רוח ים

פריחת אצות. איור: shutterstock
פריחת אצות. איור: shutterstock

פריחות אצות, שמופיעות לאורך מאות קילומטרים באוקיינוס, הן כה גדולות, עד שאפשר לחזות בהן מהחלל. אך לאחר שבוע או שבועיים מתים היצורים החד-תאיים שיוצרים אותן, והפריחות נעלמות. מחקר חדש שבוצע בשיתוף פעולה בין ד"ר אסף ורדי, מהמחלקה למדעי הצמח והסביבה במכון ויצמן למדע, לבין פרופ' אילן קורן, מהמחלקה למדעי כדור-הארץ וכוכבי- הלכת במכון, חושף כיצד מתפשט הנגיף שגורם לקריסת הפריחה, ומדביק במהירות שטחי ענק.

מדעני המכון שיערו, שייתכן כי ההסבר להתפשטותו המהירה של הנגיף עשוי להימצא בשכבת האטמוספרה שבין הביוספרה הימית לבין העננים. כלומר, רוחות הים מסוגלות לשאת את הנגיפים ולהפיצם, ובכך לזרז את התפשטותם לאורך הפריחה. מצד אחד, הרעיון של זיהום "מוטס" אינו חדש: רבות מהמחלות שבהן חולים בני-אדם, כולל שפעת, מתפשטות באמצעות נגיפים באוויר. מצד שני, לא חסרות סיבות לפקפק בכך שנגיפי הפיטופלנקטון מתפשטים בדרך זו. ראשית, היות שהנגיף מותאם למארח מסוים, הוא אינו יכול להמשיך להתקיים זמן רב לאחר שהוא עוזב את המאכסן המקורי. שנית, כדי לנוע באוויר, הנגיף חייב לעזוב את המים, ובכך להיחשף להתייבשות ולקרינה אולטרה-סגולה; שניהם עלולים לגרום נזקים לדי-אן-אי. ושלישית, לכל אלה נוסף הסיכון, שאם וכאשר יחזור הנגיף למים, לא יהיה זה בקירבת המאכסן המתאים להדבקה.

"להיות נגיף שמדביק פיטופלנקטון זה קצת כמו לזכות בלוטו", אומר פרופ' קורן. בודדים הנגיפים, מבין המיליונים ש"מנסים את מזלם", המצליחים למצוא מאכסן חדש שאף יספק את התנאים הנחוצים להתרבות ולהתפשטות. "נגיף אחד יכול, אם אכן הדביק את המאכסן המתאים, לשכפל את עצמו אלף פעמים", אומר
ד"ר ורדי.

פריחת אצות רחבה באוקיינוס האטלנטי הצפוני בסוף יולי 2012 (למעלה). היא נעלמה עד תחילת יולי בשל פגיעת נגיף (למטה). אימג'ים: הלווין "אווה" של נאס"א
פריחת אצות רחבה באוקיינוס האטלנטי הצפוני בסוף יולי 2012 (למעלה). היא נעלמה עד תחילת יולי בשל פגיעת נגיף (למטה). אימג'ים: הלווין "אווה" של נאס"א

 

החישובים שביצעו ד"ר ורדי, פרופ' קורן וחברי קבוצותיהם – שכוללות את ד"ר מרים טריניק וד"ר יואב להן מהמחלקה למדעי כדור-הארץ וכוכבי- הלכת, את ד"ר דניאלה שץ מהמחלקה למדעי הצמח והסביבה, ואת שלומית שרוני, החברה בשתי המחלקות – הראו שגם אם רק אחוז קטן מהנגיפים מוצא מאכסן חדש, שיעור ההדבקה עדיין יהיה גבוה מאוד – מאות או אלפי פעמים יותר מהסיכוי לזיהום במקרה שהנגיף נישא במים, אפילו כאשר מביאים בחשבון גלים ומערבולות. רוח טיפוסית, אומרים המדענים, מסוגלת לשאת עשרה מיליון נגיפים למרחק של מאות קילומטרים. ניתוח תנאי מזג האוויר בזמן תנאֵי ההדבקה של פריחה אישש את השערתם: הוא הראה, שרוח הים התאימה בדיוק לנשיאת הנגיפים במשך מספר שעות, וכי ייתכן שרבים מהם הגיעו כך לאזורי הפריחה.

"הקרב האבולוציוני בין הנגיף למאכסן נמשך, ובקנה-מידה ענק", אומר ד"ר ורדי. פרופ' קורן מוסיף: "כאשר מתים תאי האצות העשויים משלד גירני, משתחררות כמויות גדולות של פחמן, ומכאן החשיבות העצומה שבהבנת הדינמיקה של נגיף- מאכסן מהמיקרו למאקרו. חלק מפחמן זה מגיע לאטמוספרה וחלקו שוקע בקרקעית הים, אבל הבנת תהליך זה עשויה לספר לנו מה באמת קורה לפחמן בכדור-הארץ.

 

עוד בנושא באתר הידען:

 

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן