מחקר אורכי על 123 אמהות במהלך החודשים הראשונים למלחמת אוקטובר 2023 מצא שהקשר לקשיי ילדים קשור בעיקר לשחיקה של ההורה המטפל בבית, ולא רק לפריסה של בן/בת הזוג לשירות פעיל
בזמן מלחמה מתמשכת, משפחות רבות חיות תחת לחץ, אי־ודאות ושחיקה מצטברת. מחקר אורכי חדש מצא כי הקשר המרכזי לעלייה בקשיים רגשיים והתנהגותיים אצל ילדים אינו תלוי רק בשאלה אם בן/בת הזוג נפרס/ה לשירות פעיל, אלא בעיקר במידת השחיקה שהמטפל/ת שנשאר/ת בבית חווה לאורך זמן. כאשר ההורה המטפל מצליח לשמור על נוכחות רגשית ותפקוד יציב, הילדים נוטים להפגין הסתגלות טובה יותר גם בסביבה רוויית איומים. לעומת זאת, כאשר ההורה מגיע לקצה היכולת, מתרחק רגשית או מותש מהדרישות הבלתי פוסקות של הורות בתקופת משבר, עולה הסבירות להחמרה בתסמיני חרדה, תוקפנות ותלונות גופניות לא מוסברות אצל הילדים.
המחקר, שפורסם בכתב העת Psychiatry Research, נערך על ידי ד״ר מור קלייניקוב ופרופ׳ דנה לסרי מהאוניברסיטה העברית, יחד עם פרופ׳ נגה כהן וד״ר ג׳וי בנטוב מאוניברסיטת חיפה ופרופ׳ ראומה גדסי־פולק מאוניברסיטת בר־אילן. החוקרים מדגישים כי שחיקה הורית אינה “תחושה כללית של עייפות”, אלא תהליך שעלול לשחוק את היכולת של ההורה לשמש עבור ילדיו עוגן רגשי, דווקא ברגעים שבהם הם זקוקים לכך יותר מכל.
שחיקה הורית כ“גשר” בין לחץ הורי לקשיי ילדים
לדברי ד״ר קלייניקוב, שחיקה הורית מתפקדת כגורם מתווך בין תנאי הלחץ המיוחדים של תקופת מלחמה ובין מצבם של הילדים. במילים פשוטות: פריסה צבאית יכולה להוסיף לחץ למשפחה, אך מה שקובע במידה רבה את השפעת הלחץ על הילד הוא מצב המשאב המרכזי בבית – ההורה המטפל. כאשר ההורה מצליח להחזיק שגרה, לתווך מציאות מורכבת ולשמור על קשר רגשי חם, הילדים מקבלים “רשת ביטחון” פנימית. אבל כאשר ההורה נשחק, היכולת הזאת נחלשת, והילד חש את הסערה גם בתוך הבית.
כך בדקו החוקרים: 123 אמהות, שתי נקודות זמן
כדי להבין איך לחץ משפחתי מתפתח לאורך זמן, המחקר עקב אחר 123 אמהות ישראליות במהלך שבעת החודשים הראשונים של מלחמת ישראל–חמאס שפרצה באוקטובר 2023. הנתונים נאספו בשתי נקודות זמן: בשלב מוקדם סמוך לתחילת המלחמה, ושוב כחצי שנה לאחר מכן. מבנה המחקר הזה אפשר לחוקרים לא להסתפק ב“צילום רגע”, אלא לזהות מגמות: מי נשחק/ת יותר עם הזמן, מי מתייצב/ת, ומה הקשר בין השינוי בשחיקה לבין תפקוד הילדים.
האמהות ייצגו מגוון משפחות, וכ־28% מהן דיווחו כי בן הזוג שלהן נפרס לשירות פעיל. כדי להעריך את מצב הילדים, האמהות מילאו שאלונים מפורטים על התנהגות ילדיהן, תוך התייחסות לסימנים כמו תוקפנות, חרדה ותלונות גופניות (למשל כאבי בטן ללא הסבר רפואי ברור).
ממצא מפתיע: מי נשחק יותר ככל שהזמן עובר?
אחת התוצאות הבולטות הייתה שינוי בדפוס השחיקה בין שתי קבוצות האמהות. בתחילת התקופה, אמהות שבן זוגן נפרס לשירות פעיל דיווחו על רמות שחיקה גבוהות יותר – תוצאה צפויה כאשר המשפחה מתמודדת בו־זמנית עם מלחמה ועם פרידה מתמשכת בתוך הבית. אולם בהמשך, רמות השחיקה שלהן נטו להתייצב.
לעומת זאת, בקרב אמהות שבן זוגן לא נפרס לשירות פעיל, השחיקה דווקא עלתה ככל שהמלחמה נמשכה. כלומר, גם כאשר שני ההורים נמצאים בבית, המצב המתמשך, העומס המצטבר וההתמודדות היומיומית עם “שגרת חירום” עלולים לשחוק את ההורה המטפל עד כדי השפעה על הילדים.
החוקרים מציעים הסבר אפשרי לתופעה: משפחות של משרתי מילואים וקבע זוכות לעיתים לתמיכות ממוקדות יותר – החזרים על טיפול בילדים, מערכי סיוע ייעודיים ומשאבים בתחום בריאות הנפש. לעומת זאת, משפחות אזרחיות רבות נאלצות להתמודד עם לחץ מתמשך, שיבוש שגרות ודאגה מתמדת – אך ללא אותה “רשת ביטחון” מובנית.
המסר: תמיכה במטפל היא הגנה על הילד
המשמעות המעשית של הממצאים ברורה: אם רוצים לחזק את חוסנם של ילדים בתקופת משבר, צריך להשקיע לא רק באמצעי הגנה פיזיים או בתמיכה בילדים עצמם, אלא גם בהורים. הורות בזמן משבר היא מאמץ סיבולת. כאשר ההורה מדולדל רגשית, היכולת שלו לתפקד כחיץ, כמתווך וכמקור ויסות לילדים מצטמצמת. לכן, תמיכה בבריאות הנפש של המטפל אינה “מותרות”, אלא רכיב מניעתי שעשוי להיות יעיל במיוחד בהגנה על רווחת הילדים.
כפי שמסכמים החוקרים, תוכניות תמיכה צריכות לשאוף להחזיר להורים “הון התאוששות” – משאבים רגשיים ומעשיים שמאפשרים להישאר נוכחים עבור הילדים, גם כאשר המציאות החיצונית סוערת.
עוד בנושא באתר הידען
