לעבודה ולמלאכה – מקדמים ומאפיינים * במרוצת המאה השניה לספ’ הגיע העיור האימפריאלי לשיאו וכך גבר, בין השאר, הביקוש למוצרי מלאכה ותעשיה כפריות ובעיקר בקרב המעמדות העשירים ששימשו לקוחות נכבדים לתוצרת הכפרית, כזו שהיתה בעיקרה זולה
חשוב מאוד להדגיש כאן ולהציב הערה והארה הטובות לכל הפרקים שנידונו עד כה ואשר הועלו במהלך כל הסדרה בצורה זו או אחרת: אני מתייחס לסנהדרין המתכנסת לפרקים והדנה בכל מיני נושאים: חברתיים, פוליטיים, רוחניים-דתיים וכמובן לענייננו כלכליים. והרי כל ספרות חז”ל החל במשנה וכלה בגמרא ובמדרש אינה אלא פועל יוצא מאותם דיונים שהתקיימו בסנהדרין, ושבה הוצגו מחד דעות שונות שהסתיימו בפסיקה אחת ומאידך – שפע של סיפורים, עדויות ואליגוריות, אשר בהתחשב במהלך הזמן שנמשך מאות בשנים נתקשה למצות ולזקק מסקנות היסטוריות חד-משמעיות.
זאת ועוד, היכולת שלנו לעמת ולאמת מקורות ספרותיים אלה עם דלילות ודלות של מימצאים יותר מוחשיים כמו מוצגים ארכיאולוגיים, נומיסמטיים ואפיגרפיים, מקשה מאוד, אם בכלל, להגיע למסקנות היסטוריות חותכות. זאת ועוד, בראש המערכת עמדה הנשיאות הארצישראלית ונוהלה על ידי בכירי החכמים, כשלאמיתו של דבר אין למצוא לכך אח ורע בתרבויות הקדומות, שם נחתכו דברים במסגרות מצומצמות מאוד של מלכים, קיסרים ואצילים. נכון שביוון הקדומה פעלה אסיפת העם (האקלסיה) ומועצת הזקנים (הגירוסיה) וברומא הקדומה היה זה הסנאט, אלא שהללו היו כפופים במישרין ו/או בעקיפין לתוכניותיו ולהוראותיו של בית המלוכה מזה והקיסרות מזה. זאת ועוד, הללו ייצגו בדרך כלל את דעותיו והשקפות עולמו של הרובד האריסטוקראטי, בעוד שבסנהדרין היה גם ייצוג לרחשי לב הציבור בכלל.
הכל איפוא טוב ויפה, אלא שבשונה מכל המסגרות שלעיל, היתה הסנהדרין ברוב המקרים, אף בתקופת הנשיאות של גורמים תקיפים ובעלי השפעה כמו רבי יהודה הנשיא, די מוגבלת במידת אכיפת תקנותיה ומכאן שלא היו הוראותיה ודיניה של הסנהדרין אלא בבחינת המלצות בלבד, ובעיקר ביחס לקהילות יהודיות בערי הפוליס הלניסטיות ורומיות, או במסגרות אורבניות של אוכלוסיה יהודית ולא-יהודית. וזו נקודה די חשובה בכל דיון בהקשר הכרונולוגי של פעם.
זאת ועוד, ההערה הנ”ל מאוד חשובה לכל העיסוק בתקופה הקדומה בקרב עם ישראל ולצערי נפלו לרגליה מיטב החוקרים במלוא הצניעות מאז ועד היום. כל החלטה, כל דין וכל הוראה סנהדראית היו פונקציונליות ורלוונטיות לציבור יחסית מצומצם בארץ ישראל הקדומה. רוב הציבור היהודי פעל מתוך מניעים שונים שהמציאות המקומית והסביבתית הכתיבו לו, ולראיה מצויות אין סוף של עדויות חז”ל הזועקות כנגד העדר קשר בין הקהילות השונות לבין המרכז הסנהדראי.
המשפט הבא אולי יעורר עלי ביקורת נוקבת ובכל אופן אציג אותו: ההנהגה היהודית בארץ ישראל, היינו הנשיאות והסנהדרין, לא היו אלא בובה, מריונטה, המופעלת במישרין ובעקיפין על ידי השלטונות הרומיים. אלה פעלו לכשעצמם בנושאים מינוריים כמו דת ואמונה, כלכלה וחברה ברמת מיקרו ותרבות, ונדמו בסופו של דבר, כמשחקים בצעצועים נוכח פיקוח הדוק של ההורים. עם זאת נוכל לשאוב לא מעט מידע מדיוניהם באשר למצב הכלכלי והחברתי בארץ ישראל הקדומה.
ולענייננו – כמה נקודות חברו יחד כדי להעניק את הממד הייחודי בנושא פיתוח המלאכה והתעשיה בקרב יהודי ארץ ישראל בעידן הרומי:
א – מדיניות מכוונת מצד הקיסרות הרומית לעידוד החקלאות ולפיתוח מוצריה בבחינת תהליך שהגיע לשיאו לקראת שלהי המאה השניה לספ’. כך אנו עדים ליציאת התעשיה ממרכז האימפריה (מערבה) והתפשטותה במזרח. או אז קמו המפעלים הכלכליים הישנים שדחקו את תוצרת ארצות התעשיה הקדומה יותר במרכז האימפריה.
ב- מדיניות מכוונת להגברת כוחות הייצור בפרובינקיות מטעם הקיסרות הרומית וממחצית המאה השניה לספ’ הפכו הפרובינקיות לבסיס כלכלי חזק לעומת התלות של המרכז בה.
ג –במרוצת המאה השניה לספ’ הגיע העיור האימפריאלי לשיאו וכך גבר, בין השאר, הביקוש למוצרי מלאכה ותעשיה כפריות ובעיקר בקרב המעמדות העשירים ששימשו לקוחות נכבדים לתוצרת הכפרית, כזו שהיתה בעיקרה זולה.
ד – בתקופה הנידונה נכבשו דרכים ונסללו כבישים פנימיים-מקומיים מזה ואימפריאלים מזה, שהפגישו בין צרכנים קרובים ורחוקים לבין יצרנים, ולענייננו הארצישראלים.
ה – מלחמות בית וחוץ באימפריה הרומית ובכללן דרשו את מימון הגנת הגבולות האימפריאליים ופגעו במאזן הכלכלי המוניטארי הרומי (בראשית המאה השלישית לספ’, כשנאלצה רומא לשלם סכומי עתק לחייליה תוך ניסיון לספוג גירעון תקציבי של מיליוני ססטרקים) כזה ששאף לאיזון בין ההוצאות וההכנסות וניסה להתגבר על כך, בין השאר, על ידי מתן הטבות שונות לבעלי המלאכה.
ו – ירידת ערך המטבע הרומי, בעיקר מראשית המאה השלישית לספ’, הוליכה מחד להטלת מיסים חריגים ששולמו “בעין” (היינו בתוצרת) ומאידך לעבודות כפיה ושירותים שונים שהוטלו על תושבי האימפריה. כתוצאה מכך נאלצו בעלי המלאכה המקומיים להגביר ולשפר את פיריון עבודתם.
ז – תקופתנו הנידונה מתייחדת בהפיכת העיר והטריטוריה הכפרית ההיקפית שלה ליחידה כלכלית משקית מעוצבת ומגובשת. הקיסרות בקשה לחזק את מעמד האוליגרכיה העירונית (ה”בולווטין” במקורות חז”ל), כשגישה זו היתה מיוסדת על השאיפה להישען על מעמד זה, וזה האחרון העביר חלק מהמעמסה על גבי האוכלוסיה הכפרית, שנצרכו מתוך כך לשכלל ולייעל את מכסות ההפקה התעשייתית כדי לעמוד בנטל. בתקופתנו אנו עדים להתעשרותם של גורמים שונים וביניהם, איך לא, כאלה שהיו קשורים לבית הנשיאות, ובעיקר בימי נשיאותו של רבי יהודה הנשיא כפי שמעידים המקורות ואולי לא בלי שמץ של ביקורת וציניות: “רבי מכבד עשירים” ועוד ממין זה. הללו שלחו ידם והשקיעו בתחומי המסחר והמלאכה, לצד השקעות אגרריות.
ח – הגליל, שהפך לנושא עיקר הכובד המשקי מלאחר מרד בן כוסבה (135 לספ’ ואילך) מכיוון שעיקר פיגועי המרד היו ביהודה, התאכלס ביהודים רבים והגיע לשיא פריחתו בתקופת הקיסרות הסוורית (מה שהקבילה לימי נשיאותו של רבי יהודה הנשיא), כשאחת האינדיקציות לכך היתה הופעתם ופריחתם של בתי כנסת ברחבי הגליל, כשהללו הצריכו חומרי בניה מסוגים שונים וכן סטרוקטורות רבות, זכוכית, קראמיקה, מוצרי אריגה ועוד. ניתן לומר בהקשר זה, מה שלא שמו לב לכך החוקרים הרבים, שמיעוט הופעתם של בתי כנסת ביהודה היה כרוך באווירה הקשה שלאחר המרד הגדול מזה והתחושות המשיחיות האסכטולוגיות שלקראת פרוץ מרד בן כוסבה מזה.
ט – לקראת מרד בן כוסבה ולאחריו התרבו בארץ היחידות הצבאיות הרומיות ועימן גם הפקידות הרומית העירונית, כשאלה משמשות צרכניות נכבדות לתוצרת חקלאית מזה ולהפקה תעשייתית מזה ולכן, כבדרך אגב, התפתחו בארץ מרכזי הפקה של מוצרים נדירים ויקרים ובהשפעיה רומית כגון בשמים, זכוכית, מתכת ועוד.
י – מלאחר מרד בן כוסבה ואילך הלך והתרבה היסוד הנכרי בכפרים ובערים ושימש צרכן נכבד למוצרי המלאכה והתעשיה. תופעה זו מוסברת על רקע המיעוט היחסי של אירועי המלחמה ביהודה ובגליל בשונה מהסביבה הגיאו-פוליטית השכנה.
יא – קיים היה פיקוח, עידוד וארגון מצד השלטונות הרומיים על נושאי התעשיה והמלאכה בתחומי האחוזות הקיסריות, ומשמעותית היא העובדה העולה מספרות חז”ל על יהודים שרכשו לאחר שוך המרד את האדמות הללו ולפחות את חלקן שהיו ברשות “מציקים” בקניין מוחלט. וכן משמעותית היא העובדה שבימי נשיאותו של רבי יהודה הנשיא התגבש “דין הסיקריקון” שנגע בעצם ההכרה בהחרמת שטחים על ידי השלטונות וברכישתם על ידי הבעלים ומטעמם.
יב – בארץ מתרבים “בתי חווה” (וילות בסגנון רומי ובשיטות עיבוד רומיות) שהתמחו בעיקר בהפקת יין ושמן.
יג – עד מרד בן כוסבה היו הלקוחות מוסרים את חמרי הגלם לאומנים לצורך עיבוד ופיתוח ואילו אחר כך היו מתייחדים כפרים שלמים, ובכללם וילות, להתמחויות מקצועיות בהפקת מוצר כזה או אחר ונוצרה חלוקה פונקציונלית בין קבוצות עובדים המייצרים אותו סוג של מוצר ודיפרנציאציה בין בעלי המלאכה לבין אלה שסיפקו להם את חומרי הגלם.
יד – שטחי האחוזות הקיסריות (praedia caesaris) שניתנו לרבי יהודה הנשיא בחכירה, העניקו לבית הנשיאות כוח כלכלי עצום, אשר במסגרתו חוייב בית הנשיאות לספק מוצרים שונים לחצר הקיסרות הרומית.
טו – הדרישות המרובות למוצרי המלאכה עודדו הן כמציאות גרידא והן בדחיפה קיסרית להקים איגודים מקצועיים למלאכות שונות.
טז – הקשר הגיאוגרפי ההדוק בין תעשיות הקיראמיקה, הצביעה, האריגה, הדייג, הזכוכית, היין, השמן, הבשמים ועוד, גרם לשימושן כתעשיות-לוואי זו לזו, ובמסגרת זו השתפר והשתכלל כמובן כל מוצר ומוצר והמלאכה קבלה ממד תעשייתי, אינטנסיבי. כתוצאה מכך הקדימה הכלכלה הארצישראלית לצפות שיטה כלכלית אשר תפורסם רק במאה השלישית ברומא.
יז – לצרכי המלאכה והתעשיה פותחו זנים מיוחדים של צמחים כגון לצביעה, כביסה, בשמים וכיוב’ וכן זני עצים למטרה זו ובעיקר כחומרי בערה לכבשני היוצרים של הקיראמיקה והזכוכית.
יח – המקורות התנאיים והתלמודיים בני תקופתנו מבחינים היטב בין פועל “אומן” לבין “הדיוט”, ומכאן ניתן ללמוד על ההתמחויות בענפי הייצור, בד בבד עם תפוצה המונית של מוצרים שונים, וכך נלמד מהתלמוד הירושלמי: “מתניתין (היינו משנתו של…) דרבי יהודה, דרבי יהודה אמר: אומן באומנותו חייב” (ירושלמי שבת פרק י’ יב עמ’ ב’). “חייב” משמעו אחראי למקצועו או אחראי לעבודתו כמי שהוזמן לבצע משימה כלשהי. במקום אחר אנו מתוודעים על אחד שנטל מאתיים זוז (סכום נכבד) ללמוד אומנות, ללמדנו על יחס למקצוע ולימוד מקצועי מחייב ואולי על קיום סדנאות לימוד למקצועות מסויימים.
יט – לעניות דעתי התקיים קשר בין “נדודי הסנהדרין” והנשיאות לבין ההתפתחות בתחום המלאכה והתעשיה כגון המרכז באושא שהיה קרוב להפקת אריגים וכלי חרס, בית שערים שהיתה קרובה לייצור כלי חרס וזכוכית, שפרעם – לשמן וכלי אריגה, טבריה – בשמים, אריגה, קליעה וזכוכית. שהרי יצירת מרכז משפטי, הלכתי ודתי ובעיקר מרכז נשיאותי כרוכה בהתפתחות כלכלית ברורה.
4 תגובות
זאת ועוד. אכן לנגד עיניהם של חברי הסנהדרין עמד המקדם של מודוס ויוונדי ובעיקר נוכח המצב הפוליטי והגיאופוליטי. ועל כן ובתבונה רבה ידעו למצוא את שביל הזהב בין המציאות לבין ההלכה “כמעט” כמו בימינו ובמקומותינו
תודה על התגובות. ראשית מפאת קוצר היריעה לא יכולתי להרחיב, שהרי רק הדיון לגבי חכם כזה או אחר ובהקשר הכלכלי היה תובע לא מעט דפי דפוס. שנית – כל חברי הסנהדרין עבדו לפרנסתם כולל קילוף שומים ובצלים, “כמעט” כמו הח”כים בימינו ובמקומותינו. שלישית – כנובע מהנ”ל הללו הפגינו ידע רב בתחומי הכלכלה ובענפיה. רביעית – מידת יכולתם לאכוף את הלכותעים ותקנותיהם היתה מאד מוגבלת.
אכן לאחר החורבן רבי יוסי שלפיו התקיימו הלכות, היה איש עסקים ופוסק. פסיקותיו דאגו לפרנסה לשארית הפליטה שלאחר החורבן. הקלות בנושא שמיטה, טחינת חיטה לקמח אצל טוחן רומאי תיחשב כשירה ועוד.
כתבה מעניינת. הנשיאים היו לא פחות חילוניים מאשר רבנים: עסקו בתעשייה – אם אין קמח אין תורה
ועסקו בהכשרת תלמידים בדיפלומטיה.
לאחרונה הפסקת לדבר על תכנים שנויים מאד במחלוקת ואני טיפה מיצר אבל מבין בהחלט את טובת הרוב.
במהלך הסידרה נחשפתי לדוגמות שמוטל בהן ספק ומביא למחשבה מחודשת היכן האמת נמצאת.
ניתן לרכז את כל הפרקים ולנסות להוציא ספר, כל עוד לא המחבר יממן מכיסו את הנושא.