ציידי על

יש מקום לוויכוח “פילוסופי” על הרשות והזכות שיש לנו לקבוע “את מי יצודו”, אלא שכאשר הרשיונות ניתנים גם לצייד טורפי על התמונה משתנה.

התקשורת מוצפת ביותר ויותר ידיעות על פגיעה חמורה באוכלוסית הפילים והקרנפים באפריקה.ציידים שמוכרים את חטי הפילים וקרני הקרנפים מממנים פעילויות טרור ברווחים.

על־פי מקורות לא רשמיים בקניה, ב-1960 היו בקניה כ-20,000 קרנפים והיום מספרם עומד על כ-1,000 פרטים. ב-1960 היו בקניה כ-150,000 פילים והיום ישנם רק כ-30,000 פרטים (חלה עליה מ-20,000 פרטים שהיו ב-1980).

הירידה במספר בעלי החיים כמו גם הפיקוח היחסי, גורמים לכך שרוב מטעני השנהב והקרניים שנתפסים במומבסה מגיעים מארצות שכנות כמו סודן או קונגו.

ארה”ב והאיחוד האירופי מפנים תקציבים מיוחדים לניסיונות לעצור את המגמה ולמנוע הכחדה של שני המינים שעבור רבים מסמלים את אפריקה הטבעית. אלא שבד בבד עם הצייד הפראי מתקיים צייד ברשיון. רשיונות לצייד חיות בר נמכרים לכל המרבה במחיר.

בעבר כבר התיחסתי לצורך בניהול הטבע, שנובע מהשפעת הפעילות האנושית גם על שטחים מוגנים ושמורות רחוקות ומבודדות. לרוח שמפזרת מזהמים אין גבולות, כך גם לעופות נודדים חרקים ואחרים שאינם מתחשבים ב”גבולות” שנקבעו על־ידי אנשים.

בגלל השפעות שליליות מתעורר גם הצורך בדילול אוכלוסיות, שנעשה על־ידי מתן רשיונות לציד מינים ופרטים מסוימים ומסומנים. כך התעורר הצורך לדלל את אוכלוסיית האיילים בפארק ילוסטון, אלא שהסתבר כי הצורך התעורר בעקבות ציד פראי ומורשה של זאבים. אחרי שהוחזרו הזאבים לשמורה היו הם אלה ששמרו על רמות נכונות של אוכלי עשב.
יש ארצות, בעיקר בדרום אפריקה, שמרשות צייד תמורת סכומי כסף גבוהים שרובם מופנים לשימור. בנמיביה עלה מספר הפילים מכ-5,000 בשנות השמונים ל-10,000 פרטים כיום. מספר הקרנפים הוכפל מ-750 ל-1,500. מספרים שמאפשרים היתרי צייד בודדים כל שנה. כך למשל מתפרסם בימים אלה מכרז לצייד קרנף (אחד) ומעריכים שהזוכה ישלם כמיליון דולר. הכסף כולו יופנה למימון פעילויות שימור הטבע.

יש מקום לוויכוח “פילוסופי” על הרשות והזכות שיש לנו לקבוע “את מי יצודו”, אלא שכאשר הרשיונות ניתנים גם לצייד טורפי על התמונה משתנה. ושוב, על־פי הנתונים היו בקניה בשנות השבעים כ-20,000 אריות והיום ישנם כ-2,000. באוגנדה מורעלים אריות על-ידי איכרים, בזימבאבואה מרעילים פילים, ואלה פוגעים קשות באוכלוסיות ומסכנים את קיומן.
כדי למנוע פגיעה יש צורך במימון ואחת הצורות היא מכירת היתרים לצייד. נשאלת השאלה, האם יש הבדל בין מתן היתרים לצייד אוכלי עשב שגם בטבע הם ניצודים, לבין מתן היתרים לצייד טורפי על?

עובדה ידועה ומקובלת היא כי היום האדם הוא טורף העל, מעל לכל יתר הטורפים הגדולים, אנשים צדו טורפי על מאז ומתמיד, זאת כהגנה מפני תקיפתם, כסילוק תחרות, או כהצגת גבורה ואומץ. בתקופות חדשות ניצודו ונלכדו טורפי על גם לצורך הצגה בקרקסים ובגני חיות ושוב היום רוכשים “גיבורים” עשירים היתרי צייד לצורך – trophy hunting כשהשלל מוצג לראווה ובתמונות שאמורות להוכיח את גבורתם וגברותם של הציידים.

באגדות של עמי “המערב” מופיע תמיד “הזאב הגדול והרשע” (או הדרקון), וכל מי שטייל ברגל באזור בו יש אריות מכיר את תחושת החשש. כל האגדות והתחושות הראשוניות אינן מצדיקות צייד בכלל או ציד טורף על בפרט. ההצדקה לצייד מגיעה מהגישה האומרת כי צייד מספר טורפי על יהווה אמצעי להצלה ולשמירה על המין.
האמנם ?

על־פי מחקר שמתפרסם ב-Biological Conservation. מתקבלת תמונה שונה מהמקובל: צייד טורפים גדולים אולי נותן דחף לגידול מספרי של אוכלוסית הטורף אבל גם גורם לשינוי מיקומם האקולוגי במערכת הסביבתית. טורף על שנמצא בסכנת צייד חייב להיות תמיד דרוך מחשש מפני צייד אנושי, כלומר הוא כבר אינו החזק ביותר בסביבתו, מצב שמשתקף בכל הסביבה.

ציידים אנושיים יודעים כי ניצודים שהם אוכלי עשב, משנים את התנהגותם בהתאם לנוכחותם, כך גם לגבי טורפים. באזורים בהם היה צייד דובים עברו הדובים לפעילות לילית. כל מי שהיה ב”ספארי” במזרח אפריקה יודע כי הברדלסים שינו את הרגלי הצייד שלהם ובמקום לצוד בשעות הבוקר הקרירות בהם מטיילים מטרידים אותם, העבירו הברדלסים את פעילות הצייד לשעות הצהריים החמות (אז המטיילים בלודג’).

השינוי כמובן מקשה על הציידים ולכן פוגע בכושרה של האוכלוסיה להתקיים. ידוע כי זאבים משנים את מיקום ההמלטה כדי להתרחק מאנשים, כך גם אריות, נמרים וטורפים אחרים שמוטרדים לא רק על־ידי ציידים אלא גם על־ידי מטיילים סקרנים.
שינויים אלה יוצרים במי שהיו טורפי-על תחושת פחד. כלומר, במקום להיות במקום בו טרפם, אוכלי העשב, יפחדו מטורפי העל נוצר מצב בו הטורפים מעבירים יותר זמן ומרץ בדריכות ובזהירות מטורף העל החדש בשטח. הדריכות והמרץ חסרים להם בפעילות צייד וכך יורדת יעילות “דילול” אוכלוסיות אוכלי העשב. כלומר נוכחות צייד על חדש פוגעת בתפקידם הטבעי של הטורפים.

השפעה שלילית אחרת נובעת מהגישה הנפוצה בה בדרך כלל מתירים את צייד הטורפים היותר בוגרים ובעיקר זכרים בוגרים. גישה זו גורמת לברירה שמעדיפה טורפים קטנים ופחות תוקפניים, עד כדי כך שלדברי החוקרים צייד דובים באירופה גרם לכך שהדובים באירופה קטנים יותר ותוקפנים פחות מאחיהם האמריקאים (למרות היותם מאותו המין).

יתרה מכך, אצל רבים מהטורפים נפוצה התופעה של הרג ילודים (infanticide). כאשר האב הוא גדול וחזק לא יתקרב זכר אחר למשפחתו. אבל מסתבר שבגלל היתרי צייד לאריות באפריקה נוצר מצב בו זכר גדול “מוצא” מהמערכת. את מקומו יתפוס זכר צעיר שקודם כל יהרוג את כל הילודים ואחר כך יעסוק בהעמדת דור חדש, אלא שמאחר שהוא צעיר הוא אינו גדול דיו כדי להגן על משפחתו מזכרים אחרים וכך עוד לפני שבני הדור החדש יגדלו, יגורש אביהם והם יומתו וכך חוזר חלילה. תהליך זה מונע את התאוששות האוכלוסיה.

נזכיר כי תהליך דומה התרחש אצל נמרי מדבר יהודה כאשר בשנות השמונים הוצאו מהמערכת נקבות פוריות והזכרים בשטח הרגו אחד את ילודיו של השני עד שהאוכלוסיה נמוגה. במקום אחר התייחסתי לחיסול השיטתי של זאבים בגולן, שהביא לריבוי תנים. החוקרים אינם ממליצים לאסור את הצייד אלא קוראים למשמרי הטבע ושומריו לחשוב על יצירת שטחים גדולים שייועדו לטורפים גדולים בהם יוכלו הטורפים להיות טורפים ללא חשש מציידים אנושיים ובמיוחד יש לאסור את צייד הפרסים (trophy hunting) בו ניצודים הגדולים והיפים.
‫‬
ראוי ונכון כי מעבר למספר הטורפים תחושב ההשפעה על המערכת האקולוגית כולה.