כלכלת א"י עד ימי הביניים 14: יודע חקלאי פיקח

לאחר מרד בן כוסבה סבלה יהודה מאובדן קרקעות מה עוד שהתנועה המרדנית האנטי-רומית היתה כפרית בעיקרה, אלא שתוך זמן לא רב התאוששה זו והשתקמה ומולה הגליל שכמעט לא סבל מקיני מרידה, הפך מטבע הדברים למשען העיקרי של המשק הארצישראלי

שרידי חווה חקלאית בגן הלאומי סתף. צילום: shutterstock
שרידי חווה חקלאית בגן הלאומי סתף. צילום: shutterstock

החקלאות – מבוא

החקלאות, על כל השלכותיה וסממניה, שימשה מתמיד כבסיס העיקרי של המשק הכלכלי בארץ ישראל הקדומה. עם זאת ברור וודאי כי מלאחר מרד בן כוסבה ואילך (135 לספ') מתעצמת חשיבותה. היא מתפתחת ועוברת תהליך של "מודרניזציה" בהשוואה לתקופה שקדמה לה. ומצהיר בהקשר זה הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, בן התקופה דלעיל כדלקמן: "אפילו אחד שיש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול (מילה יוונית שזכתה כמו רבות אחרות לשימוש בלקסיקון הישראלי ועניינה האפשרות לנהל עסקי קרקע גם בשנת שמיטה כפועל יוצא מתקנתו המפורסמת של הלל הזקן. כל זאת על רקע התקנה המאפשרת גביית חובות של הלוואות שעבר תאריך פרעונן גם בשנה השביעית). ללווה קרקע ולמלווה אין קרקע, כותבין עליו פרוזבול. למלווה קרקע ןללווה אין קרקע, אין כותבין עליו פרוזבול. לו אין קרקע ולערבין (יש) קרקע ולחייבין קרקע, כותבין עליו פרוזבול" (תוספתא שביעית ח' 9).

במקום אחר הועד כי "מוכרין עבדים ליקח בהן (לקנות תמורתם) קרקעות, אבל לא קרקעות ליקח בהן עבדים. רבן שמעון בן גמליאל אומר (בהדגשה): אף לא עבדים ליקח בהן קרקעות" (תוספתא תרומות א' 11), ללמדנו על חשיבות הקרקע וערכיותה בעיני ההנהגה ועימה הציבור מחד ומאידך לא להיפטר מן העבדים העובדים בקרקעות. ורבי יהודה טוען כי: "מי שהוא הומה ומהמה (רודף ועורג) אחרי הממון וקרקע אין לו, מה הנאה יש לו?" (קוהלת רבה ה' 6). אמירות כאלה בולטות בעיקר אחר אירועי מלחמה ומרדנות עת נותרו יהודים רבים ללא נכסים קרקעיים.

לאחר מרד בן כוסבה סבלה יהודה מאובדן קרקעות מה עוד שהתנועה המרדנית האנטי-רומית היתה כפרית בעיקרה, אלא שתוך זמן לא רב התאוששה זו והשתקמה ומולה הגליל שכמעט לא סבל מקיני מרידה, הפך מטבע הדברים למשען העיקרי של המשק הארצישראלי.

תופעה חשובה ומיוחדת התעצמה וגדלה לאחר המרד המדובר וזו היתה כרוכה בתהליך חדירתם של נכרים (הלניסטיים ורומיים) אל המשקים החקלאיים בארץ. תהליך זה גרם ליצירת נורמה חדשה של עבודה משותפת בין יהודים לנכרים, תוך כדי חיפוש מתמיד של חז"ל להגיע למודוס ויוונדי עם הנכרים. תופעה זו הביאה עימה את התפשטות היחידה המשקית המצומצמת שטמנה בחובה השפעה רומית ברורה, היא הווילה רוסטיקה, שנודעה במקורות חז"ל בשם "עיר".

תנופה חשובה להתפתחות ענף החקלאות היתה כרוכה במציאותן של יחידות צבא רומיות שהשתקעו ביהודה מזה ובגליל מזה והיו לצרכן נכבד למוצרי החקלאות השונים. נוסיף לכך את המסים הרבים שהוטלו על הציבור החקלאי ושנשתלמו ב"עין" וב"פירות" ונבין כיצד ביקש החקלאי לשפר את יבוליו על מנת להתמודד עם קשיים כאלה.

ממרד בן כוסבה ואילך מתגבשת ה"עיר" עם תחומה הכפרי-חקלאי ליחידה מגובשת ואיתנה, כאשר ה"עיר" משמשת כגוף בעל השפעה על מחירי התוצרת וחליפתה. בהמשך המאה השניה לספ' אל תוך תחילת המאה השלישית מעודד השלטון הרומי את תופעת ה"בולווטין" העשירים במשרות עירוניות, ואלה הינם בעלי קרקעות רבים באותה טריטוריה כפרית הסמוכה לעיר, וברור שחלק חשוב מהכנסצם נבע מן העושר החקלאי, ולכן השתדלו לפתחו ולהכניס בו שינויים וחידושים. מה עוד שבתקופה הנידונה קבלה התעשיה, שהיא תוצר עירוני בחלקה, תנופה רבה, כמו למשל גידול צמחי תעשיה כגון פשתה ועוד. ולצד זאת מתפתח המסחר ומתרחב ועימו תפוצה רחבה של כלי עבודה ואיחסון הנחוצים לפעילויות החקלאיות.

השילוב בין החקלאות לאורבניזציה הביא לפריחתם של מרכזים עירוניים כמו עכו, קיסריה, בית שערים, בית שאן, לוד ועוד. סביב הטריטוריה העירונית התפתחו יישובים חקלאיים שעסקו בחקלאות ונקראו בלשון חז"ל בשם "עיירות" או "קריות". הללו יצרו יחד עם העיר הגדולה, המרכזית מערכת יחסים כלכליים יציבים.

בתקופה זו חלה התפתחות ניכרת בדין ה"סיקריקון", כאשר ההלכה ראתה בחוכרים המעבדים את הקרקע זה דורות, מעין בעליהם הפרטיים של הקרקע. כלומר פעל כאן הרצון להתמיד בבעלות על הקרקע ובעידוד בית הנשיאות וחברי הסנהדרין ליצירת סוג כזה של בעלי קרקעות בבחינת בבואה נאמנה לגישתה העקרונית של האימפריה הרומית עוד מימי הקיסר הדריאנוס (138-117 לספ'), מה שבא לידי ביטוי בחקיקה אימפריאלית ובמפרט של צווים, וזאת כדי לעודד יצירת בעלים פרטיים על הקרקעות, שישביחו את ערך הקרקע וגידוליה.

ברוח זו נבין את הלכות חז"ל בנידון כגון: "לוקחין (קונים) מן הגויים שדות (ו)בתים … וכותב ומעלה בערכאים (בדין משפטי מסודר)" (תוספתא מועד קטן, ב' 1) אפילו בבתי הדין של נכרים בחזקת כיפוף ההלכה המחמירה הכרה בבתי דין של גויים, ללמדנו עד כמה היתה חשובה הרכישה בעיני מוסדות הסנהדרין.

תופעה זו באה לידי ביטוי גם בשטחי האדמות הקיסריות, כאשר ממחצית המאה השניה לספ' ואילך איננו מוצאים כבר את ה"מציקים" שישבו שם, אלא כי עוברת הבעלות למעין בעלים יהודים. בעניין זה כרוכה תופעה מעניינת ומאלפת של מסירת שטחים רבים וגדולים בחכירה לידי הנשיא רבי יהודה מהקיסרות הרומית, כאשר מהם הוא מספק פירות וירקות לחצר הקיסר.

כל אותן פרשיות מתמקדות בנקודה אחת והיא פיריון המשק. שיטת הגידול האינטנסיבית התפשטה ועשתה לה מוניטין בכלל היישובים החקלאיים, כשענינה – ניצול כל שעל אדמה אפשרי וזו זכתה לעידוד קיסרי רומי מחד וליוזמת ניסוח היתרים שונים ביוזמת בית הנשיא וחברי הסנהדרין, ולשם משל בכל הכרוך בסוגיית הריבית, הלכות שביעית ועוד, כאשר במצב זה נוצר צורך בממון לא מועט לרכישת כלי עבודה, פועלים, ציוד חקלאי בתחום העבודות החקלאיות בכלל ועוד. וספרות חז"ל כמו מגבה את הנ"ל מפליגה, מדרשית, בסיפורים פנטזיונרים אודות גודל הפרי, איכותו, כמותו ועוד.
אותה נטיה אינטנסיבית השפיעה ללא ספק על העובדים במשק, כך שמספר האריסים גדל, ועימם שכירי השעה הנשכרים לעבודות עונתיות, ובכלל מופיע לראשונה הביטוי "פועלים מומחים".

מקור מעניין מתייחס למצב האגררי-חקלאי שלאחר מרד בן כוסבה כדלקמן: "מאימתי פורשין (אולי "חורשין") משבילין שבשדות? משתרד רביעה שניה (מנת הגשם של העונה השניה בי"ז חשוון של השנה השמינית). אמר רבי יוסי – במה דברים אמורים? בזמן שהשנים כתיקנן. עכשיו, שנתקנסו (ובנוסח אחר: שנתקיימו) שנים אלו אפילו לא ירד אלא גשם אחד בלבד, צריך להלך" (תוספתא שביעית ז' 18). המקור מציין מצב חקלאי עגום, מה שמשקף, אם במימד מופלג לחלוטין את התייחסותו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס למצב הכלכלי לאחר מרד בן כוסבה בדבר חורבנם של מאות יישובים. הביטוי "עכשיו, שנתקנסו שנים אלו …" מסמל לדעת ג. אלון משברים חקלאיים שלאחר המרד (אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תשל"א, עמ' 68), מה שעשוי לחזק את עדותו של רבי שמעון בן יקים הטוען בשם רבי יוסי כי "אין שכחה לזיתים" וזאת בשל התנאים הקשים "(כ)שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ" (תלמוד ירושלמי פאה, פרק ז' כ' עמ' א).

האזור שנפגע ביותר היה אזור הקרבות שביהודה, וכתוצאה מכך הפך הגליל לעורף הכלכלי-החקלאי של הארץ. לכך נקשרות אותן מסורות בדבר חורבן טור מלכא, ביתר ועוד. מן העדויות נלמד על האופי האגררי של המרד כאשר להבותיו פרצו ביישובים חקלאיים, ובתוך כך התגלע יסוד חברתי-כלכלי ופוליטי של המרד בדמות מאבק הכפריים בעירונים. מתוך כך נוכל להבין את המסורת בדבר כ"ד בולאות (יישובים כפריים בעלי אופי מעין עירוני) שהמליכו עליהם מלך, כשמשמעות אותו מהלך אינה אלא קריאת תגר והתמרדות כנגד השלטון הרומי כפי שהתרחש בתקופת המרד הגדול, ולא פלא הוא שבשל כך חרבו. מעבר לשיקוף המתח בין עיר לכפר העולנה מעידות זו בדומה לעדויות רבות אחרות, מסביר היטב את עמדת חז"ל נגד מרד בן כוסבה, שהרי תופעת ההתמלכות בזיקה למרד שנכשל, היינו במרד הגדול שבין 66 ל-73 לספ', תתגשם במרד בן כוסבה שביקש להתמלך ונכשל ואף זאת בעימות בין ביתר הכפרית לירושלים העירונית.

באותן עדויות על "עיירות שנתלשו" מיהודה לאחר מרד בן כוסבה כרוכות היטב במסורות על "נכסי שבויים", "נטושין" ו"רטושין" (מאמר שלי שהתפרסם בכתב העת "ציון", תשל"ד, שנה ל"ט, עמ' 217 ואילך בשם "מנהגי אריסות הלניסטיים-רומיים המשתקפים בספרות חז"ל" וכן Rabbinical evidence of the TRICOMIA in Palestine, J.Q.R., Lxvi, PP. 237-236) ואותם ניתן להקביל למינוח המשפטי/האגררי הרומי Agri Captivi אשר אם בית דין מתיר שירדו אחרים לנחלה, אף על פי שבעליהם אפשר ועודם בחיים. ולעדות זו מצטרפות מסורות בדבר "חורבן יהודה" כגון: "אין מערבין תבואה בתבואה וקטניות כאחד … משחרבה יהודה (לאחר המרד), מהרה תיבנה, התחילו לערב תבואה בתבואה וקטניות בקטניות" (תוספתא תרומות י' 15).

ממרד בן כוסבה ואילך אנו עדים לתופעה ההולכת ומתפשטת של מעורבות נכרית בענפי החקלאות ושטחיה במשק הארצישראלי. עמדת חברי הסנהדרין בנידון היתה סותרת לכאורה: מחד עודדו יהודים לרכוש יחידות משקיות של נכרים ומאידך, ממש במקביל, בקשו לטפח יחסים בילאטרליים משולבים בין יהודים לנכרים בתחומי החקלאות. רבי יהודה מעיד על "מלאי (משק חקלאי גדול) של ישראל ופועלין גויים עושין בתוכו … (ולהיפך)" (תוספתא חלה א' 3). במקום אחר בספרות חז"ל מתירים חברי הסנהדרין "לעשות … עם הגוי בין בכלאי הכרם ובין בכלאי זרעים" (תלמוד ירושלמי ערלה פרק ג' מ"ג עמ' ב) ואין שום חשש מטומאת נכרים, בבחינת הזקוק לגנב יורידו מעמוד התליה. יתירה מזו, חז"ל התירו, גם בדלית ברירה וגם מטעמים כלכליים-שיקומיים שלאחר המרד הנידון, עבודה משותפת בין יהודים ונכרים אף בהפקת יין ושמן.

מצב זה הוליך את חכמי הסנהדרין לישב ולדון בנושא עקרוני של טומאת נכרים, כשהנטיה היתה להתיישר עם המציאות, בבחינת "אין גוזרין גזירה על הציבור אם רוב ציבור אינו יכול לעמוד בה", ומנגד היה ברור לחברי הסנהדרין כי המשך התעקשות עלולה להשניא אותם על הציבור.
ישבו חברי הסנהדרין ועשו לילות כימים והוציאו תחת ידם הנחייה די מהפכנית האומרת כי טומאת נכרים חדלה להיות איסור מדאורייתא (מן המקרא) אלא מדרבנן. היינו הענקת לגיטימציה לחברי סנהדרין להחליט מהי טומאת נכרים, מהן נסיבותיה, היכן ניתן להתיר ולהקל והיכן מחמירים ועוד ממין זה. מהלך זה אפשר לחקלאים יהודים לעבוד לצד נכרים ואף להעסיקם.

העיר בארץ ישראל הקדומה היתה בבחינת יחידה כמעט אוטרקית (המספקת את עצמה ואת מרכיה), ומתוך כך התפתחה מערכת יחסים מאד מעניינת בין העיר האורבנית לבין הטריטוריה הכפרית, הפריפריאלית שלה כפי שעולה למשל מן המדרש (בראשית רבה, צ' 5): "ויקבוץ כל אוכל וגו'. – אוכל (רוכש, מפתח) שדה בעיר אשר סביבותיה (הטריטוריה הכפרית שלה) נתן בתוכה (האל או בהמשלה – האדם). רבי יהודה אומר: נתן מה שבתחום (בטריטוריה) טבריה ב(כ)טבריה, ומה שבתחום ציפורי בציפורי (מדובר אגב בשתי בירות הגליל), מפני שכל ארץ וארץ (=עיר + טריטוריה, ובמקומות אחרים נקרא הרכב זה בשם "מדינה") מעמדת פירותיה. רבי נחמיה אומר: אם נתן בהם (החקלאי) עפר וקטומיות, דברים שהן תמידין – פירות .. הדא אמרה (כנאמר) שהברכה נתונה באוצרות (במאגרים, במחסנים)".

תופעת העיר ותחומה הכפרי באו במקורות חז"ל בשמות ומונחים שונים כגון "עיירות", "קריות", "קרונות", "כפרים" ו"חברות", מה שמקובל בשפה המקראית כ"בנות". מערכת כזו – כלכלית, חברתית ואף תרבותית ופוליטית – בהשפעת הכלכלה הרומית, נקראה לעיתים "פאגי" או "פוגה". המינוח הרומי לענין זה נקרא "pagi vicinales" ועל כך פרסמתי בזמנו מאמר (J.Q.R., LXV. PP.221FF: Pagi VICINALES IN ISRAELׂ(. לאותן עיירות היתה מועצה (שנקראה בתעתיק היווני-הלניסטי "בולי") ומעין אסיפת עם. בראש המערכת עמדו בעלי ממון יהודים, בהסכמה רומית ובאישורה-עידודה מטעמים כלכליים ופוליטיים ומן הסתם יכולת השפעת הסנהדרין על אותם גופים היתה מאד מוגבלת, אם בכלל.

לעיר המרכזית היתה השפעה רבה על קביעת מחירי התוצרת החקלאית, כמאמר התלמוד הירושלמי: "כל העיירות הסמוכות לטיבריא, כיוון שיצא שער של טיבריא, פוסקין (את טבלת המחירים)" (תלמוד ירושלמי בבא מציעא פרק ה' י' עמ' ג) ובתלמוד הבבלי מצוי ויכוח בין חכמים ביחס לכלי פשתן ולגרוטאות. וביטויים כגון "ליטרא של ציפורי", או "סאה של ציפורי", מתייחסים כנראה לסוגיה הנ"ל.

בהקשר זה מכריז התלמוד הבבלי כי יסוד העושר בארץ ישראל טמון בראש ובראשונה בענפי החקלאות יותר מכל תחום עיסוק אחר. על יסוד זה נבין את היתריו של רבי יהודה הנשיא בנוגע לפטור תחומי ערים שונות מחובת המעשרות כגון בית שאן, בית גוברין ועוד, בכדי לעודד יהודים להתיישב בהן, ומאידך מעודד הנשיא גורמים בעלי הון (ונודעה האמירה כלפיו כמו: "רבי מכבד עשירים", או כי הנשיא מתרועע עם גופים עתירי נכסים, כגון בעלי אלף עיירות ואלף ספינות), ואולי בבחינת "הון ושלטון", להשקיע מנכסיהם ברכישת אדמות ובפיתוחן.
לא אלאה יותר מדי את הקוראים בפרטים וזאת אומר כי מלאחר מרד בן כוסבה ניתן למנות עשרות יישובים חקלאיים שקמו, ובעיקר בגליל, על בסיסי של מינוף כלכלי.

נושא מעניין בפני עצמו הינו "הר המלך" – אזור הממוקם ממערב להרי שומרון ויהודה ומישור החוף הדרומי. המונח מקורו ביוונית – "גיי בסיליקיי" ובלטינית – Praedium Caesaris, היינו שטחי אדמות/אחוזות קיסריות רומיות שנמסרו בקניין מוחלט לחיילים ולאנשי אצולה רומיים מלאחר המרד, ואלה כונו במקורות חז"ל בשם "מציקים", ושבחלקם נמנו יהודים קבלנים (חוכרי משנה). לאלה מכוון המקור הבא: "רבי סימון היו לו שדות (ובנוסח אחר: "נוטעי כרמים") בהר המלך ושאל לרבי יוחנן (מה יעלה בגורלם). אמר ליה (לו): יובירו (יהיו לבור) ואל תשכירם לגוי. (פנה ו)שאל לריב"ל, ושרא (התיר) ליה (לו). סבר ריב"ל: מקום שאין ישראל מצויין (מותר להשכיר ובלבד שלא למכור)" (תלמוד ירושלמי דמאי פרק ו' כה עמ' א-ב).

הנשיא רבי יהודה בעל הקשרים האמיצים עם השלטון הרומי ובעל החושים הכלכליים המחודדים, היה ל"קונדוקטור" (חוכר ראשי) נכבד של האחוזות הקיסריות, כגון בבית שערים, שם, לא בכדי קבע בהמשך את מקומו ואת מקום כינוס הסנהדרין בנשיאותו. כן היו בחזקתו חכירת אחוזות קיסריות בבית גוברין, במהלל (כנראה נהלל של ימינו) ביבלונה (כנראה ב"גבלונה" היינו בגולן על פי התעתיק היווני, ואין מדובר בשטח זעיר אלא באלפיים דונם. אחוזותיו החכורות נפרשו גם באזור הבשן, החורן והטראכון, כשהוא, כנשיא הסנהדרין, כופף לא מעט הלכות כדי להיטיב עם התנהלותו הכלכלית. אכן הון ושלטון כפי שכבר העירותי באחד הפרקים הקודמים.

נושא הפעילות החקלאית כמו גם ענפי משק אחר כפי שדנתי בהם בפרקים הקודמים משקף עמדה ליברלית יחסית של חברי הסנהדרין כלפי פעילות זו. הדבר נבע הן מתוך ראיה כלכלית טהורה, הן מתוך היבט חברתי של מערכת היחסים בין הציבור היהודי לבין זה הלא יהודי, הן מתוך נקודת מוצא פוליטית של מיעוט התנגשות מתחים מול השלטון הרומי ובעיקר מן הטעם ההישרדותי של הסנהדרין עצמה, שהרי "אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור תומך בה". הסנהדרין התפשרה עם המציאות בדלית ברירה, פשוט כדי להישרד.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. תודה על החמאתך ומחמאתך. ראשית – אתה נדבק לשולי השוליים. הנושא איננו בן כוסבה. שנית – אינך נותן לעובדות לבלבל כותך. בן כוסבה עצמו באגרותיו בכתב ידו שאין למעלה מכך להצביע על אמינות שמו. דורא לעצמו בן כוסבה או בן כוסבא. השם בר כוכבא מעבר לאיזכור רומי-נוצרי הינו מאוד מאוחר ובז למעשה לנומנקלאטורה. פשפש במעשיך ובידיעותיך את החומר. ושוב אתה נתלה בקטנות בפרפראות שאין להם ועם נושא מאמרי דבר וחצי דבר. עם זאת תודה על תגובתך

  2. תודה על תגובתך. כל השליטים הקדומים מהורדוס דרומה וצפונה התפשרו עם השלטונות היוו יים, ההלניסטיים והרומיים מטעצים פרגמטיים לחלוטין וכמותם המסגרות היותר עממיות כמו הסנהדרין. ההנחיה הימי-ביניימית של "דינא דמלכותא דינא" היתה נפוצה גם בתקופות קודמות, מי יותר ומי פחות. תתפלאו עד כמה התפשרה הסנהדרין עם המציאות ואף בנושאים שלא היינו מצפים ממנה להתפשר

  3. הסנהדרין ידעה להיסתדר לאחר החורבן על הרבה פחות עם הרומאים, ועם אלכסנדר ינאי היהודי והחשמונאי או הורדוס לא ידעה להסתדר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן