוסגר שהסנהדרין התחבטה היטב בתחומים הכרוכים במכירת קרקעות ובקנייתן, בחכירות ובאריסויות, ובתנאים שונים של אחריות הבעלים והקונים. וזאת ללמדנו על החשיבות הרבה שראו חברי הסנהדרין בעצם עבודתם הנוגעת לנכסי קרקע.

ושוב לסיום אחזור ואדגיש את עניין דיוני הסנהדרין, שהתגלע פער די עמוק בין עבודתה התיאורטית לבין העובדות בשטח, קרי מידת אכיפתן של הלכות הסנהדרין וסיכום הדיונים בה. מידת הביצוע מחד והאכיפה מאידך היו קלושות מאד לגבי הציבור היהודי שהיה מפוזר ביישובים השונים ובחלקם ביישובים האורבניים תחת השלטונות ההלניסטיים-רומיים. קרי, המציאות היא-היא שהכתיבה את התנהלות החברה והפרטים שבתוכה וההלכה בסופו של דבר נאלצה להשלים עם מציאות זו, אם כי ניסתה בדרכים מדרכים שונות לכפות את דעתה מחד ואת הלגיטימציה שלה למציאות מאידך.

עוד בנושא באתר הידען

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן