לאחרונה הוקמה יוזמה לשימור ושיקום היערות האפריקאים והגנתם מפני כריתה ע”י החזרת יושבי היער, אלה שגורשו מהיערות, יערות בהם חיו דורות רבים
בשנים אחרונות פונו שני שבטים יושבי יער ממקום מושבם, מהיער בו חיו דורות רבים. בקמרון גורשו משמורת יער מינטון (Ngoyla-Mintom) בני הבאקא (Baka) שבט של ציידים לקטנים שכונו בעבר פיגמים. בקניה סולקו בני האוגייק (Ogiek) מיער מאו (Mau).
בשני המקרים ובמקרים רבים אחרים של פינוי געשו הרוחות משני כוונים. מצד אחד היו שומרי זכויות הילידים שהתנגדו לפינוי ודורשים החזרתם, מצד שני היו שומרי הטבע שטוענים כי יש ליצור שמורות יער ריקות מאנשים. כמובן שהשאלה שעולה היא מי צודק. האם כדי לשמר את היער יש ״לנקותו״ מאנשים או שילידים שאיכלסו את היער לאורך דורות רבים אינם פוגעים בו אלא להפך, עוזרים לשמרו?
באזורים רבים בעולם עולה המתח בין אנשי סביבה מאמינים כי האופן הנכון לשמור על יערות הוא ע”י הכרזה על שמורות בהן לא יחיו אנשים. מולם עומדים מיליוני ילידים שגורשו מאדמתם ומשטחים בהם חיו עידנים.
מול העימות בין הצדדים עומדת העובדה כי היערות באפריקה נכרתים ומושמדים בקצב מבהיל, בין אם ע”י כורתי עצים או ע”י חקלאים שמחפשים שטחי עיבוד חדשים. אלה גם אלה פולשים לשמורות יער וגורמים לנזקים בקנה מידה עצום.
מסתבר כי הוקמה יוזמה לשימור ושיקום היערות האפריקאים ע”י החזרת יושבי היער, אלה שגורשו מהיערות, יערות בהם חיו דורות רבים. בדיון בפני בית המשפט האפריקאי לזכויות אדם ב-2017 דרשו בני האוגייק לבטל את גירושם מיער-מאו, בית המשפט נענה לדרישתם והילידים חזרו ליער. מאז חזרתם שיקמו שטחי יער נרחבים, שיקום שמועיל לשטחים בכל האזור, עבורם יער-מאו שלוכד מי גשמים רבים מהווה מקור למים, מקור מחיה. בני האוגייק מקווים שפסיקת בית-המשפט תבטל את סכנת הגרוש מביתם ומאדמתם. לעומת זאת ב-2012, אחרי גירושם של בני הבאקא מיער נגוליה, פשטו חברות כריתה על היער וגרמו לנזק עצום, עד ששלטונות קמרון הבינו לאיזו צרה נקלעו כבר היה מאוחר שכן היתרי הכריתה ניתנו והיער שהיה מוגן כל זמן שבני האוגייק ישבו בו הולך ונכחד.
לדברי נציג שבט האוגייק כאשר יושבי היער לא משותפים במיזמי נטיעת עצים ובשיקום יערות הם מחבלים במאמצי השיקום. בעוד שאותם ילידים מהווים בני-ברית חשובים כאשר משתפים אותם ביוזמה. במפגש של Global Landscapes אמר אחד מראשי שבט האוגייק כי ״כאשר לא נותנים לאנשי-היער בעלות על אדמת אבותיהם הם מרגישים כמורדים. ״הם מרגישים מוזנחים וללא זכויות״.
על פי ארגון אוקספם (Oxfam) : לאורך ההיסטוריה התקיימו ילידים בחברות מקומיות על כחצי משטחים המיושבים. בעולם כולו, אבל ההכרה בזכויותיהם היתה מצומצמת, כך ברוב המקרים ניתנה להם ״בעלות״ רק לחמישית מהשטח שהיה ״שלהם״ מסורתית.
התפוצצות האוכלוסיה העולמית גרמה לגידול בדרישה לשטחי קרקע לחקלאות ול״פיתוח״, כאשר חלק נכבד מהלחץ הוא על יערות. כדי לעמוד בפרץ התחיבו מדינות באפריקה לשקם מיליון קמ”ר של יערות עד 2030. שיקום היערות יעזור למשק המים, ישפר את היבולים, ויתווסף למאבק בהתחממות, בעקבות ההחלטה וכתוצאה מסקרים ומחקרים יותר ויותר ממשלות מכירות בזכויות הילידים תושבי היער וביתרונות שבנוכחותם. גם בקרב שומרי הטבע יש מגמה של שינוי והבנת התפקיד הסביבתי החשוב של יושבי היערות.
קשה להשוות יערות עד אפריקאים ליערות שלנו ובכל-זאת שנים רבות חל איסור על רעית עיזים בכלל והעיזים השחורות בפרט באזורים נרחבים. בשנים אחרונות, בעקבות שריפות חוזרות ונשנות יש הבנה כי רעיה מבוקרת ע”י עיזים עוזרת לשמור על היערות, שכן כמו ביערות העד באפריקה כך גם אצלנו. בסביבה כולה כמו גם ביערות מתקיימת השפעה של בני אדם שבמשך דורות הביאה לאיזון בריא. הרשאה לילידים להמשיך לחיות ולהתקיים בשטחים בהם חיו דורות רבים מאפשרת שמירה טובה יותר על הקיים ומיעלת את שימור הסביבה.
עוד בנושא באתר הידען:
