שיקום החורש בכרמל

אחרי השריפה החלו הדיונים בשיקום החורש בכרמל, באיזו מידה יש צורך בהתערבות פעילה? איזו פעילות? איך למנוע הישנות שריפה בקנה מידה נרחב כמו האחרונה? ארשה לעצמי להשתתף בדיון ולהביע את דעתי

אחרי השריפה החלו הדיונים בשיקום החורש בכרמל, באיזו מידה יש צורך בהתערבות פעילה? איזו פעילות? איך למנוע הישנות שריפה בקנה מידה נרחב כמו האחרונה? ארשה לעצמי להשתתף בדיון ולהביע את דעתי.

לפני העיקר הערה: אחזור על מה שכתבתי זה מכבר ואבהיר : בחורש הים-תיכוני בסביבתינו “פורצות” שריפות באופן טבעי לעיתים נדירות מאוד (אם בכלל), שריפות בטבע פורצות בגלל פגיעות ברק, בטבע שלנו סערות ברקים נדירות ובחורש ים תיכוני אין עצים גבוהים ש”קולטים” ברקים ואין עצים דליקים כמו אורנים או אקליפטוסים.

ביערות-עד נוצרת רקבובית שתוססת ומתחממת עד כדי בעירה. בסביתנו, בחורש שלנו לא נוצרים ריכוזי רקבובית תוססת שחומה מבעיר. כל השריפות שלנו הן תוצאה של מעשה ידי אדם, (שמעתי מראיין שמסביר כי “שריפה טבעית יכולה לפרוץ כתוצאה משבר בקבוק שמרכז את קרני השמש” – בקבוקים אינם גדלים בחורש), בקבוק שבור, בדל סיגריה, מדורה שלא כובתה גץ מצינור פליטה של מכונית, גחלי נרגילה ועוד, כולם מעשה יד אדם, הטבע אינו מייצר אותם!

כל מי שמדבר על השריפה כ”תרומה חיובית להתפתחות היער” טועה ומטעה שכן “תרומה חיובית” יכולה להיות במקרה של שריפת “כתמים”,כאשר כל כמה מאות שנים נשרף קטע קטן מיער ענק ונפתח מרחב התחדשות, הדברים נכונים ליערות אורנים (או אקליפטוסים), הדברים נכונים פחות לחורש ים-תיכוני.

חלק גדול מהחורש שנשרף לא היה טבעי שכן השילוב בין הלהיטות (החיובית) של הקק”ל “לכסות את הארץ בעצים” לבין העובדה שבסיס הידע וההכרות של ראשוני הנוטעים היו יערות אירופאים הביא לנטיעה של אורנים. אלה אמנם גדלים מהר, מספקים צל וחומר גלם למוצרי עץ אבל ברובם אינם מקומיים, כך גם האקליפטוסים.

למרות מה שמומחים שונים אומרים וכותבים אורן ירושלים אינו שייך לחברת הצומח בכרמל. יתר על כן כישוריו לפרוץ ולהתפתח אחרי שריפה במהירות רבה יותר מעצי חורש ים-תיכוני גורמים ליצירת “מדבר אורנים”. במסגרת השיקום יש למנוע את היווצרות “מדבר-אורנים” (להלן).

למרות שאחרי אלפי שנות כריתה ושריפה קשה לקרוא לחורש המקורי טבעי הרי שמקובל כי החורש הטבעי בכרמל מורכב מחורש ים-תיכוני: אלונים, אלות, חרובים ובנחלים רחבי עלים (קטלבים) שונים, (ההתייחסות היא לקבוצות, לא למינים). בין העצים ובקרחות-יער צומחים שיחים ובני-שיח ובינהם צמחים עשבוניים.

בינתיים, (בעוד הרשימה בדרכה לפרסום באתר), הוציא המשרד להגנת הסביבה הנחיה/החלטה “לא לנטוע במשך שנתיים”, החלטה סבירה בהתייחסות כוללת. לדעתי, אחרי שנה (רצוי גשומה) כבר יהיה ניתן לראות היכן יש צורך בעזרה לטבע ובמידת הצורך לנטוע מחדש שטחים בהם אין התחדשות מרבית.

לא כך דינם של חניוני קק”ל והדרכים שמובילות עליהם, שכן קהל ימשיך לזרום לכרמל וכדי למנוע נזקים יש לאפשר לקהל מקומות מוצלים ומוסדרים כלומר יש צורך בגידול מהיר של “פינות צל” מוסדרות, עצים שגדלים מהר ונותנים צל אינם המאפיינים של החורש הטבעי בכרמל ולכן תהיה פשרה על אורנים ואקליפטוסים, אלה חייבים להיות מופרדים מהחורש הטבעי בדרכי-אש רחבות.

כל הגופים הנוגעים מעוניינים “להחזיר את המצב לקדמותו”, לא בדיוק שכן מסתבר כי המצב שהיה תרם להתפשטות השריפה גם מפני שהחורש לא היה (בדיוק) טבעי ולכן יש לחלק את השטח לפי היעודים השונים והשימושים שמתוכננים לו, אנשי הקק”ל כבר הודיעו כי ברצונם לאפשר חידוש מהיר של גישה ושימוש בחניונים ולכן יש להניח כי ירצו לנטוע בחניונים וסביבם עצים שגדלים מהר ונותנים צל… אורנים ואקליפטוסים, כך גם סביב ישובים ובמידה מסוימת לאורך כבישים.

מאחר וברור כי אלה הם העצים שמתלקחים מהר יש צורך להפריד בינם לבין יתר החורש בדרכי-אש שתהיינה ברוחב 30-40 מטר, יותר מגובה העצים הבוגרים וכך למנוע “קפיצת” האש בצמרות, בכל חניון, בכל מגרש חניה וליד כל נקודת “מנגל” חייבת להיות עמדת כיבוי: מטפים, מחבטים ובמידת האפשר ברזי מים בלחץ גבוה.

“דרכי-אש” רחבות יקיפו ישובים ויפתחו לאורך כבישים, בישובים ימוקמו תחנות כיבוי (לבטח קיימות) גם לאורך “דרכי-האש”, בכל צומת ובכל מפרץ חניה ימוקמו עמדות כיבוי. בכל כניסה לשביל רגלי יוצבו שלטים (מאירי עיניים) שיבהירו את איסור הדלקת אש ואת העונשים (החמורים) הצפויים לעבריינים. יאסר העישון בחורש הטבעי, במסלולי הטיולים ובשבילים להולכי רגל.

הגישה והטיפול בחורש הטבעי חייב להישען על הכוונה לראות התחדשות של חורש ים-תיכוני קרוב ככל האפשר לחורש טבעי, הזמן שיעבור עד שיערני ועובדי הקק”ל ישנטעו את החניונים ודרכי הגישה עליהם יאפשר תצפיות על ההתחדשות ברובו של השטח. בזמן זה יש לאסור כניסה (טיולים) או כל פעילות אנושית שאינה הכרחית בשטח, איסור פעילות אנושית לפחות לשנה.

אחרי שנה ניתן יהיה לראות ולהעריך את מידת ההתחדשות וניתן יהיה לדעת היכן יש צורך לעזור לטבע. למרות הר’מ החורש הים-תיכוני שלנו סובל משריפות (הצתות) כבר אלפי שנים זמן שאיפשר לעצים לפתח כושר הישרדות וכושר התחדשות אחרי אש, לכן יש להניח כי יהיו אזורים בהם תהיה התחדשות של החורש הים-תיכוני אבל יהיו גם מקומות בהם יתעורר צורך בעזרה כלומר שינטוע, נטיעת עצים שמקומם הטבעי בכרמל.

השיחים, בני-השיח והצמחים העשבוניים והחד-שנתיים יתחדשו מהר יותר מהעצים ולכן יהיה צורך בדילול שיאפשר מרחב התפתחות לעצים שגדלים לאט. נכון יהיה גם לדלל (לעקור) את האורנים שיתחדשו, כמו כן יש צורך בניטור קבוע על ידי עקירה שימנע התפשטות “מינים פולשים”.

אחזור ואבהיר, החורש בכרמל סבל מידי האדם במשך אלפי שנים ולכן יש להניח כי יהיה זקוק לעזרה שיקומית, רוב השטחים ה”טבעיים” והשמורות בארצנו זקוקים לניהול תומך, כך גם הכרמל. האימרה “לתת לטבע לעשות את שלו” נכונה חלקית. טבע “מופרע” זקוק לתמיכה ועזרה כדי להשתקם ולהמשיך ולהתקיים.

למרות התנגדות (עקרונית) של ה”רשות” ל”חריצת השטח”, גם בחורש הטבעי יש צורך ב”דרכי-אש” אלא שכאן רוחב הדרך יכול להיות כגובה עתידי של העצים כלומר כ 4 מטר, דרכי-אש יחסמו בפני מטיילים שיהיו רשאים לנוע בשבילים מוגדרים בלבד. דרכי-אש שתהיינה חסומות למעבר יכולות לשמש כשטחי מרעה (בהמשך).

חלק גדול מהכרמל מתוחזק על ידי הקק”ל שאנשיה מתגאים בכך ש”הכניסה לכל האתרים חינם אין כסף”, טוב ויפה אלא שהמשמעות היא כי רבים המבקרים ולכן חייבת להיות שליטה מרבית במבקרים ופיקוח הדוק על המטיילים, שליטה ופיקוח שימנעו גרימת נזק לחורש ולסביבה.

מאז תקופת הטורקים נחשבה העז השחורה ל”אויב היער”, בארצות רבות במזרח הים-התיכון נחקקו חוקים שאסרו את גידולה, מאוחר מדי הסתבר כי לעיזים תפקיד חיוני וחיובי בשמירה על החורש, שכן הן ממלאות את מקומם של אוכלי העשב הטבעיים שהושמדו. עיזי-בר, יעלים, צבאים ואיילים, ארנבות, שפנים וחזירים שמרו על קרקע נקיה, מנעו הצטברות וכיסוי עשב יבש בשטחים פתוחים ותיחזקו חורש פתוח ומרווח, במילים אחרות שמרו על חורש בו אין לאש אפשרות התפשטות.

למרות שפעילות מבורכת הביאה להתחדשות מגוון אוכלי העשב אוכלוסייתם קטנה מכדי למלא תפקיד משמעותי, לכן יש לאפשר רעיה מבוקרת של עדרי עיזים בחורש שיתחדש, רעיה שתהווה ותייצר “מעכב בעירה”, (בספרד ובאיטליה משלמות הרשויות לרועים כדי שיכניסו את עדריהם לחורש).

שלוש הערות (מרגיזות)

1- כלכלנים ושמאים שונים ומשונים מפרסמים הערכות של עלויות הנזקים ועלויות השיקום. בעולם כולו למדו לחשב את הערך הכלכלי של הסביבה הטבעית, אצלנו משום מה מתעלמים. יודעים לחשב את עלויות הנטיעות וחידוש הדרכים, חידוש מתקני החניה והנופש ואולי אפילו אמצעי מניעה. הגיע הזמן שכלכלני ישראל ילמדו לחשב את העלות של הפגיעה הסביבתית: עלות זהום האוויר, עלות החסר בנוף הירוק, עלות החסר בקיבוע דת”פ, עלות הפגיעה הנפשית למי שהיה רגיל לטייל בכרמל. אינני כלכלן אבל אני משוכנע שכאשר יוסיפו עלויות סביבתיות תגדל הערכת הנזק ועלויות השיקום בעשרת מונים.

2 – מבנים, ישובים ותשתיות יתוקנו וישוקמו, חשוב וחיוני שהשיקום לא יעשה תוך כדי פגיעה נוספת בסביבה הטבעית. האובדן בחיי אדם נורא ולכן מכעיסה עד כאב הידיעה כי אילו הייתה התייחסות נכונה לפגיעה הסביבתית בשריפות קודמות היה האבדן נמנע.

3 – כמו בדברים רבים אחרים כך גם במקרה שלנו הכלל הראשון הוא מניעה, על ידי חינוך ואכיפה נוקשה של חוקים ותקנות. יש לקוות ולצפות כי השילוב של חינוך להתנהגות נאותה, התקנת תקנות, נטיעה נכונה ומושכלת במקומות המיועדים ובמידת הצורך טיפול נכון בחורש המתחדש, פתיחת דרכי-אש והצבת נקודות כיבוי ומעל לכל פיקוח ושליטה בקהל ה”חולפים”, התושבים, המבקרים והמטיילים, יאפשרו לחורש הים-תיכוני להתחדש לתפארת הכרמל.

שכן למרות הצער, הכעס והכאב על הפגיעה, כמו שכבר כתבתי בעבר, צריך שבמקום שליטה בסביבה למען האוכלוסייה האנושית, תהיה שליטה באוכלוסיה האנושית למען הסביבה.