המערב (או יותר נכון הצפון) אשם בבצורת הארוכה באפריקה

במשך כ־30 שנים – בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, עצרו הגשמים בסהל. היתה זו הבצורת מהקשות הידועות בזמן החדש. הבצורת גרמה לתיגבור הנדידה של חקלאים ורועים מהאזורים הכפריים לערים (וגם לאירופה ואלינו). מיליונים רעבו ומתו.

רבים מאיתנו זוכרים את התמונות הקשות של הרעב בסהל (האזור שמדרום לסהרה). עיקר התמונות באו מאתיופיה אבל כל תושבי הרצועה הסהלית סבלו ורבים לא שרדו.

במשך כ־30 שנים – בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, עצרו הגשמים בסהל. היתה זו הבצורת מהקשות הידועות בזמן החדש. הבצורת גרמה לתיגבור הנדידה של חקלאים ורועים מהאזורים הכפריים לערים (וגם לאירופה ואלינו). מיליונים רעבו ומתו.

אחת התוצאות הבולטות (בשטח) לבצורת הארוכה היא התיבשותו של אגם צ’אד, שמימיו פירנסו והזינו מיליונים והפך בזמן הבצורת לשלולית חרבה. כעת נמצא הגורם לבצורת הארוכה. תקופות בצורת אינן חריגות באזורים היובשניים. מדי כמה שנים עוצרים הגשמים לעונה או שתיים ואחר־כך חוזרים, מרווים את הקרקע ומאפשרים את התחדשות החיים של הצומח, החי והאנשים.

אלא שבשנות ה־70 וה־80 של המאה הקודמת עצרו הגשמים ולא התחדשו במשך כשלושים שנים. תשומת לב העולם כולו הופנתה לאסון הנורא. משלוחי מזון היוו טיפה בים ולא שינו את המצב. רק בשנות ה־90 חזרו הגשמים לסרוגין ובמחזוריות משתנה שדי היה בה כדי “לשבור” את הבצורת.

על־פי מחקר שפורסם ב-Geophysical Research Letters, הגורם לבצורת הארוכה הוא זיהום בחצי הכדור הצפוני שמקורו בעיקר בצפון־אמריקה ואירופה. חלקיקי תרסיסים גופרתיים גרמו להתקררות בחצי הכדור הצפוני, וזו גרמה לגשמים המשווניים לנוע דרומה. עיקר תרסיסי הגופרית נפלטו מתחנות כוח – משריפת פחם.

פרירסון (Frierson), קלימטולוג מאוניברסיטת ושינגטון בסיאטל שהשתתף במחקר, אומר כי “אפילו שינויים רחוקים השפיעו באזורים המשווניים”. בזמנו לא ניתנה תשומת לב להתקררות היחסית שהוסוותה ע”י ההתחממות העולמית, וה”מומחים” קבעו שהגורמים  לבצורת הם רעיית יתר וניהול גרוע בשטחי חקלאות. אלא שבעשור האחרון הבחינו החוקרים בהשפעה המשמעותית שיש לתרסיסים המזהמים על האקלים. בחלקים מהאטמוספירה מחזירים חלקיקי התרסיסים הזעירים את אור השמש שגורם להתקררות. השפעת התרסיסים הגופרתיים היא מקומית, קצרת מועד ומתרכזת באזורים בהם הזיהום גבוה, אך ההשפעה גולשת לאזורים אחרים.

כדי להבין את הדגם האקלימי העולמי, עקבו החוקרים אחרי נתוני הגשמים מנקודות מדידה בין השנים 1930 עד 1990. החוקרים הבחינו ברצועה בה יורדים גשמים כבדים, (“אזור הגשמים המשווניים” Intertropical Convergence Zone). התברר כי בין השנים 1930 עד 1950 הרצועה נעה דרומה או צפונה במחזוריות טבעית שמושפעת מהמחזוריות בזרמי האוקינוסים. החל מ־1960 נעה הרצועה דרומה תנועה שגרמה לבצורת בסהל ולהתיבשות במרכז אפריקה, בדרום אסיה ובחלקים מדרום אמריקה. באותו הזמן התגברו הגשמים בברזיל ובאזור האגמים הגדולים באפריקה.

צוות החוקרים דיגם את הסיבות לתזוזת רצועת הגשם בתאום עם ממצאי ה-Intergovernmental Panel on Climate Change וכל המודלים הראו כי הגורם לבצורת בסהל הוא זיהום תרסיסים גופרתיים בחצי הכדור הצפוני.

פרירסון אומר כי על־אף שקשה לחזות גשמים ולא כל הדגמים (המודלים) מסכימים “ברור כי בנוסף לגזי החממה, זיהום האוויר משפיע על האקלים ולא רק במקום אחד. “פליטות מזהמים בארה”ב ואירופה משפיעה על ירידת הגשמים ואף לעצירתם באפריקה וגרמו לבצורת בסהל”.

התקררות בחצי הכדור הצפוני דחפה את רצועת הגשמים דרומה. ב־1990 בעקבות צעדים שננקטו בארה”ב ובאירופה להקטנת הפליטות, פחתה פליטת התרסיסים ורצועת הגשמים חזרה צפונה.

אחרי שנמצא הגורם העיקרי בבצורת הנוראה ועכשיו כשהגשמים (אולי) חוזרים, ראוי להפנות תשומת לב לניהול נכון של רעיה וחקלאות. ניהול נכון של הקרקע בעולם השלישי אולי יתקן את הנזק שגרמו פליטות מהעולם המערבי. פליטת גזי החממה לא נעצרת ולכן ההתחממות העולמית ממשיכה. מאחר שבחצי הכדור הצפוני יש יותר שטחי קרקע עליית הטמפרטורה בצפון גבוהה מהדרום.

מי שנפגע ויפגע יותר מההתחממות העולמית הם תושבי העולם השלישי, ושוב האשם יהיה ה”עולם הראשון” (העולם המערבי).

זה המקום לחזור על ה”מוטו”: הגיע הזמן שבמקום שליטה בסביבה למען האוכלוסיה האנושית תהיה שליטה באוכלוסיה האנושית למען הסביבה.

להודעה של החוקרים